שתף קטע נבחר

ממעגלים לשלום

זה היה הערב הרביעי והאחרון שלי באילת, כאשר מדי ערב הנחתי מעגלי שיח בטיילת, מטעם "תנועת הערבות"

למי שלא יודע מה זה מעגל שיח, אז מדובר על עשרה כיסאות מסודרים בעיגול, כשכל עובר-אורח על הטיילת מוזמן לעצור, לשבת ולבוא בהידברות עם אנשים שמעולם לא פגש. מה עושים? מדברים על עצמנו, מדברים על החברה, משחקים כמה משחקי גיבוש ופשוט מתחברים.

 

הכול עבד נפלא אודות ל... "חפץ ההקשבה". עיפרון פשוט, אפילו לא מחודד, שעבר בינינו מיד ליד. מי שאחז בו היה "מלך המעגל" – רק הוא דיבר והשאר האזינו לו בקשב רב. בכלל האווירה במעגל הייתה מפרגנת. כחלק מכללי הסדנה, אף אחד לא שלל את דברי האחר, לא סתר אותם, לא קטע אותם, אלא רק חיזק והשלים אותם.

 

ביום הרביעי קרה דבר מיוחד. זה היה אולי המעגל השלישי שהנחתי, והתחלנו את המעגל כהרגלנו. כל אחד בסבב הציג את עצמו: שמי דודי, אני מפ"ת ושני משפטים על עצמי – אחד מהם אמת והשני שקר: עבדתי ביפן וקפצתי את הבאנג'י הכי גבוה בעולם. כולם מנסים לנחש, צוחקים קצת כי לרוב טעינו, וממשיכים אל הבא בתור מימין.

 

עשרת המשתתפים, שהפעם היו מאוד מגוונים, החלו להציג עצמם בזה אחר זה. החמישי בסבב היה יוסף, בחור ערבי מירושלים שעבד באילת. ברגע שהוא הציג את עצמו, במבטא כבד, מיד קלטתי בזווית העין איך חבר אחר במעגל מתחיל לנוע באי נוחות. הוא לחש כמה מילים למשתתף שישב לצדו, וזה מלמל "עזוב אחי, הכול בסדר". העיפרון הגיע אליו והוא הציג את עצמו כמשה, בחור שגם הגיע מירושלים לחופשה קצרה בעיר הנופש.

 

צילום אילוסטרציה: ThinkStock (צילום: ThinkStock) (צילום: ThinkStock)
צילום אילוסטרציה: ThinkStock

 

במסגרת יריית הפתיחה של השנה החדשה – השאלה הראשונה במעגל הייתה "איזה שינוי הייתי רוצה לראות בעצמי בשנה הקרובה?", ו"איזה שינוי הייתי רוצה לראות בחברה?". כולם התחילו להיפתח ולענות מעומק לבם, הרגשת החיבור במעגל הפכה חמה, ולרגע שכחת שאתה נמצא באילת באמצע הלילה, יושב ומשוחח עם זרים ברחבת הטיילת.

 

משה היחיד שלא היה רגוע במעגל. הוא לא הפסיק להביט בחשדנות אל עבר יוסף, ישב עם רגל אחת בחוץ ואפילו נעץ בי מבטים של "אתה לא קולט שיש איתנו ערבים במעגל?".

 

ניסיתי בשפת גוף לעודד אותו לשבת כמו כולם ולזרום איתנו, אבל הוא דווקא סימן לעבר הפולדר שהחזקתי וביקש דף ועט. דקה אחרי הוא הגיש לי את הפתק עליו היה כתוב: "אחי, אני לא יכול לשבת כאן. אני ימני קיצוני, שונא ערבים, ומשתתף בפעילויות וארגונים ימניים, ויש כאן כאלה".

 

עניתי לו, תוך כדי שאני פונה לכולם, "בואו נעשה חצי צעד קדימה עם הכיסאות. אנחנו אוטוטו נסיים ותאמינו לי שצפויה לכם הפתעה בסוף", חייכתי ישירות למשה.

 

המעגל המשיך לעוד משחק גיבוש ששחרר את האווירה. כולם עומדים וצריכים להתיישב בחזרה, אבל אם שני משתתפים יושבים יחד, כולם קמים והמשחק מתחיל מהתחלה...

 

אח"כ המשכנו הלאה בשאלות על מה באמת הופך אותנו לחברה אחת, איפה אנחנו מוצאים ביטויים ל"ואהבת לרעך כמוך" בחיי היומיום, וגם הרכבנו יחד משפט מנצח שמתאר למה חיבור זה דבר טוב, כשהמגבלה הייתה שכל אחד מוסיף על חברו מילה אחת בלבד.

 

ואז שלפתי את "נשק יום הדין" – משחק המחמאות! כל אחד מחמיא ומשבח את החבר שמימינו על ההשתתפות שלו במעגל. על הדרך שהקשיב לאחרים, על הדרך שהתבטא, על איך שהתחשב. בנקודה הזאת, מניסיון, כולם נמסים. ממש מרחפים על ענן. אף אחד לא רוצה לעזוב את המעגל וכולם כמו מפליגים יחד על סירה שבנינו במו ידינו, והיא לא פחות מאשר הרגשת החיבור שעטפה אותנו.

 

השאלה האחרונה במעגל היא "עם מה אני יוצא מהמעגל?", שאלה שמעלה אותך למבט חדש, לזווית הסתכלות חדשה על התהליך החוויתי שעברנו. "אני מרגיש אתכם כבני משפחתי ובטוח שאם במקרה אפגוש אתכם מחר, אחבק אתכם", "פתאום כל אדם בטיילת נראה לי כאדם שקל לגשת אליו ולדבר איתו", "מדהים שאין הבדל בינינו, בסופו של דבר כולנו רוצים את אותו הדבר", "רק להקשיב זה לזה יוצר כאן תחושת אחדות שאין לה תחליף".

 

כשהעיפרון הגיע למשה, הוא שתק רגע, הביט ישר בעיניים של יוסף ואמר "אם נמשיך לשבת כאן יחד, ונצרף למעגל הזה עוד אנשים, אפילו הכי מנוגדים לתפיסה שלנו, נביא לשלום עולמי".

 

אני לא שמאלני, אני גם לא ימני, והאמת היא שאין לי דעה פוליטית מוצקה, אבל אני אנושי. ומה שבטוח, שהמעגל מחולל פלאים. הזכות הזאת של "ללא הבדל דת, גזע, מין ולאום" פתאום מקבלת נפח בתוך המעגל, אפילו כשכל אחד נשאר בשלו, מספיק שהוא מוסיף מעצמו, והופ – אנחנו חוצים את ים סוף ביחד ומרגישים לב אחד.

 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ThinkStock
צילום אילוסטרציה
צילום: ThinkStock
מומלצים