"אני רוצה שתפגשי את זיגי", אומרת לי האישה בצד השני של הקו בדיבור מהיר ובמבטא לא מזוהה. "אז בואי נפגש אצלנו בבית בסוהו, שהוא גם הסטודיו של זיגי, בעלי, ואז נלך למשרד שלי שנמצא דקה משם". אני מסכימה, ותוהה למה ציפי בן-חיים, המנכ"לית של Cityarts, אחת העמותות עם הנשמה היותר גדולה שיצא לי להכיר לאחרונה, רוצה שאני אפגוש את זיגי.

כשאני נכנסת ללופט הגדול בו ממוקם גם הסטודיו, הדברים מתבהרים. זיגי, שהוא לא פחות מאשר אחד האמנים הישראלים המוערכים בעולם, ובשמו המלא: זיגי בן-חיים, עומד בחדר העבודה שלו במשקפיים עבים ושיער פרוע. הוא קצת מזכיר את אלברט איינשטיין כשהוא עומד שם, מוקף בעבודות אמנות בשלבים שונים של התהוות. הכלב קופץ עלי. ציפי מראה לי במהירות את הבית, שטובע כולו בים של יצירתיות, שהתפתחה בתוכו עם השנים. חוויה.

דקות מספר לאחר מכן אנחנו כבר יושבות במשרדים של עמותת Cityarts בלב סוהו. החלון משקיף על ברודוויי, שבעשר בלילה נראה ריק וגלמוד.

"הכל מתחיל בשאלה, למה אנחנו פה בעצם? יש אנשים ששואלים את עצמם את השאלה הזו ויש אנשים שלא. וזה בסדר. אני מאלו שתמיד שאלו: 'למה אנחנו פה? האם יש לנו יעוד?'" ציפי שואלת את עצמה ואותי בו זמנית, כפי שהיא עשתה, מן הסתם, בכל יום מאז שהיא זוכרת את עצמה.

מעניקה אות הוקרה

בדרכי שלי

היא נולדה בברית המועצות, בעיירה צ'רנוביץ, שהיום היא חלק מאוקראינה, הצעירה מבין שלושה ילדים. אמה הייתה זמרת אופרה ואבא שלה היה מה שהיום קוראים יזם. "לעולם לא אשכח את האנשים שהק.ג.ב היה שולח לעקוב אחריו", היא מספרת. "הם תמיד היו שם, בכל מקום אליו הלכנו. מאחורינו במכונית או ישובים לידנו במסעדה.

"הדבר שהכי אהבתי לעשות אז היה להביט בשמש, היופי והעוצמה של השמש הפנטו אותי ויום אחד גמלה בליבי ההחלטה ללכת ולתפוס אותה. הייתי בת ארבע. אני זוכרת איך ירדתי במדרגות ביתי ויצאתי לרחוב לבד. לא הכרתי אף אחד. כל מה שראיתי זה את השמש וכל מה שרציתי היה לתפוס אותה לפני שהיא שוקעת. אחרי מספר דקות הגעתי למחנה של הצבא הרוסי והחיילים שאלו אותי, 'לאן את הולכת?' אמרתי להם שאני צריכה למהר כי אני בדרך לתפוס את השמש והיא אוטוטו שוקעת. הם הכניסו אותי למחנה ואמרו לי, 'אי אפשר באמת לתפוס את השמש'.

"אבי בא לאסוף אותי, ואני זוכרת שאמרתי לו, 'הם אמרו לי שאני לא יכולה לתפוס את השמש, אבל אני לא מאמינה להם. אני יכולה ואני אתפוס. הפעם הם עצרו אותי, אבל אני לא אתן לאף אחד לעצור אותי יותר!' אבי חייך אלי ואמר, 'אם את יכולה לחלום את זה, את יכולה גם לקיים את זה'.

"מאותו יום זה מה שאני עושה. אם אני תופסת אותה או לא תופסת אותה זה בכלל לא חשוב, מה שחשוב זה שאם אני מאמינה שמשהו צריך להיעשות אני פשוט יוצאת לדרך ועושה את זה בדרכי שלי".

עם בני הנוער של סיטיארטס

לא מזמן הזמינו אותי לתת הרצאה ב- TED Talks. לפני ההרצאה הגיעו אנשים להכין אותי", ציפי מספרת. "הם אמרו לי שהם רוצים שאני אדבר על עצמי ועל מה שעשיתי ב-25 השנים האחרונות עם סיטיארטס, שהם חושבים שיש לי את הסיפור האישי שאנשים צריכים לשמוע. אני לא זוכרת", היא מוסיפה בהרהור, "שאי פעם חשבתי על הסיפור שלי או על הפרויקטים שלי כמשהו מיוחד. החיים זורמים וזרמו כל כך מהר, שלא עצרתי לחשוב בצורה הזו".

כשציפי מדברת על פרויקטים היא לא מדברת על פרויקט אחד או שניים בשנה. ב-25 השנים האחרונות, מאז שהיא לקחה על עצמה את ניהול עמותת סיטיארטס, הפועלת בניו-יורק וברחבי העולם לקידום בני נוער וצדק חברתי באמצעות אמנות חוצות, היא הוציאה לפועל מעל למאתיים פרויקטים בניו-יורק, יצרה שיתופי פעולה עם אירגונים ממשלתיים כמו נאס"א, עם אולימפיאדות, ועם עסקים כמו גלריית סאצ'י היוקרתית. בנוסף היא רתמה לפעולה סלבריטאים ושועי עולם, מבאן קי-מון עד מייקל בלומברג, המסייעים לחיזוק בני נוער בניו-יורק ובמקומות נוספים בעולם. העמותה מפגישה ילדים ונוער מרקעים שונים עם אמנים מקצועיים שמדריכים את בני הנוער ביצירה אמנותית ובאמצעותה מקדמים הבנה בנושאים אזרחיים וחברתיים.

בשנים האחרונות פרצה העמותה את גבולות העיר והחל ליצור "קירות של שלום" ברחבי העולם. עד היום הוקמו חמישה קירות שכאלה, בהארלם, ברלין ולונדון, וגם ביפו ובקראצ'י שבפקיסטן. הקיר השישי והשביעי כבר בדרך וידה הזריזה של ציפי עוד נטויה.

"אז באותה שיחה עם האנשים של TED", ממשיכה ציפי בסיפורה, "חזרתי לאחור, למקום בו הכל התחיל, וללמה ב-25 שנים האחרונות אני מרימה פרויקטים שאף אחד לא חשב עליהם או האמין שאפשר להרים".

רגעים בנהר

"יום אחד, מתישהו בשנות החמישים", היא מספרת, "אבי אמר לנו שנוסעים לטיול. בדיעבד אני יודעת שהאנטישמיות הגואה ברוסיה והמעקבים הבלתי פוסקים אחרי אבי גרמו להורי לרצות מציאות אחרת בשבילנו. מצאנו את עצמנו מפליגים לישראל באוניה שנקראה 'הרצל'. ההתחלה לא הייתה פשוטה", היא נזכרת, "ברוסיה זרקו לעברנו, הילדים היהודים, אבנים וצעקו עלינו שנלך לפלשתינה, וכשהגענו לישראל, אמרו לנו לחזור לרוסיה. אני זוכרת שנעמדתי יום אחד וצעקתי על הילדים האלו: 'איך אתם מעיזים? אנחנו פה כולנו יהודים!' בישראל התאהבתי בים, שהוא באמת אהבת חיי, ואת ימי העברתי בין הים לאימוני כדורעף לערבי ריקודים בסגנון חופשי".

ביום החתונה עם זיגי בן-חיים

לאחר השירות הצבאי, אותו עשתה ציפי בתור מדריכת ח"ן, היא למדה ספרות באוניברסיטת תל אביב ועבדה במשרת הסטודנטיות הכי נחשקת בשנות השבעים: דיילת אוויר ב"אל על".

"בזמן לימודי באוניברסיטת תל אביב לקחתי קורס בפילוסופיה עם דוקטור חיים לביא. למדנו את הפילוסופיה של הקיום ואחד הפילוספים שהכי עניינו אותי היה הרקליטוס. הוא אמר: אי אפשר להיכנס פעמיים לאותו נהר. זאת אומרת המים זורמים, הרגע אותו בילית בהם לא יחזור. עכשיו נשאלת השאלה: האם חווית את הרגע במלואו? האם לקחת ממנו את האנרגיה והפקת ממנו תובנות הנחוצות לך כדי לצעוד את הצעד הבא? או האם ממקום של חוסר תשומת לב, לא עשית איתו דבר? לא חווית אותו ולא לקחת ממנו כלום?".

מהמקום הזה החלטת להגיע לארה"ב?

"יתכן. ארה"ב סקרנה אותי, המרחבים, האפשרויות, סוגי האנשים. רציתי לדעת, להכיר, לראות, ויום אחד, באחת מטיסותיי, פגשתי שחקנית מברודוויי, ששמה לידי מרפי", אומרת ציפי בחגיגיות כשהיא מחקה מבטא אמריקאי דרומי. "סיפרתי לה שאני רוצה להגיע לארה"ב ללמוד והיא אמרה לי, 'כשתגיעי, תשארי אצלי שישה חודשים, ואז, כשתתייצבי, תחפשי מקום לגור בו'. ברגע שהיא אמרה לי את זה החלטתי שאני נוסעת. זו לא הייתה הזמנה לא מחייבת כמו 'בואי נפגש לקפה מתישהו'. זו הייתה הזמנה מהלב".

הרצון לתפוס את השמש, לחוות את הרגע והסקרנות והאופטימיות האינסופיות שלה הביאו את ציפי לארה"ב, לדירה של לידי מרפי, שכמו בחלום או סרט, הייתה ממוקמת לצד סנטרל פארק.

"השנה הייתה 1979 וכל שידעתי זה שאני רוצה ללמוד תואר שני בספרות. כשהגעתי מיד הלכתי לפארק, שם ראיתי חבר'ה משחקים כדורעף, מה שגרם לי מיד להרגיש בבית", היא צוחקת.

זמן לא רב לאחר מכן היא פגשה את בעלה לעתיד, האמן הישראלי זיגי בן-חיים. "עליתי במעלית לסטודיו שלו, שהיה אז בברודוויי, ואיך שדלת המעלית נפתחה, עיניי נפלו על עבודת אמנות שראיתי מספר חודשים לפני כן בגלריה פולק בטורנטו. מסתבר שזו הייתה עבודה של זיגי. התאהבתי בעבודות שלו לפני שהתאהבתי בו", היא צוחקת. "מספר חודשים לאחר שהתחלנו לצאת הוא אמר לי, 'אני לא יכול להבטיח לך דבר, חוץ מדבר אחד: איתי לא יהיה לך רגע אחד של שעמום'".

הוא עמד בהבטחה?

"בלי שום צל של ספק", היא מחייכת ומספרת לי את סיפור רכישת הדירה שלהם בסוהו. "את הלופט שבו אנו גרים, בו גם נמצא הסטודיו של זיגי, קנינו מתישהו בשנות השמונים. אני זוכרת שזיגי התקשר אלי יום אחד ואמר, 'בוקי שוורץ (אמן וחבר טוב) לקח אותי לראות בניין הסתכלנו על איזה לופט דרך מנעול ואני חושב שנורא תאהבי אותו כי הוא זרוע בשמש'". בדירה זרועת השמש הזו גידלו ציפי וזיגי ילד אחד, יורי, ובנוסף מתגורר איתם הכלב המשפחתי, פלה, שאת שמו בחר יורי על שם שחקן הכדורגל הברזילאי המפורסם. הילד השני, היא אומרת בגאווה רבה, הוא סיטיארטס.

אז איך הגעת לסיטיארטס?

"עד שהגעתי לסיטיארטס הייתי פאזל של חתיכות ותחומי עניין שיצרו בסופו של דבר Picture Perfect". היא מצביעה על יצירה של זיגי הניצבת ליד שולחן העבודה העצום שלה. היצירה עשויה ריבועים-ריבועים המורכבים מחומרים שונים ומשונים ויוצרים תמונה אחת אחידה. "נורא רציתי להעביר ידע, ללמד. קודם לכן עבדתי עם ילדים, ציירתי, כתבתי שירים ועל אמנות לכל מיני מגזינים. יום אחד פגשתי אמן שספר לי שאירגון סיטיארטס נסגר ושמחפשים מישהו שיקים אותו מחדש. הלכתי לפגישה עם היו"ר של האירגון, שאמרה לי שזה יהיה בזבוז של הזמן שלי. החדר בו היא ישבה היה מוצף בשמש שנכנסה מהמזרח ושטפה את המקום בחום. החלטתי שאני לוקחת את הפרויקט הזה.

"זה היה השנת 1989, תקופה של משבר כלכלי לא קל. מעולם לא ניהלתי אירגון ולא הייתי מעורבת בעולם הפילנתרופי. זיגי אמר לי, 'נסי את זה לשישה חודשים ואחר כך תתחליטי'. שישה חודשים הפכו לשנתיים ואז הגיעה תרומה ראשונה של 5,000$ מחברת AT&T, ששלחה אותי לחברת הסיגריות פיליפ מוריס לבקש תרומה משווה. פתאום התרומה נהייתה 10,000$. ואז הגיע ראש העיר דיוויד דינקינס, שהתחיל פרויקט אשר נקראSafe Cities . מיד כתבתי הצעה לפרויקט להקים ארבעה ציורי קיר ברחבי ניו-יורק. זכינו בפרויקט ובתקציב של 150,000$ להוציא אותו לפועל. הפרויקט הזה הוריד ילדים מהרחובות והכניס אותם לשוק העבודה. זה היה כיף וזה היה מטורף כי את הפרויקט ניהלו רק שני אנשים, אנוכי ועוזרת שלי, שעבדה בהתנדבות. על אחד הקירות בברונקס ציירנו פורטרטים של ילדים מהפרויקט לצד אלו של אמנים מפורסמים. הקיר הזה צולם לפרסומו של חברת החשמל ששודרה בסופרבול, ותוך יומיים הילדים ההומלסים האלו הפכו לסלבריטי! עם הכסף ששילמו לנו על השימוש ביצירה בפרסומת פתחנו לילדים חשבונות חסכון ללימודים בקולג'".

מה גרם לך בעצם לקחת על עצמך ניהול של אירגון שכזה?

"האתגר והאנשים", עונה ציפי. "היצירה הכי נהדרת מבחינתי היא האנשים. אני גם מאוד אוהבת בעלי חיים אבל זה יותר השטח של זיגי, שהולך לישון עם הנשיונל ג'יאוגרפיק ולפני שהוא נרדם צריך להיות בטוח שכל החיות נמצאות בג'ונגל הנכון", היא מחייכת. "אני אוהבת לגלות אנשים ותוך כדי זה לגלות את עצמי דרכם. היום, למשל, פגשתי את הוואי באפט, הנכד של וורן באפט, אותו פגשתי לפני שנתים בוועידת Social Impact בלונדון. בוועידה ההיא באפט הכיר לי את ולאדימיר קיצקו, מתאגרף מפורסם מאוקראינה. איתו אני מתכננת לעשות את ה-Pieces for Peace Project הבא שלנו באוקראינה".

עם כל מה שקורה שם כרגע, זה הזמן המתאים לבנות קיר של שלום?

"עכשיו יותר מתמיד" היא עונה. "כי ילדים צריכים לתאר לעצמם איך יראו החיים שלהם כשיהיה שלום. זה ייתן להם תקווה". בעודה מדברת ציפי שולפת ספר עם ציורים של ילדים מרחבי העולם. "הם ציירו את המשמעות של שלום עבורם, יש לנו ציורים מ-65 מדינות בעולם", היא אומרת בגאווה. "אני מקווה שנגיע ל-193". אני משתהה על אחד הציורים. "זה ציור של ילד מנמיביה" היא אומרת. "את זוכרת את המשפט מהתנ"ך 'וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות'?" בציור רואים חברי שבט אפריקאי עומדים על אדמה חרוכה, שהיא בעצם כדור הארץ, מניפים ידיים באוויר כאות לשמחה. לרגליהם מוטלים חיצים וקשתות, חרבות ועוד כלי משחית. מאחוריהם רקע כתום-צהוב של שמש אינסופית. שוב שמש.

"בעבודה עם הילדים אני מרגישה שאנחנו תופסים את מה שהוא נכון ומפזרים אותו בעולם, את קרני השמש. כשילדים יוצרים הם לא הורסים. כשילד יושב ולומד איך ליצור משהו הוא שומר על זה, כי הוא מרגיש בעלות על היצירה שלו וחובה מוסרית לגרום ליצירה שלו לגדול".

מה היצירה שהכי נגעה ללבך?

"כולן. אבל הקיר בשכונת מיטה במרכז ברלין הוא מיוחד מאוד עבורי. יצרנו קיר באחד המקומות הכי כואבים באיזור בו היה בית אבות יהודי שכל תושביו נרצחו באושוויץ. רצינו שהנוער ירגיש שיש מקום להתקדם הלאה. זו הדרך היחידה. הטרנספורמציה של הקיר, כמו בפרויקטים אחרים, הייתה לא רק ויזואלית אלא גם תהליך ששינה את השכונה והאנשים בה שחוו את תהליך היצירה. הילדים עבדו על הקיר ארבעה חודשים ובכל פעם שביקרתי בפרויקט נתקלתי במשהו שמאוד נגע לליבי. למשל, ניצולי שואה שבאו לשים פרח על הקיר ולספר לילדים שעבדו שם על מה שהם חוו. בטקס החניכה של הקיר, אחד הילדים אמר שהקיר של הדור שלו הוא קיר אשר יאחד אנשים ולא יפריד ביניהם".

איך את יודעת שפרויקט השיג את יעדו?

"כשילד מסתכל על קיר ואומר I did this, this is mine!. את רואה אותם הולכים להם ברחוב ופתאום, כשהם עוברים ליד קיר שהם יצרו, הם מזדקפים. הם גאים. זה שלהם, וזו העצמה אמיתית. ילדים רבים לא מקבלים צ'אנס בחיים ואנחנו באים ואומרים להם, אתם יכולים! בכל מיני רבדים. קיר השלום בישראל, למשל, נמצא בשכונת עג'מי ביפו, מול מרכז פרס לשלום. על הקיר הזה עבדו ילדים ערבים ויהודים. יום אחד ילד ניגש אלי ואמר, 'אני לא מבין למה לא היינו חברים עד עכשיו עם הילדים האחרים'".

את מוצאת את עצמך הולכת ברחובות ומחפשת קירות?

"אני לא מחפשת הם באים אלי. אני לא מחפשת קירות אלא שכונות, סביבה שצריכה תשומת לב, מקום שמבעבע בו איזשהו צורך. יש לי חברים שאומרים לי שהאופטימיות שלי מדפרסת אותם, אבל אני מחויבת לדרכי".

אפרופו אופטימיות, מה עלינו לעשות על מנת לאפשר לילדים עולם אופטימי יותר מזה שאנו חיים בו עכשיו?

"להקשיב להם, לתת להם לדבר ולבוא עם רעיונות משלהם, מחשבות שלהם, לדבר איתם. למשל, אנחנו שואלים אותם מה זה שלום? שלום במשפחה, בקהילה, בעולם, שלום פנימי. אנחנו מוכרחים לתת להם פלטפורמות של תקשורת אחד עם השני וליצור עבורם פרויקטים חיובים של שיתופי פעולה. אם לא ניקח אותם לעשות פרויקטים שיעזרו לעולם, מישהו יקח אותם לצד השני. זה או-או".

ציפורה נחמדת

כבר חצות, ועל אף שציפי היא סוג של אלקטרון ללא מפסק OFF, השיחה נעשית יותר איטית ומעט נוסטלגית. אנחנו מדברות על ישראל.

"לפני שנתיים הייתי בחנות 'תולעת ספרים', שם מישהו מהחוג שלי לספרות מהימים של אוניברסיטת תל אביב הקריא סיפור. בתום ההקראה הוא ניגש אלי ואמר לי 'ציפי ויינברג? זו את? איפה את? לא ראיתי אתך 30 שנה!'. 'אני חיה בתל אביב וגרה בניו-יורק', אמרתי לו. 'את מבינה מה את אומרת?' הוא שאל אותי. אמרתי לו שכן".

תסבירי גם לי.

"אני מאוד אוהבת את ניו-יורק, ניו-יורק היא ספידומטר. היא פתחה לי את האופקים לראות, לעשות, לדעת. אני חושבת שמעט מאוד ערים או מקומות היו מאפשרים לי לעשות את מה שעשיתי עם סיטיארטס. האנשים פה אפשרו לי את זה. אבל כשאני בישראל שם הנשמה, שם נמצא הלב. במפגשים עם החברים, עם המשפחה, בערבי שירה או ערבי סיפור עם יוסי אלפי או יוסי שדה, שם מספרים סיפורים מהחיים. הקשר האישי המיוחד הזה בין אנשים בישראל, אין כמוהו.

"כשיורי היה ילד, מאוד רציתי שתהיה לו חוויה של ילד שגודל בישראל. יום אחד חברה שלי שחזרה לישראל סיפרה לי שהיא לקחה את הילדים שלה וכמה חברים לים ותוך כדי שהם שיחקו במים ובחול הילד שלה קפץ פתאום וקרא, 'כל כך כיף לי זה כמעט כואב!' זה יושב איתי מדי פעם.

"הייתי רוצה שיהיה לי בתל אביב בית במתחם ביאליק עם מרפסת שמשקיפה לים. ביאליק היה המשורר הראשון שקראתי ואהבתי בישראל והיום אנחנו מחפשים שם דירה. באחד החיפושים הבחנתי בקיר במתחם עליו הייתי רוצה לצייר עם ילדי ישראל ממילות השיר של ביאליק, 'שלום רב שובך, ציפורה נחמדת'".