איך אומרים "תודה" בפיליפינית

וולטר חיבק את מוריה ועיניו השחורות התמלאו דמעות. "אני מתגעגע אליה", הוא לחש באנגלית. "אני מתגעגע לאמא שלי". מוריה ליטפה את שערו. "אתה ילד מיוחד. אתה ילד מדהים", היא אמרה, מנסה לא לבכות בעצמה. "אמא בטח גאה בך. בעוד חודשיים תפגוש אותה. הזמן עובר מהר, אתה תראה".

אבל וולטר לא נרגע. הוא המשיך לבכות בשקט ומוריה לקחה אותו יד ביד לטיול בחצר בית הספר, לנדנדה שבנו כמה סטודנטים במיוחד בשבילו, עד שלפתע החל גשם שוטף, וכשהילדים האחרים צחקו על וולטר שהוא בוכה כמו תינוק אמרה להם מוריה: זה לא דמעות. זה הטיפות של הגשם.

כבר שנה לא ראה וולטר את אמא שלו. 7,000 קילומטרים מפרידים ביניהם — הוא בפיליפינים, בעיירה מונוז, חמש שעות נסיעה מהבירה מנילה, והיא בירושלים, מטפלת בקשישים כדי לחלץ את ילדיה ממעגל העוני, כדי שוולטר בן התשע יוכל להגשים את חלומו ולהיות מהנדס. הם מדברים כל ערב בטלפון, מתכתבים במסנג'ר, מחכים שכבר יגיע דצמבר, אז היא תבוא לחופשת מולדת.

מוריה מזרחי (26), סטודנטית למשפטים במסלול האקדמי של המכללה למינהל, יצאה לפיליפינים במסגרת משלחת מתנדבים שאירגנה אגודת הסטודנטים במכללה. 38 צעירים וצעירות ששילמו כל אחד 1,550 דולר כדי לשמח את ילדי בית הספר מגטנגול ולהכיר להם את הפנים היפות של ישראל גם בזמני שגרה ולא רק בעיתות אסון.

מצוידים ב־400 ק"ג של בגדים וצעצועים לילדים, במערכי הדרכה מתנועות הנוער ומקורסי הפיקוד בצה"ל, ואחרי טיסה של כמעט 24 שעות דרך קפריסין וקטאר, התייצבה המשלחת בחצר בית הספר והתקבלה באהבה גדולה. החיבור בין וולטר למוריה נוצר מיד. "את מישראל?" הוא שאל, שמח לגלות שגם היא גרה בירושלים. "הוא שאל איזה צבע אני אוהבת, ואמרתי לו: סגול", מספרת מוריה. "יומיים אחר כך הוא הביא לי קשת סגולה לשיער, הציע לסחוב לי את התיק, דאג לי כשנפצעתי ביד. מחוות של גבר, לא של ילד בן תשע. ראיתי שהוא צמא לחום ולאהבה, אבל גם רוצה להעניק".

הילד פאולו היה ישיר יותר כשניגש לתומר רז, סטודנט למשפטים: "הוא שם לי יד על הכתף ואמר, 'אמא שלי מתה ואין לי כסף'. ברגע הראשון לא ידעתי איך להגיב", אומר תומר. "בסוף אמרתי לו: 'גם אבא שלי נפטר. אתה תתגבר'".

תומר (26) היה בן שמונה כשאביו נהרג בהתרסקות מטוס, ומתמודד עם פגיעה פיזית ברגליו שאיתה נולד. למרות הצליעה הוא התנדב לצה"ל כמדריך חדר כושר ("פלג הגוף העליון שלי מפותח במיוחד") ומסרב לקבל תו נכה מביטוח לאומי. "לפעמים אני מתבאס לחפש חניה בתל־אביב בשתיים בלילה", הוא מחייך, "אבל ככה חינכו אותי בבית, שאני כמו כולם".

מתגעגע לאימא. וולטר ומוריה. צילומים: יואב קרן, אופיר קורן, אור זינגר

נתב"ג, שמונה בבוקר. אחרי שיחת הפתיחה שערכו ראשי המשלחת  - שחר נהרי, אחראי על קשרי החוץ באגודה, מנהל המשלחת מאור כהן ויו"ר האגודה דור חיים - אחרי ששקלו את המוצ'ילות העמוסות בציוד הדרכה ותרומות, שאלה אותי אחת הסטודנטיות: "באת לעשות כתבה מפרגנת, או שתכתוב על הסטודנטים שנוסעים לעזור לילדים עניים בפיליפינים במקום לילדים בישראל?"

אז כן, המחשבה הזו חלפה בראשי. מה יש להם לחפש בפיליפינים, כשבארץ יש כל כך הרבה ילדים רעבים? "אחד מתנאי הקבלה למשלחת הוא רקע בהתנדבות", היא מיהרה להסביר. "כל אחד מאיתנו מתנדב גם בישראל".

אין ספק, הם הגיעו עם תשובות מוכנות לטיעון של "עניי עירך קודמים", וגם לסטיגמת הילדים העשירים והמפונקים שדבקה בתלמידי המכללה. בהמשך, כשאצפה בהם מעבירים חמישה שיעורי ריקוד ברצף בחום של 35 מעלות ומאה אחוזי לחות, איאלץ להודות שפינוק זה הדבר האחרון שבו אפשר להאשים אותם.

הרקורד של חברי המשלחת בתחום העשייה החברתית מדבר בעד עצמו. למשל דן כהן, יליד נהלל, פעיל בעמותת "דרך ארץ", שמנציחה את זכרם של חמשת בני העמק שנהרגו במלחמת לבנון השנייה. כהן עצמו היה אז לוחם בגדוד 101 של הצנחנים והשתתף בקרב הקשה בעייתא א־שאעב. טיל נ"ט פגע בבית שבו שהה, ואחד מחבריו נהרג לידו. במסגרת העמותה הוא מדריך מסעות של בני נוער לאורך גבול הצפון ומסביר להם על הקרבות שהתחוללו ממש מעבר לגדר.

דניאל יואש, סטודנטית לתקשורת מראשון־לציון, התנדבה בקיץ האחרון בעמותת "דור הקסאמים" — נסעה לקיבוץ נחל־עוז המופגז וחילקה חבילות לחיילים. "כשנגמר המבצע נשארו הרבה חבילות. ביקשתי מהעמותה לתרום חלק מהציוד לטובת הילדים בפיליפינים".

למה לא לתרום את הציוד הזה לילדים בישראל?

"מדובר בחמישה ארגזים מתוך כמות ענקית, ואת כל מה שלא לקחנו איתנו לפיליפינים אנחנו תורמים לנזקקים בארץ".

ברזומה של עדי עוזרי (26), סטודנטית למדעי ההתנהגות מנס־ציונה, יש שירות צבאי כקצינת ת"ש, התנדבות בגן של ילדים אוטיסטים וקורס ליצנות רפואית, אותו ניצלה במבצע צוק איתן כדי לשמח חיילים פצועים בבית החולים ברזילי באשקלון.

בשנה שעברה ניסתה עדי להתקבל למשלחת דומה לנפאל, אבל רגע לפני המיונים עקץ אותה עקרב צהוב. "הייתי מאושפזת יומיים. טטנוס, נוגדנים, משככי כאבים. יומיים אחרי שהשתחררתי מבית החולים הגעתי לראיון. לא סיפרתי להם על העקיצה כדי שלא ירחמו עליי. כשהודיעו שלא התקבלתי חרב עליי עולמי". השנה ניגשה שוב, עם עוד 300 מועמדים, והפעם התקבלה. "זו הרגשה מדהימה. אני מקנאה בעצמי. הצעתי למאור, מנהל המשלחת, שאחרי שנחזור לארץ נערוך את אותה פעילות גם עם ילדים בישראל, והוא התלהב מהרעיון".

תמונה קבוצתית עם הילדים הפיליפינים

טקס קבלת הפנים למשלחת בבית הספר מגטנגול נפתח בהשמעת ההמנונים של שתי המדינות. התלמידים והוריהם מנופפים בדגלי ישראל והפיליפינים. על הבמה — תפאורה המשקפת את חיי הכפר, כולל דגם של חזיר משופד מעל מדורה. מישהו כנראה שכח להכין שיעורי בית.

הטקס נפתח בהשמעת ההמנונים של שתי המדינות. "התקווה" בביצוע של אבי טולדנו, שמארגני האירוע המקומיים מצאו ביוטיוב. בשביל חברי המשלחת זו הזדמנות נדירה להיות לבד, כל אחד עם עצמו, עם המחשבות והחששות וגם עם הזיכרונות, שמציפים את עיניה של דניאל בדמעות. "באותו רגע חשבתי על לוחם מגלן מתן גוטליב", סיפרה. "הוא היה חבר ילדות של אחותי הצעירה. הכרתי אותו מאז שהיה ילד קטן. אמרתי לעצמי: רק לפני חודשיים מתן נהרג בעזה, ועכשיו אני כאן, בפיליפינים, רחוק מהבית, שרה את התקווה. ואז התחלתי לבכות".

וזה בדיוק הסיפור של להיות ישראלי במשלחת כזו. להיזכר בידיד המשפחה שנהרג בעזה או בחבר לפלוגה שנפל בלבנון, וכמה דקות אחר כך להתייצב במגרש המשחקים ולסחוף את הילדים בריקוד "מקרנה", בשירת "תל־אביב, יא חביבי תל־אביב", או במשחק "קווה קווה דה לה אומה". רכבת הרים רגשית שנעה בין סיפורו קורע הלב של וולטר הקטן לסיפורו הקורע מצחוק של גיא הוכמן – הסטנדאפיסט הרשמי של המשלחת, אושיית רשת (חפשו ביוטיוב "נייס גיא"), ומדריך בעמותת "אחריי". "אחי", הוא אומר לי, "אתה לא יודע מה קרה לי עכשיו. אני בא לי להזניק את הילדים, למקומות, היכון — ואז יצא לי נאד שכולם שמעו. תכניס, תכניס את זה לכתבה". אז הכנסתי.

חברי המשלחת התחלקו מראש לחמש קבוצות – חמש תחנות פעילות: תחנת ריקוד ותיפוף, תחנת ספורט, תחנת מיחזור, תחנת לימוד ותחנת פעילויות שטח. בכל יום עבדה חצי משלחת עם הילדים, כשהשאר עוסקים בצביעת מבנה בית הספר. אור ליפל (26), סטודנט לתקשורת וניהול, העביר לילדים שיעורי קצב ותיפוף. "זה כמו לתת חמש הופעות ברצף", אומר ליפל, לשעבר אלוף הארץ לילדים בקפיצה לגובה ומקום חמישי בעולם, וכיום מתופף בלהקת אידאה, "אבל ההרגשה אדירה".

שקד אביב, סטודנטית למחשבים ומדעי ההתנהגות שפיתחה כבר שלושה סטרטאפים אבל עדיין לא ראתה את הכסף הגדול, ששירתה ביחידה יוקרתית של אמ"ן וחולה על ספורט ימי ועל רכיבת שטח, ניהלה ביד רמה את תחנת הספורט. אחרי השיעור היא הצעידה את הילדים בשמאל־ימין לתחנה הבאה, כמו בצבא, והם חזרו אחריה בעברית: "שמאל ימין, שמאל ימין שמאל". שקד מתלהבת: "לימדתי אותם לרמות בכדורגל סיני והם קלטו את זה מהר מאוד".

בתחנה הירוקה, בתוך כיתה לא ממוזגת עם מאווררים שעושים בעיקר רעש, מכינים מתקן לעטים מכוסות פלסטיק. הילדים תולשים דפים מתוך מגזינים, מכינים מהם גלילים דקים, מדביקים מסביב לכוס וצובעים. "פתאום אני קולט שאחד הילדים גוזר מתוך גיליון של 'בלייזר' תמונות של בחורות בביקיני ומחביא מתחת לשולחן", סיפר עמנואל אבולוב

(25) מאזור, סטודנט לניהול ואיש הייטק במשרה מלאה. רק לאחרונה הוא חזר מנסיעת עבודה לאוסטרליה, אבל כאן הוא ממש כמו מדריך בקייטנה.

אחרי שבוע של התנדבות וצביעה, קרנבל ישראלי ססגוני בנוכחות השגריר, ואירוע חלוקת התרומות - שבו קנו הילדים צעצועים ובגדים ב"כסף" נייר שהרוויחו בפעילויות - הגיע רגע השיא, הפרידה מהילדים. והיא הייתה קשה: וולטר, שכבר ידע פרידות עצובות בחייו, חיבק כל אחד ואחד מהסטודנטים ולא הצליח לעצור את דמעותיו. "לעולם לא אשכח אתכם", הוא אמר, והוסיף "סלאמאת". ככה אומרים תודה בפיליפינית. ילד אחר, אליאס פוגיו, ביטא את תחושותיו בדרך מקורית ונוגעת ללב: הוא שינה את שמו בפרופיל הפייסבוק ל"עדי עוזרי", המתנדבת.

"הלב שלי התרסק", סיפרה עדי. "רציתי לקחת איתי את הילדים או פשוט להישאר שם". ואופיר קורן סיכמה: "הצבע שצבענו בו את הקירות אולי יתקלף בעוד שנה או שנתיים, אבל מה שהשארנו אצל הילדים בלב זה לכל החיים".

עדי עוזרי והילדים

שגרירים צעירים

"לפני השואה היתה מדינה אחת שהעניקה ליהודים מקלט: הפיליפינים", אומר מאור כהן (27), מנהל המשלחת. "בשנה שעברה, אחרי סופת הטייפון, ישראל שיגרה לכאן משלחת סיוע, ואנחנו סוגרים מעגל". שחר נהרי (30), ראש מחלקת קשרי חוץ באגודה: "אנחנו מתנדבים בכל מקום שבו זקוקים לנו, בארץ ובעולם, וגאים להיות שגרירים כחול־לבן". נהרי מדגיש את שיתוף הפעולה והסיוע של משרד החוץ, ובמיוחד של סמנכ"ל אסיה והפסיפיק, חיים חושן, של שגריר ישראל במנילה, אפי בן מתיתיהו ושל סגנו, אדם לוין.

בעיני מאור, רגע השיא היה כאשר הורי הילדים באו להשתתף בצביעה. "אז הבנתי שאנחנו מניעים לפעולה את כל הקהילה, אנשים שמעולם לא חשבו לעזור לעצמם. היינו הדבק שחיבר בין כולם". יו"ר האגודה, דור חיים (26): "אחד הדברים שהכי יפה לראות הוא הכוח שיש לקבוצת של אנשים ללא היכרות מוקדמת אבל בעלי מטרה משותפת, להגיע למקום זר ולעורר שינוי כה משמעותי. ההתגייסות הטוטאלית הופכת את החוויה לבלתי נשכחת ופשוט מעוררת השראה. קשה להסביר את ההרגשה כשאנחנו מגיעים לבית הספר והילדים רצים לחבק אותנו". הרגע הכי קשה, הוא אומר, הייתה הפרידה מהילדים. "כמות הדמעות שירדה שם הייתה יכולה למלא את הכנרת".

מאור כהן: "יש רגעים שהם אולי קצרים, אבל גורמים לך להסתכל אחרת לגמרי על הדברים. לראות ילד שאין לו כמעט כלום, אפילו את מדי בית הספר שקיבל ביום הראשון ללימודים הוא איבד, ולראות את אותו ילד מאושר כל כך שהוא הצליח ללמד מישהו שלא הכיר עד לפני יומיים שלא מדבר את השפה שלו את לחיצת היד הסודית שלו זה אחד מאותם רגעים".

הכותב היה אורח המסלול האקדמי המכללה למינהל ואגודת הסטודנטים של המכללה

ראשי המשלחת. מימין: מאור כהן, דור חיים ושחר נהרי

כל נדרי בפיליפינים

בתום תפילת נעילה, אחרי צאת הצום, נכנס אל בית חב"ד יהודי כבן 70. "אתה מדבר עברית?", שואל אותו הרב קותי מיודובניק, והאיש עונה באנגלית: "לא דיברתי מילה עברית מאז הבר־מצווה". קותי מוביל אותו אל מול ארון הקודש ותוקע בשופר במיוחד בשבילו.

אדם נוסף צופה במחזה מהצד. כבן חמישים, חבוש כיפה, ולצידו אשתו הפיליפינית, שצעירה ממנו בעשרות שנים. הילדים שלו כבר לא יהיו יהודים, אני אומר לרב קותי. זה לא מפריע לך? "אסור להתייאש", הוא אומר. "אנחנו לא מוותרים על שום נשמה".

תשכחו כל מה שידעתם על בתי חב"ד בקטמנדו, בקוסקו או בדלהי. בית חב"ד בעיר קלארק שבפיליפינים, שם עשינו את יום הכיפורים, הוא משהו שונה לגמרי.

נתחיל מהעיר עצמה. עד לפני 23 שנה זה היה בסיס של חיל האוויר האמריקאי. היום זוהי עיר בשטח של סינגפור, מאובטחת ומגודרת, שנראית כמו פרבר אמריקאי לכל דבר, עם וילות מפוארות, מדשאות ופארק שהוקם לכבוד יום העצמאות ה־200 של ארה"ב.

זהו מקלט מס, 5% בלבד, מה שמסביר את הכמות הגדולה של התושבים הזרים, חלקם יהודים, בהם שלושה ישראלים, שדרשו לא לציין את שמם והסכימו רק בקושי לגלות במה הם עוסקים. אחד מהם שותף ב־Call Center, ענף תעשייה מרכזי בעיר. בעיקר תמיכה טכנית, אבל לא רק: "אתה מזמין פיצה בארה"ב והשיחה שלך מגיעה לפיליפינים". אני שואל מאיפה הוא במקור והוא אומר בחיוך: "הגעתי לכאן ישר מצנעא". ישראלי אחר, בגיל פנסיה, לראשו כיפה סרוגה, מספר שהוא מצפה לילד שני מאשתו הפיליפינית. בן כמה הראשון, אני שואל. "בן שלוש". אחד הישראלים מימן מכיסו את אירוח הסטודנטים בבית מלון. "כל כך הרבה יהודים לא ראיתי כאן כבר הרבה זמן", אומר ישראלי אחר.

שליחי חב"ד, הרב שמואל לוזון והרבנית רוחל'ה, חיים כאן כבר שנה עם ארבעת ילדיהם, שהקטן בהם נולד בפיליפינים. הרבנית היא גם המורה והגננת של ילדיה. היא אופה את החלות ומבשלת את האוכל (המצויין). לכבוד החגים הביאו לכאן במיוחד שוחט מאוסטרליה.

הרב קותי (26), שאביו הרב עופר הוא אחיין של אריאל שרון, חי בצפת ומלמד במכון תורני־טכנולוגי חב"ד, המסונף לרשת אורט. הוא הגיע לכאן לתקופת החגים עם אחד מתלמידיו, דודו אברג'ל, כדי לעזור בשליחות ובניהול התפילות. לפני כניסת החג הוא עורך מכירה פומבית של הפתיחות והעליות לתורה. הישראלים המקומיים מתחרים ביניהם מי יציע יותר כסף. "אנחנו סטודנטים", אומר דור חיים, "אולי תציע משהו בעשרה דולר?" וגיא הוכמן מציע: "בוא נתחיל עם 100 פסו. אולי נעמוד בזה". הרב קותי מכריז: 10 דולר, ואחד הישראלים מעלה מיד ל־100 דולר, מישהו אחר אומר 200, וככה מגיעים למאות דולרים על כל פתיחה ועלייה. מ', בן 33, קונה תפילת נעילה באלף דולר. בסופו של דבר נמכרו שני כיבודים בהנחת סטודנטים מיוחדת.

גם מי שלא צם ביום כיפור מתקבל כאן בברכה, אומר הרב קותי, ומספר שאחד הישראלים אמר לו: "הבוקר שתיתי כוס קפה, אבל חשוב לי להגיע לבית הכנסת ולהשתתף בתפילה". עם זאת הוא מדגיש שהכל נעשה לפי ההלכה, קלה כבחמורה.

כמה ימים אחר כך מתקשר אליי הרב קותי. "אתמול פגשנו במקרה בקניון יהודי מבוגר", הוא מספר. "לפני שסבא שלו נפטר הוא

גילה לו שהוא יהודי, אבל כשהגיע לגיל 13 לא היו שום תפילין בסביבה, אז אביו אמר לו שיילך לפינת החדר ויגיד לאלוהים שהוא אוהב אותו. עכשיו, בגיל 70, חגגנו לו בר־מצווה כדת וכדין. הוא הניח תפילין והתחיל לבכות"

הוא מספר לי על ישמעאל, בחור פיליפיני, "שאוהב את ישראל ברמה שקשה להבין. במהלך מבצע 'צוק איתן' הוא הגיע כל יום לבית חב"ד כדי להפגין הזדהות. בסוכות שעבר לקח אותנו לעיירת החוף סוביק. בעל החוף שאל למה הרב לא אוכל וישמאעל ענה לו: 'כי הוא אוכל רק בסוכה'. ואז בעל החוף בנה סוכה משברים שנותרו על החוף אחרי סופת הטייפון".

"גר כאן באזור אמריקאי כבן 60, שבמשך שנים חשב שהוא נוצרי. הוא חי בעיירה קטנה, נשוי לפיליפינית ומגדל אורז. לפני שנתיים, כשכבר הייתה על ערש דווי, אמרה לו אמו: 'אני רוצה לגלות לך סוד, אתה יהודי'. מאז הוא התחיל ללמוד יהדות באינטרנט. שינה את שמו ליוסף. הילדים שלו רקדו בהקפות של שמחת תורה, והם בכלל פיליפינים. באותן הקפות היה יהודי נוסף שידע רק שיר אחר: 'יום ראשון תפוחי אדמה, יום שני תפוחי אדמה'. וזה מה שהוא שר בשמחת תורה. וקיבלנו אותו באהבה גדולה".