מי באמת נהנה מההטבות לחרדים

על הנייר, הנתונים הרשמיים על מספר הסטודנטים החרדים בישראל הם סיבה אמיתית לחגיגה בעבור כל מי שעוסק במלאכת שילובם בחברה: אלפים כבר לומדים בשלל מוסדות שנפתחו במיוחד עבורם, ונהנים מהטבות בתנאי הקבלה וגם בשכר הלימוד. אבל מתברר שמאחורי המספרים מסתתרת מציאות נעימה קצת פחות: יותר ממחצית מהסטודנטים במכללות החרדיות אינם חרדים כלל.

הכוונות, כמו תמיד, היו טובות: לסייע לחרדים שהמדינה לא הצליחה לכפות על מוסדות הלימוד שלהם את לימודי הליבה. גם התוצאות בהחלט לא רעות: בתוך שנים ספורות קפץ אחוז הסטודנטים ובעלי התואר החרדים מ-15 אחוזים לקצת יותר מ-20 אחוז. אבל כמו תמיד בישראל, הדרך עקלקלה, מפותלת ועקומה, והיא יוצרת מנגנון המאפשר למוסדות, ובעיקר לאלפי סטודנטים שההטבות לא מגיעות להם, לנצל את המשאבים של המדינה כל הדרך לתואר.

מעלימים עין

סוגיית שילוב החרדים בחברה הישראלית עברה אינספור גלגולים מקום המדינה ועד היום. אחרי שנכשלו שוב ושוב בכל מה שקשור בשוויון בנטל ובכפיית לימודי ליבה במוסדות הלימוד, הוחלט לפני קצת יותר מעשור לנסות לשנות כיוון. לא עוד התמקדות בגיוס לצה"ל בלבד, אלא בניית תוכניות ארוכות טווח שיסייעו לצעירים חרדים לגשר על פערי ההשכלה, להשיג תואר אקדמי ולהיכנס לשוק העבודה.

רק מעטים יערערו על הצורך הזה. על פי מרכז טאוב, אלמלא מדיניות התמיכות (כלומר על פי המשכורות בלבד) - שיעור החרדים העניים היה כ־66 אחוז. על פי נתוני הלמ"ס, בעלי ההשכלה הגבוהה בקרבם דווקא משתלבים במהירות בשוק העבודה ויוצאים ממעגל העוני (שיעור התעסוקה של בעלי תואר אקדמי עומד על 71 אחוז, לעומת 34 אחוז בלבד בקרב אלו שאינם בעלי תואר אקדמי).

אילוסטרציה(צילום באדיבות: המכללה החרדית ירושלים)

בשל כך הוצאו לפועל כמה תוכניות, המאפשרות לחרדים ללמוד לתואר בתנאים מיוחדים הכוללים תנאי קבלה נוחים בהרבה, הפרדה פיזית בינם לבין סטודנטים חילונים ובין גברים לנשים, ובעיקר מלגות נדיבות מצד המדינה וגם מצד קרנות פרטיות ופילנטרופים.

התוכנית הראשונה השתמשה בפלטפורמות - מוסדות חרדיים להשכלה גבוהה המעניקים לבוגרים תואר ראשון ושני בכמה תחומים בשם אוניברסיטאות, אבל באופן עצמאי. כתנאי קבלה בסיסי נקבע כי התוכנית מיועדת לצעירים שלמדו במוסדות שהוגדרו על ידי משרד החינוך כחרדיים בכיתות ט'-י"ב, אבל כבר מתחילת הדרך העלימו עין במועצה להשכלה גבוהה ובוות"ת (ועדה לתכנון ותקצוב) מהעובדה שרוב הסטודנטים במסגרות הללו אינם חרדים כלל. חלקם חוזרים בתשובה שלמדו במוסדות חילוניים, ואחרים הם דתיים לאומיים, ובשני המקרים הם למדו לבגרות במסגרות רגילות. העלמת העין נעשתה משום שלא נרשמו מספיק סטודנטים חרדים, והיה חשש שהתוכניות לא ייפתחו אם לא יירשמו אליהן גם סטודנטים שאינם חרדים.

לפני כשנתיים, כשהתברר שמדובר במספר גדול במיוחד של סטודנטים שאינם עומדים בתנאי הסף ובכל זאת נהנים מההטבות, דרשה המדינה לצמצם את מספרם. אבל ממחקר שערך מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ) והמתפרסם כאן לראשונה, מתברר שדבר לא השתנה: מספר הסטודנטים החרדים גדל משמעותית בשלוש השנים האחרונות, אבל בכל הקשור לפלטפורמות - שיעורם נמוך במיוחד.

כך, למשל, מתוך 2,062 סטודנטים שלמדו ב־12 הפלטפורמות בשנת הלימודים תשע"ג (2013) - רק 848 למדו לפני כן במוסדות חרדיים. אם מסתכלים על הפילוח המגדרי (משום שנשים חרדיות כן לומדות לבגרות ברמה מסוימת), מתקבלת תמונה מטרידה עוד יותר: רק 158 גברים חרדים השתתפו בתוכנית. בשנת הלימודים הקודמת גדל מספר הסטודנטים בפלטפורמות ל־2,321, אבל שיעורם של החרדים לא השתנה משמעותית ועדיין נותר פחות מ־50 אחוז.

מלבד תנאי הקבלה הנוחים, המאפשרים בין השאר לימודים לתואר ללא צורך במכינה קדם-אקדמית, המוסדות זוכים לתקצוב נאה מצד המדינה (משרד החינוך והוות"ת), הטבה שממנה נהנים כל הסטודנטים גם אם אינם חרדים בפועל (תשלום פר ראש, וגם תמיכה כללית). בנוסף, בחלק מהמוסדות התלמידים מקבלים מלגות של אלפי שקלים מטעם קרנות שונות, כך שבפועל שכר הלימוד שהם משלמים נמוך לפחות בשליש עד מחצית משכר הלימוד שמשלמים סטודנטים מן המניין.

"יש שתי נקודות שאי-אפשר להתעלם מהן", אומר בכיר באחת הפלטפורמות. "הראשונה: חלק גדול מאלה שלא למדו במוסדות החרדיים הם חוזרים בתשובה, שגם להם צריכה המדינה לספק פתרון, והפלטפורמות מאפשרות להם ללמוד בתנאים המותאמים לאורח החיים הנוכחי וגם למצב הסוציו־אקונומי שלהם, שלרוב אינו שונה מהותית מזה של סטודנט שבא מבית חרדי. לגבי הסטודנטים החרד"לים (חרדים-לאומיים): רבים מהם מעדיפים כיום ללמוד בהפרדה מלאה בין גברים לנשים, ואין מוצא אחר".

מנגד אומר סטודנט חילוני באחת המכללות שבהן נפתחה גם פלטפורמה לחרדים: "התופעה הזאת מייצרת אפליה ומעודדת חזרה בתשובה. למה חבר שלמד איתי בכיתה עד סיום התיכון יכול להתקבל ללימודים אקדמיים בתנאים מקלים ולקבל גם הקלות משמעותיות בשכר הלימוד, בזמן שאני לא?"

לגבי הדתיים והחרדים-הלאומיים, מדובר בטיעון בעייתי, משום שהרעיון נולד מתוך מטרה לצמצם את פערי ההשכלה, וכל מי שלמד במוסד ממלכתי (גם ישיבות תיכוניות הן כאלה) קיבל את אותם תנאים כמו תלמיד חילוני, ואין סיבה להעניק לו הטבות מיוחדות.

במחקר מקיף שערך ד"ר גלעד מלאך ממרכז פלורסהיימר באוניברסיטה העברית, שבו הוא ניתח את יחס החברה החרדית להשכלה הגבוהה והמהפכה המתרחשת בתחום, הוא מדגים כיצד לפלטפורמות ולאוניברסיטאות המעורבות יש אינטרס מובהק לנפח את המספרים כדי לקבל תקציב גדול יותר. מאידך יש להם אינטרס לקבל סטודנטים עם רקע בלימודי ליבה כדי להעלות את הרמה, והתוצאה היא שחרדים חזקים פחות נשארים בחוץ.

סובלים מנשירה

לפני שלוש שנים, לאחר שהתברר שכמעט בלתי אפשרי לפקח על הפלטפורמות ועל הנעשה בהן, פתחה המדינה מסלול נוסף - מח"רים. אלו הן מסגרות ייחודיות לחרדים, ליד מוסדות אקדמיים קיימים, ששם מקבלים הצעירים החרדים גם שיעורי עזר ותמיכה רבה. מדובר בעיקר באוניברסיטאות הגדולות ובמכללות ייעודיות כמו מכון לב בירושלים. בשנת הלימודים תשע"ג (2013) למדו במח"רים כ־700 סטודנטים חרדים, ובשנה שעברה קפץ המספר לכ-2,000.

כאן דווקא הפיקוח על מידת החרדיות הדוק, אבל מכיוון שתנאי הקבלה קשים יותר רוב רובם של הסטודנטים החרדים מתחילים במכינות הקדם-אקדמיות, ועל פי הנתונים של מכון המחקר והמידע של הכנסת - אחוז הנשירה של הסטודנטים החרדים (הגברים) מהמכינות עומד לעתים על כ־50 אחוז ואף יותר, והמשמעות היא בעצם תקצוב כפול לכל סטודנט שמתחיל בפועל את הלימודים לתואר. להבדיל מהפלטפורמות, המח"רים מקבלים מהוות"ת גם תקצוב שנתי נוסף של 5,500 שקל על כל סטודנט חרדי. בסך הכול מקדישה המדינה לפרויקט כ־75 מיליון שקל, נכון לשנה שעברה.

בשנים האחרונות התנהל מאחורי הקלעים קמפיין אגרסיבי של רבנים, כולל עתירה לבג"ץ (שנדחתה), כדי לקבל למח"רים גם סטודנטיות וסטודנטים מהמגזר הדתי והחרדי-לאומי מעבר ל־15 אחוז הלא-חרדים שהוגדרו בתנאי התוכנית. הטענה: למי שרוצה ללמוד בהפרדה בין גברים לנשים אין אפשרות אחרת. המדינה, מצדה, מתנגדת בצדק, משום שאין סיבה הגיונית לסגור פערי השכלה לסטודנטים שלמדו ליבה. מהבעייתיות הזאת סובלים גם הצעירים החרדים המעטים שלמדו לבגרות, ובשל כך אינם עומדים בתנאים לקבלה למח"רים.

בדו"ח המקיף שהזמינה חברת הכנסת עדי קול (יש עתיד) ממכון המחקר והמידע של הכנסת, מסתתר נתון מעניין נוסף: 7.8 אחוזים מבני ה־39-20 שגדלו בבתים חרדיים הצהירו שכבר אינם כאלה. מניתוח עצמאי של נתוני הלמ"ס, בגילים הצעירים יותר (25-20) מדובר כבר ב-9.9 אחוזים. בכל הקשור להשכלה הגבוהה הצליחה עמותת "יוצאים לשינוי", הפועלת להבטחת זכויות היוצאים בשאלה, להשיג שוויון כמעט מלא בין התנאים וההקלות שמקבלים החרדים לבין אלה שמקבלים היוצאים. לעומת זאת במה שנוגע לסיוע בתעסוקה, מתברר שהדרך ארוכה וקשה.

ח"כ עדי קול. הזמינה את הדו"ח המקיף(צילום: מוטי קימחי)

על פי הנתונים מהמחקר, כיום מופעלים תשעה מרכזי הכוון תעסוקתי לחרדים ועוד חמישה נמצאים בהליכי הקמה. בסך הכול פנו למרכזים כ-3,300 איש בלבד. כלומר, 400 איש בממוצע לכל מרכז בשנה. בכסף, מדובר על 2,300 שקל שהוציאה המדינה על כל פונה. נוסף על כך אושר תקציב של 6.2 מיליון שקל להכשרה מקצועית, קורסים שבהם השתתפו בשנה שעברה 150 חרדים בלבד.

למרות זאת, במשרד התמ"ת מסרבים לאפשר ליוצאים בשאלה ליהנות מההטבות הללו. בתשובה לשאילתא של ח"כ עדי קול, השיב השר נפתלי בנט ששילוב היוצאים בשאלה בתוכניות הללו ירתיע את החרדים מלהשתתף. "מדובר על כ־1,300 צעירים וצעירות שבוחרים להצטרף לחברה הישראלית בכל שנה, כשהם סובלים מפערי השכלה ותרבות עצומים, אך אינם זוכים באופן אוטומטי לתמיכה שמעניקה המדינה לחרדים הבוחרים להיכנס אל שוק התעסוקה או ההשכלה הגבוהה", אומר משה שנפלד, יו"ר עמותת יוצאים לשינוי. "בניגוד למשרד החינוך והוות"ת, שהכירו בזכותם של היוצאים בשאלה לקבל סיוע הולם, בחר השר בנט להתעלם מהצורך הברור של אותם צעירים ושלח אותם לחפש מסלולי סיוע ככל חילוני אחר, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שמדובר על מי שלא זכה ללימודי ליבה בסיסיים בילדותו ואינו יכול להתקדם בעולם התעסוקה".

ח"כ עדי קול: "העוזבים את העולם החרדי מוצאים עצמם תלושים משני הצדדים. כל אדם זכאי להתפרנס בכבוד, וזו האחריות שלנו לתת להם את היכולת להשתלב בשוק העבודה ולעמוד על הרגליים בכוחות עצמם".