כרוניקה של כשל תרבות
מחקרי השנים האחרונות מצביעים על שינויים מדאיגים - עליה בשיעור שתיית האלכוהול אצל בני נוער, עליה במקרי האלימות הקשים והאלימות המינית, עלייה בצריכת משככי חרדה ועוד. האנתרופולוג היישומי תמיר ליאון טוען שאף אחד לא שואל עצמו מהו המכנה המשותף שמוביל את החברה שלנו לכאלו תוצאות הרות אסון ומציע פתרונות
בחמש עשרה השנים האחרונות החלו להירשם ברשויות לאומיות ובמכוני מחקר בעולם, כמו גם בישראל, שינויים מהירים ודרסטיים בעוצמתם, בפרמטרים חברתיים ופסיכולוגיים באוכלוסייה הצעירה.
המחקרים השונים הצביעו על שינויים במגמות השונות: ירידה בגיל האובדנות, עלייה באבחונים של הפרעות על הרצף האוטיסטי, עלייה באבחוני הפרעות הקשב, עלייה אקוטית בשיעורי צריכת האלכוהול יחד עם ירידה בגיל השתייה, עלייה בשיעורי גירושין אחרי תקופת נישואין קצרה (עד שנה), שינוי בדפוסי האלימות - ירידה במספר מקרי האלימות אך עלייה במקרי האלימות הקשים הכוללים אלימות מינית, בגילאים צעירים בהרבה מבעבר. במקביל, נמשכו והועצמו תופעות כמו בדידות, בעיקר בגילאי 18-30 ודיכאון. תופעות אלו נתמכו בעלייה בשיעורים של 15% בשנה במתן תרופות אנטי-דפרסנטיות, תרופות משככות חרדה וכמובן תרופות להפרעות קשב.
הרשויות השונות החלו ללמוד את הנתונים ולפתח דרכי תגובה. כך זכינו בתוכנית לאומית בנושא אובדנות, תוכניות רבות, המגובות בחקיקה, בנושא אלכוהול, עשרות גופים ועמותות לטיפול באלימות, פתיחת מאות כיתות בבתי הספר ללקויות על הרצף האוטיסטי ועוד.
"למה בעצם התחילו לשתות?"
אבל אף אחד לא ניסה לחבר את השינוי הזה לגורם אחד. אף אחד לא שאל "למה בעצם הם התחילו לשתות?"; "מדוע התחלנו לראות מקרי אובדנות בכיתה ו'?" ו"מדוע הילדים אומרים: 'רע לי'?". רק בשנה שחלפה ניתנו 10 מיליון מרשמים, בארה"ב לבדה, לתרופות נוגדות דיכאון לילדים.שינוי אחד היה ברור לכולם: בעשור האחרון הועצמה המגמה של היעלמות הילדים והנוער מהמרחבים הציבוריים של השכונה לטובת הבתים. תרבות הפנאי של צעירים בכלל ובישראל בפרט נעשית ברובה מול מסך. 92% מהילדים בעל-יסודי נמצאים בסלולאר בזמן השיעור, אבל הבעיה האמיתית היא דווקא בהפסקות. אנשי מקצוע הנמצאים בקרבת הנוער מדווחים על סט התנהגויות חדש, על שינוי מהותי באינטליגנציה החברתית, על ילדים שישנים שעתיים פחות ביום בגלל המסך, על אובדן מרד הנעורים. הדברים הללו נשמעים מאנשי טיפול, מגורמים בצבא ובכוחות הביטחון, מבתי הספר ואפילו מגני הילדים.
לאקדמיה, כרגיל, לקח קצת זמן, אבל הפניית משאבים מאסיבית הביאה למבול מחקרים, בעיקר בשלוש השנים האחרונות, הן במדעי ההתנהגות והן בחקר המוח. מתברר שאנו, המבוגרים, שגינו אסטרטגית בהבנת תופעת המסכים: כידוע, המסך מתחלק למדיום ולמסר:
המדיום הוא עצם העובדה שהאדם נוכח מול המסך והמסר הוא התוכן שבו.
הדור המבוגר הפנה את רוב הקשב והטיפול למסר: "סכנות האינטרנט", "בריונות רשת" ושלל כותרות חשובות הציפו את ההורים המודאגים ומערכות החינוך. אבל כיום מתברר שפספסנו בגדול: עוצמת השינוי האמיתית היא בשהייה מול המסך במינון שעבר, כנראה, את גבול ההכלה שלנו.
ביום ראשון הקרוב, ה-16 לנובמבר, תתקיים ועידת החינוך השנתית של ארגון המורים ובה ייחשפו מספר נתונים חדשים שיצביעו על מה שחלק מאיתנו, אנשי המקצוע, החלו לחוש: הילדים שלנו, אלו החמודים שישנים עכשיו במיטתם בחדר הסמוך, הם פחות אנושיים מאיתנו. ויש מה לעשות.
- תמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, מכון אתוס
- ועידת ישראל לחינוך שתתקיים ב- 16.11.2014 במרכז אירועים אבניו, בנוכחות יו"ר ועדת החינוך, ח"כ עמרם מצנע, מנכ"לית משרד החינוך, גב' מיכל כהן, יו"ר ארגון המורים, מר רן ארז ומומחים מובילים בתחום
