אביב 1941 היה זמן נורא ואיום עבור אווה הגדיש. היא ומשפחתה נאלצו לעזוב את נובי סד שעל גדות הדנובה, עיר הולדתה ביגוסלביה, ולהימלט אל הבירה בלגרד מפחד הנאצים שכבשו את ארצה. אביה חשב שיינצל בזכות העובדה שאמה הייתה גיורת ילידת וינה ובעלת מסמכים מקוריים. אחותה הבכורה חשבה שתינצל בזכות חתנה הסרבי. רק לאווה בת ה-15 לא היו מסמכים. היא הייתה צריכה להעלם. היא נשלחה לגור עם קרובי משפחה של גיסה, שלא ידעו קרוא וכתוב, בכפר השוכן 20 קילומטר מבלגרד. הוקצה לה צריף קטן בין דיר החזירים ללול התרנגולות. כל רכושה היה גליון דפים, עפרונות ודיו ו-17 כרכי אנציקלופדיה בשפה הגרמנית. "ידעתי שלא אוכל להמשיך את לימודי בבית הספר", מספרת אווה. "חשבתי שאוכל להשלים את לימודי בעזרת הספרים. ביקשתי מהמשפחה ארגז עם מנעול לאחסונם כדי שהחולדות לא יכרסמו את הדפים".

בגלל שהייתה משכילה, אווה הייתה צריכה להעמיד פנים שהיא לא שומעת ולא מדברת. הרי אם תפתח את פיה, עלולה הייתה לחשוף את עידונה והשכלתה, שהיו חריגים בכפר בו התגוררה. משמעות הדיבור הייתה מוות עבורה ועבור מארחיה. במשך ארבע שנים העמידה פנים שהיא חרשת-אילמת. היא לא הוציאה הגה ולמדה לא לקולות הפצצות ולרעשים אחרים. כל בוקר היא שאבה שני דליי מים לשתיה, חטבה עצים להסקה, ניקתה את דיר החזירים ופלתה כינים מהאפרוחים והעופות. הציור הפך לכלי ההבעה האפשרי היחיד עבורה. ב-1943 ציירה אווה שלוש סירות מפרש בדגמים שונים ותמונה של עץ אלון בודד.

לאחר המלחמה, גילתה אווה שאביה ואחותה נספו ושאמא שלה, ששרדה, נותרה שבר כלי מאובדן בעלה ובתה. כחמש שנים אחרי המלחמה אווה הבינה שהיא לעולם תישאר "היהודיה" ביגוסלביה הקומוניסטית. ב-1949 זנחה את הקריירה באמנות, העבירה את קניינה בדירה המשפחתית לגיסה ולממשלה ועלתה עם אמה לישראל, שזה עתה נוסדה. אחרי עשרה ימים בארץ, מצויידת במילון כיס גרמני/אנגלי ופורטפוליו של עבודותיה, התחילה לעבוד כמעצבת תפאורה, מודלים ורקע בימתי בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. מאוחר יותר היא נישאה למנהל התיאטרון, יצחק קדישזון, ולשניים נולדו שלושה ילדים. בנה הצעיר, רפי קדישזון, הוא מוזיקאי, מנצח, מלחין, פרופסור באקדמיה למוזיקה וחתן פרס ישראל. במהלך השנים הציגה את ציוריה בתערוכות באירופה ובאמריקה. ב-1980, שבע שנים אחרי פטירתו של של בעלה, יצחק, נישאה לנתן שייבר ועברה להתגורר בשיקאגו.

מה הייתה משמעות התמונות שציירת בכפר?

"תמונת שלושת סירות המפרש צויירה בצריף ב-1943. סירות מפרש אלו הביעו חלום ענק לנערה שהייתה מנותקת מבני גילה, מורעבת ללא שפה, לשוט מהכפר לכל מקום בעולם רק לא להעשאר במקום בו הייתי. העץ הבודד סימל אותי רחוקה מהמשפחה ומהתרבות שגדלתי איתן".

האם הגיל השפיע על ההישרדות?

"מזלי שהייתי בת 15, לא ילדה ולא בוגרת", אומרת אווה. "לא הבנתי את המציאות המשתנה. הגיל נתן לי את הכוח לעבוד, לאלתר ולחיות. עברתי את שנות הדממה במלחמה ואחר כך נוספו להם שנות שתיקה בקומוניזם. קיים יופי באמנות וייצוג, תיאור, התרעה על בעיות ושידור של מסרים פוליטים, כמו הטבע שלעיתים הוא יפה ולעיתים מבהיל".

אווה החלה לצייר הדמיות אקספרסיוניסטיות שנפחו אנושיות מומונטלית באלה שהנאצים ניסו לקחת מהם את אנושיותם. מאז התפתחה יצירתה והיא משתמשת בטכניקות שונות של גזירה, הדפסים, רישום וציור בצבעי מים ושמן ובחומרים שונים כמו עץ, שעם, משי ונייר. המוטיב המרכזי בציוריה של אווה היא שימור זכרון השואה על אש קטנה. יש המון סמליות בציורים שלה: מחזור החיים, המשכיות ומיחזור. היא מרבה להשתמש במעגלים כדי להראות את התקופות השונות בחיי האדם כהקבלה לטבעות הפנימיות בגזעי עצים גדועים. דימוי חוזר אחר הוא של ציפורים נודדות שעפות למקומות אחרים. בעבודותיה מתבטא שילוב של דיכאון, חלום ותקווה. ציור מיוחד אחד מראה תזמורת הכוללת את כל בני משפחתה שנספו בשואה. "נודע לי שאבי השתתף בתזמורת שליוותה את ההולכים לתאי הגזים באושוויץ", היא מספרת על ההשראה לציור. "זה היה מעשה גרוטסקי של הנאצים. באחד הקונצרטים הוא פשוט עזב את התזמורת והצטרף אל קבוצת צוענים הצועדת לתאי הגזים".

האם את מגדירה את עצמך כניצולת שואה?

"אנו בני אדם ואני מתנגדת לכל הגדרה. אנחנו כולנו פגועים באיזה שהיא מידה. אי אפשר למדוד טראומה. אף פעם לא הייתי בגיהנום עצמו, אך הגעתי לפרוזדור הגיהנום. חיי יהודים תחת כיבוש נאצי דומים לחיים ברעידת אדמה תמידית", היא מכריזה "חשוב לזכור את השואה! זו תזכורת לאנושות”.

האם חזרת לבקר בעיר מולדתך ביגוסלביה?

"אני לא מאמינה בביקור בעיר מולדתי. המקום יפה, האנשים אינם יפים. לדאבוני הזכרונות מהמלחמה רודפים אחרי עוד היום. חוויות שגרתיות יכולות להפעיל חוויות טרמאוטיות מהמקום ההוא ואיני יודעת אם זו ברכה או קללה".

בשנים האחרונות אווה מרצה, כותבת ספרות ושירה. ב-2003 היא פרסמה את הספר "שאגה אילמת", המספר את סיפור הישרדותה בליווי ציורים ושירים. באוניברסיטת נורת'ווסטרן השתמשו בספר לבחינת ההיסטוריה של השואה. "החלטתי לכתוב באנגלית", היא אומרת, "כי נזקקתי לשפה חדשה לגמרי כדי לחזור לעבר הרחוק. לאחרונה שלחתי לדפוס ספר שני בנושא האנטישמיות שעליו גדלתי מאז אני זוכרת את עצמי. בגיל 88 אני ממשיכה לעשות הכל אבל יותר לאט".