כשהראפר הוותיק העונה לשם LL Cool J הגיע לאולפן המדוגם של איש הסאונד אייל מדיין, בלונג איילנד סיטי, סביר להניח שהוא לא יכול היה לנחש כי מדיין הוא קיבוצניק מהגליל המערבי.

קיבוצניק, מסתבר, לא תמיד נשאר קיבוצניק, ואחרי עשרות שנות אמריקה, אייל מדיין מרגיש כאן הכי בבית.

"זה לא היה איזה חלום שלי להגיע לכאן", הוא מספר. "בכלל, אחרי הצבא לא ידעתי מה אני רוצה לעשות אז החלטתי לחזור לקיבוץ, לעבוד בבננות, כי שם אתה פשוט על תקן עוד עבד שסוחב". אייל לא ידע מה בדיוק הוא רוצה לעשות, אבל לא היה לו ספק שהכיוון הוא מוזיקלי. "גם בקיבוץ תמיד הייתי זה שאחראי על הסאונד. בכל אירוע ובכל מסיבה, אני הייתי ידוע בתפקיד מה שהיום קוראים די ג'י".

אייל הוא לא די ג'י. הוא טכנאי סאונד, תפקיד בעל חשיבות מכרעת באיכות ובשלמות של יצירות מוזיקליות מוקלטות. "מוזיקה מכל סוג תמיד צריך לנקות", מסביר אייל. "כמו צייר, יש לך מלא צבעים ואתה צריך לחבר אותם ביחד".

בנעוריו נהג אייל להתלוות בימי הקיץ לגיסו שעבד בגל"צ ובקול ישראל, חוויה שהשאירה בו חותם וטעם לעוד. בין קטיף לקטיף בילה מדיין בתל אביב וגילה עד כמה השורשים המוזיקליים שלו שונים מהסצינה של העיר הישראלית הגדולה. "ההשפעות המוזיקליות שספגתי היו רחוקות מהחוויה הישראלית הידועה. גרנו בקיבוץ באיזור שכינינו 'דרום לבנון', ולא הגיעו אלינו יותר מדי דברים ישראלים. נחשפנו למוזיקה בעיקר דרך המתנדבים שהגיעו מאירופה ומארה"ב והביאו איתם את כל מה ששמעו בעולם. אני תמיד העדפתי את הסגנון האלטרנטיבי. לא היה לנו רדיו, אבל היה בזה משהו מדליק כי שמענו את המוזיקה הכי חדשנית שאי אפשר היה אז להשיג בארץ. כששמעתי מה ששומעים בתל אביב הרגשתי שזה מפגר מאחור. התרבות המוזיקלית שגדלתי עליה הייתה מכאן", כלומר מניו-יורק העדכנית.

עם מאנו צ'או

כשנתקל ערב אחד בחבר מהקיבוץ, אייל גילה שמחפשים עוזר סאונד באולפן "אשל" התל אביבי והחליט שהתפקיד הוא שלו. "אמרתי לו, 'תגיד שאני בא'. תוך שבוע עזבתי את הקיבוץ. שם, באולפני 'אשל' התחלתי. הייתי עושה בהתחלה הרבה קפה וקונה ואליומים לאסתר אשל, הבעלים, אבל בשנתיים שהייתי שם למדתי המון".

תוך זמן מאוד קצר מדיין השתלב בתעשיה הישראלית כסאונדמן באולפנים ידועים נוספים, והקיבוצניק שגדל על רוק אמריקאי זכה לעבוד עם האמנים הישראלים הידועים ביותר. "עבדתי עם פורטיס על האלבום שלו, עם משינה, מתי כספי, באמת עם כולם. מהר מאוד גם ידעו על המשיכה שלי לאלטרנטיבי והתחלתי לעבוד עם להקות כמו איזבו, סיאם ועוד אחרים בז'אנר. זו הייתה תקופה מאוד פורייה, אתה תמיד לוקח חלק ביצירה עצמה כשאתה עושה את הסאונד. אתה עובד בתוך הפקה עם אנשים. יש לך אינפוט והעבודה מאוד משותפת. סאונדמן זה לא מקליט, הוא כמו מנצח על תזמורת והיום זה מאוד משמעותי. אתה מקליט הרבה וריאציות ומחבר מוזיקה מחתיכות. היום אין כמעט זמר שנכנס ושר. הבחירה של סאונדמן לפרויקט היא מאוד קריטית והשילוב של הסאונדמן בעבודה היא הרבה יותר מוקדמת".

הקריירה של מדיין הייתה בנסיקה וניו-יורק לא הייתה בראש שלו. "התחתנתי באותן שנים עם אשתי הראשונה, ג'יין, שהייתה אמריקאית במקור אבל לגמרי ישראלית. לפני החתונה היא עשתה סיבוב בניו-יורק ונדלקה. באותן שנים זה ממש לא היה יעד פופולארי אבל החלטנו לנסוע לכבוד ירח הדבש. הגעתי להוציא ויזת תייר, אבל הפקידה בשגרירות ממש שיכנעה אותי להשתמש בזכותי כמי שנשוי לאמריקאית. אמרתי שאני רק נוסע לעשרה ימים. 'ואם תרצה להישאר?' היא שאלה. אמרתי לא שאני לא מעוניין להישאר, בסך הכל נוסע לירח דבש. היא התחילה להתווכח איתי. אמרה לי, 'תאמין לי, כדאי לך ואני אנסה לזרז לך את התהליך'. כולם שונאים אותי על הסיפור הזה".

עם קרלוס בס

הפקידה כנראה ידעה מה אייל מהר מאוד יגלה. הוא נסע לניו-יורק והתאהב. "כשהגעתי לכאן גיליתי שרוב חברי הילדות שלי כאן. זה היה כאילו באתי הביתה. במקביל נפתח לי כאן עולם של מוזיקה".

אייל הרגיש איך התיאבון הולך וגדל כאן והחליט, ביחד עם אשתו דאז, להישאר. בשנים הללו הצליח, לדבריו "במזל", להשתלב בעבודה באולפנים אלטרנטיבים מוכרים ולקחת חלק ביצירות של אמנים אמריקאים רבים. "אתה רואה את העבודה ואת התרבות שיש כאן למוזיקה, את ההיפ הופ שגיליתי כאן ונדלקתי, אתה רואה איך זה נולד, איזה מקום מוערך יש לזה וכמה אפשרויות טכניות נפתחות". אלו היו שנים פוריות עבור מדיין, אבל מסלול ההצלחה נקטע כשנולד בנו ואשתו ביקשה לחזור לישראל. "אשתי רצתה לגדל את הילד קרוב למשפחה וחזרנו. אני חזרתי לעבוד באולפנים, לעבוד עם אמנים ישראלים מוכרים, כולל עם אמני ההיפ הופ הראשונים שהיו אז בארץ. ביחד עם חברי הטוב יוסי פיין עשינו הפקות של אמנים כמו האדמו"ר (עם הלהיט הבלתי נשכח 'חומוס מטמטם'), או שבק ס', אבל כל הזמן רציתי לחזור לניו-יורק. כבר לא הרגשתי מחובר תרבותית לארץ", הוא אומר, אבל נראה ששורשי הנתק מישראל היו חזקים מזה. "בישראל תמיד הרגשתי פחות חיים", הוא ממשיך. "ישראל הייתה מוות בתחושה שלי, אח שלי נפל במלחמה וזה מחזיר אותי לשם".

אייל החליט שהבית זה המקום בו נעים לך, ולמרות שאחרי גירושיו נשאר בארץ לתקופה קצרה כדי להיות קרוב לבנו, הוא לבסוף ארז מזוודה וחזר לניו-יורק. "אני שומע את הביקורת, בעיקר לאחרונה, על מי שעוזב את הארץ ואני לא מבין את זה. יש לי כאן חברים מכל העולם. אף פעם לא ראיתי אותם מתייסרים או מתלבטים אם הם צריכים לחזור למקום ממנו הם באו. יש משהו שרק בישראל קורה, שזה המסר שיש משהו לא בסדר בלא לגור שם. אני אומר: העולם גדול ואתה צריך להיות איפה שטוב לך".

ריח שרוף באוויר

כשנחת בפעם השניה בניו-יורק, מדיין גילה שהמסלול אותו התחיל מחכה לו בדיוק באותה הנקודה אותה הוא עזב. "התחלתי לעבוד באולפן במידטאון. תמיד צחקו עלי שם. הם היו אומרים He is white on the outside, כי הייתי הלבן היחיד באולפנים. עבדנו עם הראפרים הכי הארד קור. עבדתי שם כמעט חמש שנים והייתי מרוצה מאוד".

אין ספק שמדיין גילה שהוא מגשים חלום אותו אפילו לא העיז לחלום קודם לכן. הוא עבד יחד עם אמנים מובילים ומוערכים בלב התעשיה המוזיקלית של ניו-יורק. אבל החלום שהוגשם התנפץ עם התמוטטותם של מגדלי התאומים בשנת 2001. "ראיתי מהגג שלי בוויליאמסבורג את הבניינים בוערים ומתרסקים. זו הייתה יריית הפתיחה של תקופה מאוד קשה. הכל היה שחור. הרגשתי כאילו הקטיושות מהארץ רודפות אחרי לכאן. הגיעה תקופה שחורה אחרי ספטמבר הזה. הכל נעצר, העיר הייתה בלי תנועה בכלל. כל העבודות הפסיקו לזרום, אף אחד לא הגיע לכאן. חצי מהעיר הייתה סגורה".

עם LL Cool J

בשלב זה, מדיין הוכיל שוב שבחיים שלו כל סוף הוא באמת התחלה של משהו אחר והוא פנה להעפיל על פסגה אחרת במקצוע. "החלטתי שזה הזמן לעשות משהו קצת אחר ולהתחיל לצאת לטורים כדי לעשות סאונד בלייב. אהבתי את המגע עם הקהל, אהבתי את המיקס שיוצא בלייב. מבחינת יצירה זו חוויה אחרת לגמרי. זה היה כיף. זו הייתה אופציה מצוינת לצאת קצת מניו-יורק. היה ריח שרוף באוויר של ניו-יורק בימים ההם. אני עד היום המום מהאמריקאים, איך הם הצליחו לצאת מזה והרימו את עצמם. אז התחלתי מאוד להעריך את הכוח של האמריקאים והאופטימיות שלהם. אני חושב שזו אחת הסיבות שאני אוהב לגור כאן".

בבורדלו של יוג'ין הוץ

בגישה אופטימית הצטרף מדיין לסיבובי הופעות עם אמנים ולהקות ברחבי ארה"ב. "יצאת לטורים עם מתיסיהו ולהקות אחרות. היה לי חבר גיטריסט בשם אורן קפלן, שניגן עם פורטיס הרבה שנים וכאן הוא ניגן עם 'גוגול בורדלו', עם יוג'ין הוץ, זמר אוקראיני מטורף על כל הראש, אבל הפרפורמר הכי טוב שראיתי בחיים. זה היה הופעה שהיא קרקס, ג'יפסי-פאנק-רוק. הגעתי לעשות להם סאונד. בהתחלה חשבתי שזה יהיה חד פעמי אבל התרשמתי כל כך, אנשים מדהימים, והחלטתי שאני רוצה לעבוד איתם. לא היה להם סאונדמן וגם לא ממש תקציבים, אבל היה מתופף שהיה מיליונר והוא תמך, לא המתופף הכי טוב שיש אבל הוא תמך ועזר לבנות את הלהקה. התגלגלתי איתם לטורים. במשך שש שנים זה התגלגל ולקחתי את זה בתור פרויקט. ללהקה היה קהל רציני. וכמו צוענים היינו נוסעים. בלי תקליט אחד בחוץ, רק מלחרוש את אמריקה היה להם קהל אדיר. זה היה מעניין בשבילי לעבוד פעם ראשונה עם להקה מאפס ולראות איך זה הופך להצלחה בינלאומית. הבאנו לאט לאט עוד אנשים, בנינו את זה בניסוי וטעיה וזה היה אדיר".

גוגול בורדלו אכן השאירו חותם משמעותי על הסצינה המוזיקלית העולמית, ושני ישראלים נוספים שהשתתפו בלהקה, הסקספוניסט אורי קפלן ותמיר מוסקט, פרשו בשלב מסוים מהלהקה והקימו את "בלקן ביט בוקס", שגיבשה לעצמה גם היא קהל מעריצים עולמי.

"פתאום מכאוס מטורף, תוך שנה כבר הפכנו להיות להקה עם מנגנון נורמלי וזה התרומם לגבהים שלא יאמנו. אנשים לא מבינים את זה ואני הרגשתי על בשרי איך אתה בונה ובונה, אבל כשההצלחה באה היא פתאום באה ביום אחד. זה קורה מהר מאוד ובעסק הזה, אם אתה לא מוכן – אתה לא מוכן. מלהופיע מול 50 איש פתאום מופיעים מול 100 אלף איש! ראיתי בעיניים שלי איך זה משנה אנשים באופן קיצוני. האגו מתנפח, השתן עולה למוח. כבר ראיתי דברים בתעשיי הזאת, שקורים דווקא בשלב כזה של שיא, דברים שלא אהבתי ושלא רציתי להיות חלק מהם. במיוחד המנהלים מסביב, קראנו להם הכרישים מאל.איי. אתה עובד, חי כמו כלב, ואנשים אחרים נהנים מהעבודה שלך. חיינו רוב הזמן בתוך אוטובוס, מה שנשמע אולי מאוד סקסי אבל תכל'ס זה דיר חזירים. אתה ישן דחוס במיטה לא נוחה, מעמיס ומפרק כל יום. פתאום אתה מרגיש שאתה עובד בשביל מישהו אחר כאילו חטפו לך את הבייבי. במקביל אתה נלחץ שזה נהיה כל מה שיש. זה הופך למשפחה".

במשך שש שנים, תשעה חודשים בשנה, בילה מדיין בדרכים, בארה"ב, באירופה, כל ערב מקום אחר. "זה לא פשוט ואפילו הפך קשה לפעמים", הוא מספר. "אבל גם היה קשה לוותר, כי זה גם מאוד נוח להיות במצב הזה. יש מנג'רס שדואגים לך, מזמינים, מכניסים כסף לחשבון, אתה כמו ילד, לא דואג לכלום. שום דאגה, רק לבוא בשעה הנכונה למיקס וזהו, לא מעניין כלום. אין לך חשבונות, אין בית, לא צריך בית, ועדיין איכשהו אף אחד לא חוסך, מבזבזים הכל. ככה יכולתי כל כמה חודשים שהיה ברייק לקפוץ לראות את הבת שנולדה לי בישראל לכמה ימים של כיף איתה, לבלות עם הבן שלי שעבר בינתיים עם אמא שלו ובעלה החדש לסן דייגו. חרשתי את אמריקה יותר מכל אמריקאי. בשלב מסויים עבדנו בלונדון עם מדונה, והיא הציעה לנו להופיע איתה בפסטיבל ענק בוומבלי. אני הייתי נגד כי זה אמר לבטל הופעות ולא חשבתי שזה לא פייר למעריצים לבטל הופעות ככה, אנחנו בחיים לא ביטלנו. כבר היינו ידועים ומצליחים ולא דופקים מעריצים אף פעם, אבל בסוף שאר חברי הלהקה חשבו ששווה לבטל הופעות בשביל להופיע עם מדונה. בלי קשר, היא הייתה אשת עבודה מעולה, פרופשונל, לא דיווה ומאוד קורקטית. הצטלמנו גם לסרט שהיא ביימה, Filth and Wisdom. הוא לא הצליח אבל זו הייתה חוויה, יוג'ין הסולן בקשר צמוד איתה נשאר עד היום".

חותך בחמישים

השנים עברו מאז ואייל עדיין חי יום יום את התקופה המצליחה ההיא. "היינו הד ליין בכל הפסטיבלים הגדולים. עדיין, אתה כבר מרגיש שאתה לא חי בריא, שותה, אוכל לא טוב. אני לא אשכח הופעה ענקית אחת, מלאה מעריצים מעריצות, ואני זוכר שתפסתי את עצמי מסתכל על הכל מהצד באמצע ההופעה ואומר לעצמי: אם אני עדיין עושה את זה בגיל 50, אני ארגיש פתטי. הגעתי לגיל 50 וחתכתי. המקצוע הזה הוא מעגל קסמים. אתה עושה את זה, אפילו הכי טוב והכי גבוה שיש, ועדיין אתה יודע שמתישהו זה יגמר. אין שום גרנטי. החלטתי לקחת הפסקה בשלב שעצרנו את הטור. מיציתי. נשארתי קצת באל.איי כדי להישאר קרוב לבן שלי, אבל לא התחברתי לעיר. אחרי שאתה גר בניו-יורק קשה לך להסתגל לסגנון החיים שם. חזרתי משם לניו-יורק בלי כלום".

שוב התחלה חדשה, שוב אתגר חדש. אייל חזר לעבוד עם אמנים עולים באחד באולפנים היוקרתיים של ניו-יורק, Skyline Recording Studio. "מצאתי כאן עבודה באחד האולפנים הידועים ביותר. הבעלים שלו היה מתופף אגדי שכל הראש שלו רק תופים. גם הוא יהודי שאין לו מושג על היהדות, הישראליות, זה לא מעניין אותו. רוב החברים שלו הם כאלה. נראה לי שבחיים לא דיברנו על יהדות. הוא ניגן עם אליס קופר ואריתה פרנקלין, כולם עברו באולפן. הרבה רוק אנד רול. אלה אולפנים גדולים ומתאימים לזה ועבדתי עם מוזיקאים מדהימים, כמו וול היינס מגרייטפול דד, גורדי ג'ונסון שהוא מפיק ומנהל אולפן של ווילי נלסון, אנשים מדהימים. עשיתי את האלבום של דמיאן לון, באסטה ריימס, שאקירה, הרגשתי שאני במקום הכי טבעי והכי נוח".

נכון לעכשיו

היום מדיין, נשוי טרי, עבר למה שנראה לו אולי השלב הכי מהנה בקריירה שלו: הוראה. אל האולפן שלו מגיעים מדי יום סטודנטים למוזיקה מאוניברסיטת "ניו סקול" והוא שמח להעביר את הידע שלו הלאה. "התעסקתי עם כל סגנונות המוזיקה ואני נהנה מכל תלמיד, שמגיע עם מוזיקה אחרת ממקום אחר בארה"ב ועם כיוון מרענן משלו. כיף לי לגלות את הכשרונות החדשים האלו וזה מרגיש פרש כל פעם מחדש".