"רוחות": משחקים, בלי לעשות רוח
עקבות הזמן מטשטשים בעיבוד החדש של עידו ריקלין למחזה "רוחות" של איבסן. שירי גולן ותום חגי, בתפקידים הראשיים, מציגים דואט מרהיב בין כוחות שווים. הצגה שלא כדאי לפספס
הביקורת צלבה אותו. במידה רבה כיוון שמעטים הם נושאי הטאבו בהם לא נגע. בשנת 1881, כשהציג לראשונה על הבמה בשיקגו, ערער המחזה "רוחות", של הנריק איבסן, את אמות הספין של הבורגנות. כשהציג על במות מרכזיות בלונדון, קרעה אותו הביקורת לגזרים. עיתוני התקופה כינו אותו: "מחזה מגונה", "מעשה תועבה", "מבחיל ומסוכן", "מזהם ומבעית". הם הוקיעו את המחזאי והאשימו אותו במוסר לקוי.
איבסן לא חזה את מידת הזעם שיעורר המחזה ששבר קודים של שתיקה סביב נושאי טאבו: אלימות במשפחה, דיכוי נשים והשתקה, צביעותה של הכנסייה, גילוי עריות ומחלות מין. עם זאת כשהמחזה נדחה על הסף על ידי תיאטרונים מובילים במדינות סקנדינביה, בהם התיאטרון המלכותי של קופנהגן, כתב אז למו"ל, פרדריק הגל: "הגיוני להניח שהמחזה יגרום לבהלה במעגלים מסוימים, כך זה אמור להיות. אילולא כן לא היתה הכרחית כתיבתו".
יותר מ-130 שנה חלפו מאז הצגת הבכורה בשיקגו ועל אף התמורות הדרמטיות שחלו בתפיסות חברתיות מקובלות בכל הנוגע למעמד האישה, פלורליזם ומתירנות מינית, מקומה של הכנסייה בחיי היומיום וגילויים מחקריים פורצי דרך שהצעידו קדימה תחומים רבים ברפואה, נושאי הליבה של המחזה נותרו רלבנטיים וטורדי מנוחה כתמיד.
כדי לשמר את עצמתו של המחזה, את ההתרסה והביקורת החברתית שבו, נדרשת התאמתו לרוח התקופה הנוכחית. בתיאטרון באר שבע, שמציג בימים אלה את "רוחות", הפקידו את העיבוד בידיו של המחזאי והבמאי, עידו ריקלין. התוצאה: עיבוד חדשני, חכם ומדויק של הטרגדיה. עיבוד שמצליח לטשטש את עקבות הזמן בלי לפגוע במהות ותוך שמירה על נאמנות למקור.
משפחת אלווינג היא מיקרוקוסמוס של חברה רקובה, שמכסה על האמת בשקרים על מנת לשמר דימוי מזויף של שלמות. זו חברה שמטשטשת סדקים על מנת להציג מצג שווא של מכובדות, שמעדיפה להדחיק רגשות, סטיות ועיוותים מאשר להתמודד איתם. כל אלה, סופם להתפרץ ולפרק את הפיקציה.
מעל לחמש הדמויות שעל הבמה מרחפת רוחו של קפטן אלווינג, אב המשפחה המת. הקפטן, דמות נערצת בקהילה, הותיר אחריו משפחה שנתפסת כסמל ההצלחה: בעלת נכסים וממון; עסק משפחתי משגשג שמנוהל ביד רמה על ידי אלמנתו, הלנה אלווינג ובן, אוסוולד, אמן מצליח בניו יורק.
במלאת שנה למותו מבקשת האלמנה להנציח את זכר בעלה בהקמת בית יתומים על שמו. המחזה נפתח בשובו של הבן, שמגיע לרגל אירוע הפתיחה וביקור של הכומר מנדרס, חבר משפחה קרוב ויועץ בענייניה הכספיים שסייע גם בהקמת המוסד.
לאט מתקלפות השכבות ונחשפים הסודות: הבעל והאב הנערץ מתגלה כגבר בוגדני, מתעלל וחולה; האישה החזקה והרעיה והאם המושלמת, כאישה מוכה שנכנעה לתכתיבי החברה והתקופה ושומרת עדיין בקנאות על הדימוי גם במחיר חיים בשקר שרודף אותה כצל; הבן, שלכאורה "עשה את זה" בעיר הגדולה, משותק יצירתית בשל מחלת מין שירש מבלי לדעת מהוריו וכעת מאיימת על שפיות דעתו וחייו - מעשה אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה.
הכומר הסמכותי מתגלה גם הוא בעליבותו כמי שידע ושתק, ראה והעדיף לעצום עיניים. בעיבוד של ריקלין נרמז כי מנדרס, הוא הומוסקסואל בארון, שחברותו עם הקפטן ביקשה להסתיר את משיכתו אליו.
לצד המשפחה הגרעינית והכומר שתי הדמויות הנוספות במחזה הן העוזרת, רגינה ואביה, אנגסטרנד, שיפוצניק כלבויניק, שעובד בחווה. במסגרת חשיפת הסודות יתברר כי רגינה היא למעשה בתו הלא חוקית של הקפטן. מערכת יחסיה עם אוסוולד, שנאחז בה כעוגן הצלה במחשבה שבבוא העת תגאל אותו מייסוריו במעשה של המתת חסד, הופכים אם כך לגילוי עריות. זו האם שתידרש, בניגוד לרצונה, להיענות לבקשתו האחרונה.
ריקלין יצר בתבונה וברגישות יוצאי דופן מארג מושלם של תהליכים רגשיים בו עוברים במקביל הדמויות והצופים. זה לא ברור מאליו. גרסאות שונות של המחזה שהציגו בישראל, בחרו לשמור על ריחוק אסתטי מה שיצר עולם קר ומנוכר. עולמם של הדמויות בעיבוד של ריקלין מוכר וקרוב כך גם שפתן והתנהלותן.
ידו של ריקלין, הבמאי, יציבה וניכרת. הוא מוליך את אנסמבל השחקנים הנפלא שעל הבמה בבטחה, גם במקומות בהם אפשר היה בקלות ליפול למלודרמה סוחטת רגשות. חבורת השחקנים בהצגה, חומר גלם משובח ומתנה לכל במאי, שומרים על דיוק מעורר השתהות.
הלנה אלווינג בביצוע השחקנית שירי גולן היא דמות מרתקת, מורכבת ושלמה שמעוררת בו זמנית אנטגוניזם וחיבה, רחמים וסלידה. זהו תפקיד שמתקיים בין שני ערוצים – הגלוי והנסתר - וגולן נעה בין הקצוות כמו לוליין מאסטר שמהלך בבטחה על חבל דק. יש משהו אצור בגולן ובהצגה הזו, כמו בתפקיד המלכה קליטמנסטרה בהפקה "איפיגניה" בה השתתפה, היא מרשה לעצמה להתפרק ונותנת לגוף המוחזק לשחרר אחיזה.
עבודת הצוות בין גולן לבין השחקן תום חגי, שמגלם את אוסוולד, מרשימה במיוחד. זהו קרב חרבות מצוחצחות, דואט בוהק בין כוחות שווים שמאזנים אחד את השנייה. זה לא ברור מאליו כשמדובר בשחקנית בעלת וותק לא מבוטל לבין שחקן בראשית דרכו.
בכל אחד מתפקידיו עד כה בתיאטרון באר שבע, גם המינוריים לכאורה שבהם, הצליח חגי להתבלט. אוסוולד הוא התפקיד הראשי הראשון שלו בתיאטרון, המורכב והטוב ביותר עד כה ולתוכו הוא יוצק את כל כולו.
למעשה אין רגע אחד של "שחקוק" בהצגה, הוא שם בכל רגע נתון – חשוף ופגיע, בהיר ואבוד.
השחקן אמיר קריאף הוא הכומר מנדרס. זהו ליהוק מפתיע בהתחשב בעובדה שמדובר בדמות קפוצה, תפקיד שדורש איפוק משחקן דומיננטי, בעל עצמות ונוכחות. קריאף, הולך במידה רבה נגד הרגלים וצולח את האתגר בהצלחה. ענבר דנון בתפקיד רגינה, מביאה לבמה ויטאליות מדבקת וחן, שזה בדיוק מה שדורש התפקיד. לקראת סוף המחזה מתפרצת מתוך דמות "המשרתת" הכנועה, צעירה אמביציוזית, פרקטית ומכוונת מטרה. ניר מנקי מעצב את דמותו של יאקוב אנגסטרנד כמאכער מפוקפק עם אמביציות ובלי מצפון.
בסופו של יום, "רוחות" של עידו ריקלין היא עבודת פרשנות חדשנית ומרתקת למחזה שהוא אבן דרך בהיסטוריה של התיאטרון. ההפקה של באר שבע היא הצלחה גדולה בכל היבט שהוא. אם לחדש, אז ככה.
