חופשה בכפר
בחיק הטבע מוציאים פחות כסף מאשר בעיר, נכון? נכון, אם לא עושים כלום
לאחרונה יצא לי להרהר בעתידי הכלכלי פה באמריקה, ובפרט בעיר ניו-יורק, ואני חושבת שגיבשתי לעצמי תוכנית די טובה: להתעשר. כן, אני יודעת, זה אולי יפתיע את רובכם, אבל הגעתי למסקנה שבאמריקה עדיף להיות עשיר מאשר עני.
נדמה שהחיים פה ביבשת מורכבים מפיתויים קטנים ומעלויות גדולות. תרבות הצריכה המפותחת מעודדת אותך לרכוש עוד ועוד, בין אם צריך ובין אם לא, ולא חסר מה. רחובות מנהטן מוצפים בחנויות מזמינות מכל סוג ולכל מטרה: החל מבגדים, אוכל וטיפולי קוסמטיקה ועד לחנויות בוטיק מעוצבות לבגדי כלבים (!) וחדרי כושר אקסלוסיביים לעשירים בלבד. נדמה שבכל יום אנחנו מגלים במקרה משהו שאנחנו פשוט חייבים לרכוש וחשבון האשראי שלנו תופח בהתאם.
אז החלטנו לצאת קצת מהעיר, להתחבר לטבע, לחסוך קצת כסף. וכך מצאנו את עצמנו בכפר נופש בצפון מדינת ניו-יורק שהבטיח לספק הנאה מושלמת, שלל פינוקים ופעילויות רבות ומגוונות לכל המשפחה.
מיד לכשהגענו וסיימנו לפרוק את המזוודות בחדר ניגשתי למשרד ההנהלה, אל הפקידה שישבה מאחורי השולחן והביטה בי בציפייה דרוכה. כל הוויתה אמרה ״בואי״ או ״חיכיתי לך כל חיי״ או ״אני סובלת מגזים״, וחיוכה התרחב כל כך כשהתקרבתי עד כי חששתי לשלומה.
״בוקר טוב, מה שלומך?״, היא צייצה לעברי ומיד המשיכה, ״מזג אויר מצוין היום!״
״כן, תודה״, אני לא בטוחה למה הודתי לה.
״אז במה אוכל לעזור לך היום?" שאלה ונראה היה שאם אגיד ״אני זקוקה לכליה חדשה״, היא תזנק משולחנה, תשלוף זוג מספריים ממגירתה ותעניק לי את מבוקשי. עיניה נצצו.
״אני מחפשת פעילות נחמדה לעשות היום בכפר״, עניתי.
״ובכן״, היא פתחה במה שנראה כמו נאום שחוק ומוכר, ״יש לנו בכפר הנופש אינספור פעילויות אדירות וכיפיות לכל המשפחה״, היא השתהתה לרגע, וידאה שאין זאטוטים שמתחבאים מאחוריי והמשיכה, ״וגם לצעירים״.
אתם מבינים, כפרי נופש בגדול מתוכנתים להתאים רק לשני סוגים של נופשים: משפחות וצעירים. הכניסה לאנשים בודדים, או כאלה שרוצים לקחת חופשה מכולם, לא רצויה.
מכיוון שאין לי ילדים עדיין (מה לא בסדר איתי??) שונמכתי מיד לדרגת ״בני נוער״.
״אז ככה״, היא תקתקה נמרצות במחשבה, ״יש לנו היום סיור סגוואי בהרים, מאוד מומלץ״.
סגוואי! מעולם לא נסעתי על פיסת הטכנולוגיה המופלאה הזאת, מעולם לא נכנעתי לתחושה המסעירה של החופש, לרוח בשיער, להרגשה שהכל אפשרי ו...
״בתשלום״, היא הוסיפה וחייכה, ״אבל מכיוון שאת אורחת וי.איי.פי של הכפר את זכאית להנחה משמעותית ולכן סיור הסגוואי יעלה לך 85$ בלבד!״
אמממ. ובכן. באנו לפה בשביל לחסוך ולא בשביל לבזבז. ובעצם, לא היה איזה סיפור עם הממציא של הסגוואי שנהרג בתאונת סגוואי מחרידה?
״נשמע נחמד אבל לא בשבילי״, עניתי ועיינתי בברושורים הצבעוניים שהיו מפוזרים על השולחן. ״מה לגבי הפקת מייפל מעצים?״, שאלתי.
״הו! זו פעילות נהדרת! נמשכת 3 שעות בסך הכל ומהנה מאוד!״, היא התלהבה, ״ובעלות זניחה של 50$ בלבד!״
אהה. אוח.
״וקטיף אבטיחים? הוא בתשלום?״, שאלתי. נשמע לי כאילו מישהו צריך לשלם לי על זה.
״בתשלום״.
״מחנה הישרדות?״
״בתשלום״.
״מופע קסמים?״
״בתשלום״.
״קריוקי?״
״בתשלום״.
״ערב טריויה?״
״בתשלום״.
נאנחתי. ״סרט על הדשא?״
״בחינם!״
ישששששש!
״לבני 10 ומטה״.
אוקיי, התחלתי להבין ששום דבר לא בחינם בכפר וכנראה בעולם הזה. אולי מישהו רומז לי שעליי לבלות את היומיים הקרובים בטבילה בבריכה וקריאת ספר על הדשא.
״טוב, תודה רבה לך על העזרה״, אמרתי והסתובבתי ללכת.
״בשמחה!״ היא קפצה ממקומה, ״תודה שהשתמשת ביעוץ הפנאי המקצועי של כפר הנופש!״ היא ניגשה אלי והצביעה לעבר מחירון שהיה מונח על השולחן, ״היעוץ הוא בתשלום״.
