אהרון פרידמן הוא היסטוריה מהלכת. שיחה איתו היא מסע במנהרת הזמן אל תקופות עליהן שמענו רק בשיעורי אזרחות והיסטוריה של מדינת ישראל. הוא היה שם כשמשה דיין איבד את העין, כשהטביעו את אלטלנה, כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, כשדניה וייצמן, אחותו של נשיא המדינה חיים וייצמן, כמעט טבעה והוא הציל אותה. גם היום, בגיל 90, הזיכרון שלו צלול והוא מספר על אותם ימים כאילו הכל קרה אתמול.

פרידמן, לשעבר מציל בים ושומרו האישי של בן גוריון, יושב בביתו ברסידה ומעלה זכרונות מימים קסומים ורחוקים. הזיכרון מספר הכל בכאלה פרטים, שהוא ממש מרגיש צורך לומר שוב ושוב: "יש לי תמונות ומסמכים שמאשרים את זה, אני לא סתם מספר”. השיחה איתו מדלגת קדימה, אחורה, לאמצע ובחזרה. ניכר שהוא נרגש לגולל את סיפור חייו וגאה בחלק שהוא לקח בהקמת מדינת ישראל. "אני מקווה שלא תתבלבלי”, הוא אומר נבוך, לאחר ששוב קפץ מנושא לנושא, “זה פשוט מחזיר אותי אחורנית ומזכיר לי כל כך הרבה דברים. אחרי שתלכי אצטרך לשכב לנוח, כי אני מאוד מתרגש כשאני חי את העבר שוב”.

"מאוד מתרגש כשאני חי את העבר שוב”. אהרון פרידמן

כדי להקל על הקריאה, חילקתי את סיפורו של פרידמן לפרקים בחייו, מילדותו ביפו ועד עזיבתו את הארץ לארה”ב, בשליחות בן גוריון.

ראשית דבר

מנחם אהרון פרידמן נולד בשנת 1924 למרות שבתעודת הזהות כתוב 1923. ”זייפתי את הגיל כדי שיגייסו אותי להגנת מדינת ישראל”, צוחק פרידמן צחוק עמוק, "יש לי עדיין את המסמך המזוייף עם החתימות של בן גוריון ודב רמז". הוריו היו חלוצים שהכירו באירופה. אביו יליד רוסיה ואמו דנית-נוצריה שהתגיירה לאחר שהתאהבה באב.

פרידמן נולד ביפו, נווה צדק, רחוב שבזי. הקירבה לים והשעות הארוכות שהעביר שם, הכתיבו במידה רבה את מה שיעשה יותר מאוחר בחייו - מציל בחוף פרישמן. המעבר שנים ספורות לאחר מכן לשכונת מחלול, שכונת צריפים, כ-100 מטר מביתו של בן גוריון, הביא אותו לאן שהוא נמצא היום, שכונת מגורים שקטה ברסידה, ועל כך בהמשך.

"גדלתי ליד הים ביפו". פרידמן

"גדלתי ליד הים ביפו, אבל בגלל שאבא שלי לא רצה לגור בין הערבים, עברנו לשכונת צריפים, היכן שעומד היום מלון הילטון, ליד בן גוריון. הוא היה כמו דוד שלי, ופולה אשתו היתה חברה טובה של אמי. כשבן גוריון היה בנסיעות, היא היתה מתקשרת לאמי לבדוק אם היא הולכת לשוק ומבקשת ממנה לקנות לה גם כמה דברים. כל בוקר בדרך לגן, הייתי עובר דרך הבית שלו ופולה היתה קוראת לי: ‘מנדל’ה, בוא קח חתיכת עוגה לגן’. באותה תקופה היו הרבה עולים מפולין ורוסיה וכל מי ששמו היה מנחם, קראו לו מנדל'ה. מאוחר יותר הורדתי את השם מנחם ונשארתי רק עם אהרון".

פרידמן מצטרף להגנה

"כשהייתי בן 15 החלטתי להצטרף לאורד וינגייט ופלוגות הלילה של ההגנה. לפני כן הלכתי לפגוש את יגאל אלון כדי להתייעץ איתו. באתי אליו לגינוסר והוא אמר לי: ‘מנדל'ה, אתה צריך לנסוע לנצרת למשרד הגיוס’. הגעתי לנצרת ופגשתי את וינגייט, הוא ידע לדבר עברית טוב, וסיפרתי לו שיגאל אלון שלח אותי ואני רוצה להתגייס. הוא שאל בן כמה אני ועניתי 18. הוא התחיל לשאול אותי איזה שפות אני מדבר וכששמע שאני יודע ערבית, קיבל אותי מיד. נסעתי לטירת צבי עם שאר המגוייסים וקיבלנו רובים משנת 1915. לכל זוג שומרים היו שני כדורים ועוד 30 כדורים במחסן".

משה דיין מאבד את העין

"בשנת 1941 רומל היה בדרכו לקהיר, ובעיראק ראשיד עלי ביקש לתפוס את השלטון, ליצור קשר עם הגרמנים וכך, בתנועת מלקחיים מצפון ומדרום, לכבוש את הארץ. הגרמנים כבר ישבו בלבנון והבריטים יצרו קשר עם בן גוריון, שהתבקש לגייס את מתנדבי ההגנה לטפל במצב בעיראק, סוריה ולבנון. באותה תקופה הוקם כבר הפלמ"ח ובן גוריון הורה לנו לחבל בגשרים שמובילים משם. שתי קבוצות של פל-ים (חיל הים של הפלמ"ח) יצאו דרך הים עם חומרי חבלה. אחת מהן לא הגיעה ליעדה ואין לנו מושג עד היום מה קרה לה. קבוצה נוספת, ואני בתוכה, יצאה לפעולה דרך היבשה.

“משה דיין היה המפקד שלנו. יצאנו ממטולה ברגל, 22, וחיבלנו במספר גשרים מסוריה לירדן ולעיראק, והמשכנו לכיוון לבנון. בדרך תקפו אותנו סורים, צרפתים ממשטרו של וישי וכמה גרמנים. אף אחד לא נפגע, חוץ מכדור אחד ששיפשף את עינו של דיין. הוא שמר על קור רוח וצעק: ‘הכל בסדר’. המשכנו הלאה ולקחנו אותו למרפאה במטולה, אבל כבר לא יכלו לעשות שום דבר. הוא איבד את העין”.

אני המציל

"אף פעם לא היתה לי אמביציה להיות בפוליטיקה או באיזה תפקיד בכיר בצבא. לא אהבתי לא פוליטיקה ולא כסף, אבל את הים תמיד אהבתי. הכרתי אז את המציל הראשון, אריה כץ, שהגיע מאוסטריה. כולם היו מגיעים לים. שם הכרתי את יצחק רבין, את אריק שרון שמגיל 10 רצה להיות איש צבא ומנהיג, שמעון פרס וגולדה מאיר שהיתה שואלת אותי: ‘מה נשמע מנדל’ה?'. הייתי מציל משנת 1941 ועד 1954. התחלתי בחוף פרישמן והצלתי במשך כל שנות העבודה שלי קרוב ל-800 איש. יש לי מכתב מהקונסוליה וגם היו כתבות בעיתונים על כך. פעם הצלתי את דניה וייצמן, אחותו של חיים וייצמן ואמו של עזר. היא אפילו כתבה לי מכתב תודה”, אומר פרידמן וממהר לשלוף את מכתב התודה המצהיב.

בכלל, הוא שומר את כל כתבי העיתונות ומכתבי התודה שקיבל מתוייקים בקפדנות בקלסרים, כמו את הכתבה שפורסמה על התקרית הבאה: "בשנת 1949, בדיוק בזמן שהביאו את עצמותיו של הרצל לקבורה בהר הרצל, 15 קייטנים באו לרחצה בחוף הים. פתאום אני ומציל נוסף שומעים צעקות, הילדים נכנסו למערבולת לאחר שאחד מהם כמעט טבע שם והשאר נכנסו להציל אותו ונגררו. כולם ניצלו, רק אחד נשלח לבית החולים והיה בסדר. אחר כך נסגרה שפת הים של תל אביב לשנתיים בגלל זיהום בים ועברתי לנהל את תחנת ההצלה בהרצליה”.

פרידמן מציל את אשתו

"בזמן שהייתי עסוק בפעילות שלי בארץ, בארה"ב גרה בחורה צעירה שעשתה פעילות דומה מגיל 15-16,” מספר פרידמן על אשתו המנוחה, בהערצה לא נסתרת, "היא היתה הרבה יותר מפורסמת ממני בארה"ב. היא אירגנה את כל מתנדבי חו"ל (מח”ל) שבאו להילחם במלחמת השיחרור. לאחר ששירתה בצבא ארה"ב במלחמת העולם השניה, היא נסעה לאירופה, נכנסה למחנות הריכוז והתחילה לעזור למעפילים לעלות לארץ. היא היתה אז בת 21. זה היה בימים בהם האוניה ‘אקסודוס’ היתה הקלף האחרון, אבל הסיפור הוא כמובן לא כמו בסרט עם פול ניומן. ‘אקסודוס’ אף פעם לא הגיעה לקפריסין ולארץ. האוניה נתפסה בלב ים, הבריטים העלו את המעפילים על שתי אוניות שלהם, שמו אותם בתוך כלובים והביאו אותם בחזרה לגרמניה. אחר כך הם פוצצו את האוניה.

“חלק מהאנשים נשארו באירופה וחלק רצו בכל זאת לעלות לארץ. הם קנו אוניה אחרת, ‘עצמאות’, ועליה עלו כ-300. אסתר וחמישים מתנדבים מכל העולם היו על האוניה. החלטת האו”ם על הקמתהמדינה כבר התקבלה, אבל עדיין אסור היה להעלות לארץ את מי שמעל גיל 18. כשהגיעו לחיפה, מי שהיה מעל הגיל הזה קפץ לים ואנחנו הגענו לאסוף אותם. אסתר היתה אחת מהם, אבל בגלל שהיא לא ידעה לשחות, היא כמעט טבעה והצלתי אותה. אחר כך היא רצתה לראות מי הציל אותה ולהודות לו, אז הביאו אותה אלי. אמרתי לה: 'אל תדאגי מיידלע, את לא הראשונה ולא האחרונה שהצלתי'. וזהו, נפרדנו לשלום.

“הפעם הבאה שנפגשנו היתה אחרי ב-1952 כשעבדתי בחוף הרצליה. כל בוקר הייתי לוקח שירות מוניות שהיה לא הרחק מביתו של חיים נחמן ביאליק - יש לי גם סיפורים עליו אם את רוצה לשמוע – ונוסע לים. בדרך הנהג העלה נוסעים ואחת מהן היתה אסתר. מיד זיהיתי אותה מהלילה ההוא, אבל לא אמרתי כלום. חיכיתי שכל הנוסעים יירדו ואמרתי לה: ‘יש לך אבא עשיר באמריקה?’, אבל היא לא ענתה. לא ידעתי טוב אנגלית והיא לא ידעה טוב עברית, אז לפני שהיא ירדה בתחנה שלה בכפר שמריהו, אמרתי: ‘בואי לשפת הים היום, אני רוצה לראות אותך’. היא קצת היססה, אז נהג המונית התערב ואמר לה: ‘את יודעת מי זה? זה אהרון פרידמן. הוא גיבור לאומי. כולם מכירים אותו’. היא הגיעה לים ומאז לא נפרדנו. שנינו היינו נשואים אז לבני זוג אחרים ואני הייתי אבא לשתי בנות קטנות, אז התגרשנו והתחתנו ומעולם לא נפרדנו”.

פרידמן עוזב את הארץ

ב-1946 לקח פרידמן הפסקה בקריירה שלו כמציל והתחיל לשמור על בן גוריון. נשיא המדינה הראשון חיבב מאוד את הבחור שהכיר מילדותו, ופרידמן ראה בו דוד אהוב. "הלכתי איתו לכל מקום עד סוף מלחמת השיחרור, הייתי לידו גם כשהכריז על הקמת מדינת ישראל. עמדתי חמישה צעדים ממנו מאחורי וילון”.

אלא שלמרות הקירבה לצמרת של מדינת ישראל, הים לא הפסיק לקרוא לפרידמן והוא שב למקום בו הרגיש הכי נוח - סוכת המציל, והפעם כאחראי על המצילים בחופי הרצליה. אלא שאז הגיע אליו שלישו של בן גוריון, נחמיה ארגוב, עם מסר מראש הממשלה. "הוא אמר לי: ‘הזקן רוצה שתיסע לארה”ב כדי ליצור קשר עם תנועות הנוער ולהשפיע על הצעירים לעלות לישראל. הוא רוצה שתעשה מה שהוא עשה במלחמת העולם הראשונה’. אמרתי: ‘אני לא מדבר אנגלית, יש לי פה שני ילדים’. לחצו עלי שנתיים עד שבן גוריון קרא לי בעצמו למשרד שלו ואמר: ‘מנדל'ה, לא יעזור לך, אני רוצה שתעבור לארה"ב ותספר לנוער על מדינת ישראל’”.

"לבן גוריון היה כוח שכנוע שלא יכולנו לעמוד מולו".

התפקיד שהציע בן גוריון לפרידמן היה לא רשמי, ולא הציע שום משכורת או הטבות. פרידמן, כפי שהוא מעיד על עצמו, מעולם לא היה איש של כסף ולא חסך הרבה. בנוסף, אשתו הטריה שעלתה לישראל מארה"ב, לא ששה לחזור בחזרה. "היא אמרה לי: ‘עברתי את ההגנה, העליתי מעפילים לארץ, עזבתי את ארה"ב בשביל לעלות לישראל ועכשיו אתה רוצה שאחזור לשם?’. אבל לבן גוריון היה כוח שכנוע שלא יכולנו לעמוד מולו. ב-1955 נסעתי למיאמי עם עשרה דולר בכיס ואישה בהריון”.

פרידמן מדריך נוער יהודי

ההתחלה היתה כמובן לא קלה. פרידמן מצא בתחילה עבודה כמציל ולאחר מכן עבר קורס בן שישה שבועות כדי שיוכל ללמד שחיה. אחר כך המשיך כמנהל הקהילה היהודית בדלאוור ובמשך חמש שנים ניהל שם את הקייטנה היהודית ותוכניות נוער שונות. "זו היתה ההזדמנות שלי לעשות את מה שבן גוריון שלח אותי לעשות: לארגן את הנוער היהודי ולספר לו על ישראל. לא רק במטרה להעלות אותו לארץ, אלא כדי לקבל את תמיכתם גם אם הם לא עולים”. ב-1967 הגיע ללוס אנג'ס כמארגן פעילות הנוער היהודי בחוף המערבי. "כשהתחילה התנועה לשחרור יהדות רוסיה, ארגנתי נוער להפגנות מול האו"ם ונציגויות רוסיות. הבאתי את נעמי שמר לכנסים, את יצחק רבין, אפילו את בן גוריון”.

נסיון השיבה לארץ

בשנת 1971 החליטו הפרידמנים שהגיע הזמן לחזור לישראל. אהרון ידלין, אז שר החינוך, הציע לו לנהל את מערכת החינוך בארץ ופרידמן קפץ על ההזדמנות, אך לא לפני שדאג לקבל הבטחה שבתו תוכל ללמוד בתיכון טוב ושהמשכורת תכלול גם דיור. אלא שלאכזבתו, ההבטחות לא מומשו ומשפחת פרידמן, שכבר הספיקה לסגור הכל בארה"ב ולעלות לארץ עם כל הפקלאות, שבה לאמריקה.

60 שנות ירח דבש

בתם המשותפת של בני הזוג, שרי, למדה משפטים, וגם שני בניה הם סטודנטים למשפטים. אסתר עצמה היתה במהלך שני העשורים שקדמו למותה נשיאת ארגון מתנדבי חו"ל (מח"ל) במערב ארה”ב. קרוב ל-60 שנה היו בני הזוג נשואים ופרידמן מספר שירח הדבש מעולם לא נגמר. "היא היתה אישה מאוד יפה עד ליום מותה לפני כשנה וחצי. היה לה סרטן במוח ולמרות שהיתה צלולה עד יום מותה, השנתיים האחרונות היו סבל פיזי גדול. היא נפטרה עשרה ימים לפני גיל 90 אבל היתה כאילו בת 16. אף פעם לא היה לנו כסף, אבל תמיד חיינו בעושר רוחני וזה מה שהיה הכי חשוב לנו”.