היום בו נגעתי באבולה
איך להתגונן מפני הקור בעיר הזאת כבר למדתי, אבל מה לעשות נגד המיקרובים המחכים בכל פינה?
היה זה יום אפרורי וקריר במיוחד, כזה בו אני מעדיפה להגביל את נוכחותי מחוץ לכותלי הבית עד כמה שניתן. למעשה, מזג האוויר המבאס, הרטוב-רקוב הזה, נמשך כבר למעלה משבוע, שבו הצטברו לי סידורים רבים לעשות והכלב החל לתהות אם אני חלק אינטגרלי מהספה. אין ברירה, צריך לצאת אל העיר.
לבשתי את כל הבגדים שבארון, שמתי כובע, כפפות, צעיף, מחממי אוזניים, מחממי ידיים, מחממי אף, חם-צוואר, לוהט-מצח, משקפי שמש, והרגשתי מוכנה לצאת לרחוב. ההליכה הקצרה לרכבת חיממה אותי בקושי אבל הצפיפות הרבה בקרון העלתה את הטמפרטורה לסביבות ה-700 מעלות, להערכתי, ולכן ביצעתי את נוהל ההתפשטות המהירה שייעלתי פה בעיר לדרגת מקצוענות (לשמחתו של בעלי). וכך, בעודי נאבקת במעיל שרוכסנו נתפס בצעיף שנתקע לי במחממי אוזניים, החלה לפתע הרכבת לצאת מהתחנה וחשתי שאני מאבדת שיווי משקל. כאקט נואש שנועד להציל את חיי תפסתי באחד העמודים בשתי ידיי וייצבתי את עצמי.
הו. לא.
ניתקתי את ידיי במהירות מהעמוד המזוהם והתלבטתי מה לעשות כעת. ברור שהידיים טונפו בצורה בלתי הפיכה כמעט, במה שיכול להיות מתואר רק כתערובת מזוויעה של אבולה ועשרות אלפי אנשים שחיטטו באף, גירדו באיזורים חבויים ואכלו צ׳יפוטלה בלי לשטוף ידיים.
תהיתי האם אוכל לכרסם את ידיי כמו בסרט ההוא, אולם עצם המחשבה לקרב את צלחות הפטרי הללו לפי העלתה בי קבס. אז החלטתי ללכת על הפיתרון הפחות אורתודוכסי ולחפש כיור לשטוף בו ידיים. בתחנה הבאה ירדתי מיד מהרכבת, משתדלת לא לגעת בשום דבר ולא לחשוב על זה שמגרד לי באף, ומצאתי את עצמי ניצבת למול סמל בת הים הירוקה, הבוהקת, המייצגת את רשת בתי הקפה הידועה. לראשונה בחיי שמחתי להגיע לחנות זו, המוכרת סוכר נוזלי וקפה שרוף, ואשר ממנה אני משתדלת להדיר רגליי בימים בהם בלוטות הטעם שלי מתפקדות. דחפתי את הדלת בכתפי, נכנסתי פנימה ונעמדתי מיד בסוף התור לשירותים. בעודי מתלבטת אם לשטוף את ידיי שלוש או ארבע פעמים ומנסה לשכנע את עצמי שלא מגרד לי באף, הרמתי מתוך שיעמום את מבטי והבטתי בתור שלפניי.
הו. לא.
שלושת האנשים שחיכו לפניי בתור לשירותים היו ללא ספק חסרי בית, וכל אחד מהם אחז בידו מגבת קטנה שהעידה יותר מכל על תוכניותיו לגבי תא השירותים הבודד שבחנות. לעזאזל, חשבתי לעצמי, איך שכחתי ששירותי הקפה הללו משמשים באופן קבוע כמקלחות ציבוריות של כל דרי הרחוב?
מתוסכלת ובעלת צורך נפשי עז לגרד באפי יצאתי מהחנות והסתכלתי מסביב. בצידו האחד של הקפה הייתה חנות בגדים ובצידו השני בנק. בנק! המקום הנקי, הסטרילי והידידותי ביותר בעולם. ואכן בעודי קרבה אליו קלטו עיני מתקן אלכו-ג׳ל שהותקן ממש בכניסה לבנק לשימוש הלקוחות. הו, ג׳ל יקר, מסריח ואלכוהולי שלי, דמעות נצצו בעיני, כמה חיכיתי לך! בדימיוני כבר הפלגתי במחשבות על אמבטיה מלאה באותו מרקם רוטט נהדר, על מקלחת ג׳ל מרעננת, קפואה, חושנית. וכך, בעודי משפשפת את הג׳ל האהוב כנגד כפות ידיי המטונפות יצאתי חזרה לרחוב והרגשתי שנולדתי מחדש. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים.
ואז הוא נתקל בי! כמעט נפלתי לרצפה כאשר זרועותיו החסונות תפסו אותי בכתפיים ועזרו לי להתייצב. ״סורי, סורי״, הוא מלמל שוב ושוב בעודו אוחז עדיין את כפות ידיי בידיו החמות, הנעימות. הרמתי אליו את עיני כדי להגיד לו תודה, ושהכל בסדר אולם הוא כבר מיהר להתרחק ממני, ראיתי רק את גבו המרופט בעודו נכנס לקפה, דוחף בידו האחת את הדלת ובידו השניה מגבת קטנה.
הו. לא.
