מעל 700 ראשי קהילות מכל רחבי ארצות הברית השתתפו בכנס הראשון של אירגון IAC (Israeli-American Council) בסוף השבוע שעבר בוושינגטון די.סי. הגעתי לכנס עם עוד 27 מחברי ״מועצה מקומית ניו-יורק״, בה אני חברת הנהלה. המועצה הוקמה לפני כשנתיים ביוזמת ארן היימן כארגון גג של הקהילה הישראלית באיזור ניו-יורק רבתי על מנת לחזק את השייכות הקהילתית והזהות הישראלית בין הישראלים באיזור, את הקשר ביניהם לבין מדינת ישראל והעולם היהודי, ולפעול למען מדינת ישראל.

הכנס שנערך במלון וושינגטון-הילטון, נמשך שלושה ימים שהיו מלאים בנטוורקינג, שיחות, פאנלים וסדנאות עבודה בנושאי הקהילה הישראלית ופוליטיקה. האירוע ברובו מומן על ידי איש העסקים המיליארדר שלדון אדלסון, הידוע כאחד התורמים הגדולים לאירגונים יהודיים שונים ובהם פרויקט "תגלית" המממן ביקורים של צעירים יהודים מן התפוצות בישראל.

סבן ואדלסון עם אבן חיים(צילום: שחר עזרן)

מצאתי את עצמי מבלה סוף שבוע שלם בלי ילדי, בעלי, אחותי וחתני (כן, בתי הבכורה התחתנה ממש לא מזמן ואני צריכה להתרגל למילה "חתני", ודרך אגב, הוא ישראלי!). אצלנו במשפחה את השבת עושים ביחד, ואם מישהו מבני המשפחה צריך לנסוע אז בדרך כלל כולם נוסעים איתו וכבר עושים מזה חגיגה. משפחה מצחיקה שכזאת ומאד מלוכדת. אבל הפעם את השבת העברתי עם המון חברים ואנשים חדשים ומעניינים. הכנס נפתח בארוחת שבת חגיגית ובמשך היומיים הבאים שמענו נואמים רבים ובהם שגריר ישראל באו״ם רון פרושאור, הסנאטור לשעבר ג׳ו ליברמן, שר הפנים גלעד ארדן, שגריר ישראל בארצות הברית רון דרמר וחבר הקונגרס הדמוקרטי טד דויטש. שני הנואמים המרכזיים, שאותי ריגש במיוחד לראות, היו מושל מסצ׳וסטס לשעבר, מיט רומני, שהיה המעמד הרפובליקאי לנשיאות ארצות הברית בשנת 2012, והסנאטור של מדינת דרום-קרולינה, לינדסי גרהאם, שזכו לתשואות רמות מן הקהל (כנראה שלא רק אני התרגשתי). הזמר דוד ד'אור הגיע במיוחד לכבוד האירוע מישראל והלהיב את הקהל שפצח בשירה ובריקודי הורה שנמשכה כמעט חצי שעה סביב שולחנו של שלדון אדלסון.

חלפו להן ביעף כ-25 שנים מאז שהגעתי לניו-יורק. התוכנית הייתה להישאר כאן שנתיים, שהרי אני פטריוטית, בת להורים שגדלו בארץ ישראל תחת המנדט הבריטי ושנלחמו על הקמת המדינה הנפלאה שלנו, קצינה ששירתה בגאווה כחמש שנים בצה״ל, תלמידת התיכון שכתבה את החיבורים הכי קשים על ה"יורדים״ – אני הרי לא יכולה לעזוב את כל זה ולעבור לחיות בגולה... אבל זה קרה! עשר שנים חייתי על המזוודות עם הכוונה לחזור לארץ. בכל שנה חזרו ילדי מביקורים בישראל וסיפרו לחבריהם שאמא אמרה שזהו זה: זו השנה האחרונה שלנו פה, ובשנה הבאה אנחנו עוברים לישראל! נשמע מוכר? אבל אז, לפתע ביום בהיר, נופל האסימון. את מבינה שאת לא עוזבת את העיר, שהתרגלת, שבנית חיים במקום הזה עם עבודה, עם חברים, עם ילדים… לא שלא תחזרי יום אחד, אבל זה לא יקרה בקרוב.

אני בכנס בוושינגטון שכולו גדוש בישראלים שחיים כאן והסיפור שלהם מאד דומה לשלי. כתשעים מרצים ומומחים ישראלים הנחו את הפאנלים השונים, הדיונים היו מעניינים, ופה ושם אף התלהטו הרוחות. עברתי מאולם לאולם מהרצאה להרצאה, משתאה, נהנית, משתתפת ולומדת. שלא כמו בעבר, הדיונים לא נסובו על השאלה כיצד אנו מחזירים את הישראלי שבאמריקה הביתה, אלא התמקדו בסוגיות איך להקל על הישראלים בתפוצות, איך שומרים עליהם ועל ילדיהם שישארו מחוברים לשורשים ולישראל, ואפילו כיצד הישראלים הללו יכולים לתרום למדינת ישראל מהמקום בו הם נמצאים. לא יאמן, הישראלים בתפוצות, שפעם נחשבו לבוגדים הפכו לנכסים (ואני לא אומרת זאת בנימה סרקסטית חס וחלילה!).

סוג של אשמה סמויה ליווה אותי במשך השנים על כך שאני פה ולא שם. ובדיוק מן המקום הזה בניתי קריירה בת 24 שנים של שירות לקהילה הישראלית. זו הייתה ועדיין השליחות שלי. בתוך עבודתי בג'יי.סי.סי שבברוקלין, שנקרא Hebrew Educational Society, בניתי מרכז ישראלי לפני כ-18 שנה ואותו אני מנהלת עד היום. דאגתי לשמר בו את התרבות הישראלית ואת השפה העברית. ניסיתי לפתוח לקהילה כל שיעור אפשרי שידעתי על קיומו. ילדים, משפחות, הורים, מבוגרים, בני נוער – לכולם הוצע משהו שהתאים להם. בית ספר לעברית, כיתות מחשבים בעברית, שיעורי ספורט בעברית, שירה בציבור, קריוקי, ריקודי עם, קייטנת קיץ וקייטנת ימי ראשון לישראלים, תוכניות לנוער, מגוון רחב של פסטיבלים, חגים וטקסים, קומדיות בעברית, קבוצת מנהיגות, חוגים לציור, איפור, בישול והכל בעברית, וזה רק חלק ממה שאני זוכרת…

אירגונים כמו מועצה מקומית ניו-יורק או IAC מעניקים המון תמיכה לקהילות הישראליות ולמנהיגיהם. כשאני התחלתי את דרכי במנהיגות קהילתית לא הייתה שום עזרה או הכוונה. הכל היה בשיטת ״עשה זאת בעצמך״ וללא תקציב. התרומה של אירגונים אלו היא עצומה! המועצה המקומית, אליה אני מאד קרובה, מטפחת את מנהיגי הקהילה ומביאה אותם ביחד לישיבות, כנסים, הנהגה התנדבותית בצוותי משימה ושיתופי פעולה בין הקהילות. המעורבות שלי במועצה היא מעין שידרוג של מה שאני עושה במשך השנים ב-Hebrew Educational Society . דרך המועצה הכרתי מנהיגי קהילות ישראליות רבים ויחדיו אנו פועלים למען הקהילה הישראלית בניו-יורק כגוף אחד. הכוח של המועצה זה ה״יחד״ שמשולב עם האיכות.

סיום הכנס נערך ביום ראשון כששני התורמים המרכזיים של אירגון IAC, שלדון אדלסון וחיים סבן, ענו לשאלות שהציע יושב הראש של האירגון, שון (שרון) אבן חיים. למרות המחוייבות הפוליטית המנוגדת של שני התורמים, הסכימו השניים פה אחד שמה שמחבר אותם ואת כל הנוכחים בכנס זו התמיכה בישראל. הכנס היה מרשים והוא הותיר רושם רב. הוא מסמן תחילה והמשך של עבודה פוריה וחיזוק הקשר עם ישראל, תוך שימת דגש על צרכי המשפחות הישראליות בתפוצות והבאתן להתאחד ולהתחבר לישראל, ובין ובתוך הקהילות. יישר כח!

שרית חביב היא מנהלת המרכז הישראלי של Hebrew Educational Society בברוקלין וחברת הנהלה במועצה מקומית ניו-יורק. היא מתגוררת עם בעלה ושני ילדיה בשכונת מיל בייסן בברוקלין.