מתי סטטוס בפייסבוק הופך לאיום?
האם אפשר לקחת אמירות בפייסבוק באותה רצינות ששבה לוקחים אמירות בעולם האמיתי או שזה רק מקום לשחרר קיטור? בית המשפט העליון בארצות הברית יידרש לשאלה וידון האם טקסט שכתב אדם הוא איום ממשי נגד אשתו לשעבר, או סה"כ ראפ. ומה המצב בישראל?
בית המשפט העליון בארה"ב יידרש היום להחליט בעניינו של אנתוני אלוניס, שמצא את עצמו בכלא למשך יותר מ-3 שנים בעקבות דברים שכתב בפייסבוק, בתיק שעשוי לעניין את כל מי ששאל את עצמו מה בעצם מותר לכתוב בפוסט בפייסבוק.
שירת האיום
הפוסט שהשיג לאלוניס את החופשה הכפויה במתקן ממשלתי היה פיסת 'שירה' בת 18 מילים, שבה הוא שואל האם צו הרחקה מקופל בכיס הקדמי הוא עבה מספיק בשביל לעצור קליע, ושעלתה לפייסבוק שבוע לאחר שאשתו לשעבר הוציאה נגדו צו הרחקה בגלל התעללות. אלוניס נעצר בחשד לאיומים (והפרת הצו), וכפר באשמה בטענה שלא התכוון לאיים עליה. לטענתו, כתיבה בפייסבוק היא 'הדרך הטיפולית שלו להתמודד עם אירועים טראומטיים', והיא חוסה תחת זכותו לחופש ביטוי.
אלא שהשאלה האם אלוניס אכן התכוון לאיים על אשתו (בכל זאת, כבר היה נגדו צו הרחקה) מעולם לא הוכרעה, כיוון שבית המשפט קבע שמה שחשוב זה האם מאזין סביר קורא את הדברים כאיום או לא. חבר המושבעים הסיק שכן, גב' אלוניס 'סבירה' שתקרא את השורה על הצו המקופל והקליע תראה אותם כאיום ואלוניס נכנס לכלא.
עבירה בפייסבוק או אמנות ראפ
אלוניס ערער על ההחלטה, ובית המשפט העליון האמריקאי החליט לדון בערעור, מה שמעלה מיידית את הציפיות להלכות חדשות. השאלה היא האם בית המשפט העליון ייקבע שיש חשיבות ליסוד הכוונה (בישראל, אגב, כבר הוכרע שכן), וחשוב מכך, האם ייתן הנחיות בקשר לנסיבות המיוחדות של המקרה – הווה אומר, ביצוע העבירה על גבי פייסבוק.
שימו לב: לא מדובר במקרה שבו אלוניס פשוט שלח לאשתו לשעבר את אותן 18 מילים (נאמר, באי-מייל או במעטפה עם אותיות גזורות מהעיתון). אלוניס פירסם את הדברים כחלק ממסכת ארוכה של פוסטים בפייסבוק. בשנים שקדמו למקרה פירסם אלוניס שירים רבים ברשת החברתית, ארוכים וקצרים, רוויים תכנים מיניים ואלימים, שכתב תחת השם שלו ושם משתמש נוסף שפתח לשם כך (באופן גלוי). הרקורד שלו בפייסבוק גם כלל מספר פוסטים בהם אלוניס הבהיר שהדברים שהוא מפרסם נעשים כחלק מחיבתו לראפ, ואינן משקפות את דעתו האישית.
צו ההרחקה, הוא טען, היה פשוט אירוע טראומתי עבורו, והוא שר עליו בלי שום כוונה לאיים על איש. מובאות משיריהם של אמינם, שגם הוא שורר קצת על אשתו לשעבר באופנים אלימים ומינייים, ו-וו טאנג קלאן, שקוראים לסוגים שונים של פגיעה פיזית באנשים כאלה ואחרים, הובאו בשפה עשירה (אלימות ומיניות ציוריות) בכתבי הטענות של אלוניס כראיה לכך ששירים אלימים ומיזוגנים אינם ביטוי אסור, אלא אמנות.
הארכה של החיים לעולם הוירטואלי
מסקרן יהיה לקרוא מה החשיבות שבית המשפט העליון ייחס (אם בכלל) למרכזיותו של פייסבוק כאמצעי לביטוי אישי בבחינת המקרה. בפחות מעשור הפך פייסבוק לחלק מחייהם של יותר ממיליארד איש, ורכיב מרכזי בחייהם של עשרות מיליונים (נראה שביניהם אלוניס).
מהו רכיב מרכזי? לגבי פייסבוק, זה אומר שהמשתמשים יוצרים לעצמם אישיות פייסבוק שבפיתוחה הם מקדישים שעות רבות מדי שבוע, והם רואים את אותו אוואטר כחלק ממי שהם. הפרופיל שלהם הוא חלק מהאישיות שלהם, והקשר בין הפרופילים הוא קשר בין אנשים.
התוצאה היא מרקם חברתי לכל דבר ועניין, כאשר יש ערך בלאפשר לאנשים לבטא את עצמם בחברה. אנחנו לא מעוניינים שבודדים שמרגישים רגשות קשים יסתגרו כיוון שזה רק מחמיר את הבעיה. מהצד השני, חברה היא מקור כוח, והיא יכולה לסייע לפרטים הנמצאים במצוקה, כאשר ישנו גם אינטרס חברתי בזיהוי הבעיה לפני שהיא תחמיר. במקרה של אלוניס טענו ארגוני נשים כי העליה באלימות נגד נשים מצדיקה את נקיטת היד הקשה במקרה זה. קשה להתווכח איתן לאור הרקע של אלוניס, אבל יש לזכור שהשתקת אנשים באינטרנט לא פותרת את הבעיה, רק מעלימה אותה. אנשים עם בעיות ישבו וכתבו פרוזה מדממת לפני שהמציאו את האינטרנט. עכשיו, לפחות אנחנו יודעים למי כדאי לשים לב – לטוב ולרע.
הציטוט ממועדון קרב הוביל למעצר
מהצד השני של המטבע, אם מתייחסים לדברים שנאמרים בפייסבוק - שהוא, עבור הרבה מאוד אנשים, בעצם שיחה אחת רבת משתתפים שנמשכת כל הזמן – באותה מידת רצינות שאנחנו מתייחסים לפרסומים רגילים, אנחנו יכולים להגיע לתוצאות אבסודריות.
באנגליה, פול צ'יימברס נשפט בגלל בדיחה (ממש ברורה) בטויטר, שהוא יפוצץ את שדה התעופה אם לא ייפתח עוד שבוע וחצי (מועד הטיסה שלו). בארה"ב נעצרו כמה ילדים בגלל "איומים טרוריסטים" בפייסבוק ובחור אחד שציטט מהסרט מועדון קרב. עבור האנשים האלה, הדברים היו בדיחות לחבר'ה או שיחרור קיטור. הם לא חרגו מהנורמות המקובלות בחברה שלהם, לא עשו דבר יוצא דופן ביחס לעצמם, והדברים נאמרו ללא כל כוונה לממש את הדברים. אם הם עבריינים, כנראה שרובנו עבריינים.
מה מותר להגיד בפייסבוק?
האם אלוניס התכוון לאיים על אשתו לשעבר? אולי אלוניס יודע. ממרחק כזה, אי אפשר אפילו לשער, והמושבעים שראו אותו מול העיניים בכל זאת שלחו אותו לכלא. קיומו של צו ההרחקה מהווה משקל כבד מאוד כנגדו, וטוב שכך – אחרת מה הטעם בצווי הרחקה.
אבל גם אם הרשעתו של אלוניס תישאר (את הזמן הוא כבר ישב), בית המשפט העליון בארה"ב עשוי למצוא עצמו דן בשאלות מאוד רלוונטיות לחיי היום-היום שלנו: מה המשפט אומר על פוסט בפייסבוק? האם לוקחים אותו יותר ברצינות, כי הוא מגיע להרבה אנשים, או פחות ברצינות, כי בכל זאת, פייסבוק? מתי, אם בכלל, הוא רכיב אישיותי ומתי אמצעי ביטוי רגיל? ומה זה אומר על מה שמותר או אסור להגיד שם בכל מקרה? האם מותר להגיד מה שהייתי אומר בשיחה בעל-פה? באי-מייל? אולי יש כללים אחרים?
ומה בישראל?
למי שתוהה מה מותר לו לעשות ברשת חברתית לפי הדין הישראלי, בתי המשפט בארץ פירשו עד כה את הדין ביחס לפרסומים באינטרנט באופן מחמיר בצורה מובהקת. טענות לצורך ביחס מיוחד בשל טבעם של שירותים אינטרנטיים פופולרים כמעט ולא נתקבלו, והמשמעות היא שפרסום פוסט בפייסבוק לא נהנה מהגנה מיוחדת מעבר לנניח, פרסום מודעה.
בישראל מדובר בסוגיה שמאוד רלוונטית, לדוגמה, לדיני לשון הרע, כאשר קללות ועלבונות הפכו חלק מהשיח הפייסבוקי וכאשר אלמנטים אלימים בחברה מקבלים ביטוי ברשת החברתית. היו מקרים בודדים שבהם בית המשפט פסק לטובת נאשמים או נתבעים בשל טבעה המיוחד של הרשת החברתית, אבל הם היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
משטרת ישראל, לדוגמה, לא היססה לעצור גולש שקרא לח״כ בכינוי גנאי בפייסבוק. זכור גם אדם שנשלח ליותר משנה בכלא בשל איומים על פוליטיקאים וידוענים רבים בפייסבוק, וזאת כאשר נסיבות המקרה מקימות ספק של ממש האם הביטויים חרגו ממסגרת שיח פייסבוק אלים - עניין די סטנדרטי בישראל של ימינו (מה שגם מלמדת על אי-אחידות באכיפה בסוגיה זו, כאשר ציבורים מסויימים מוצאים עצמם מוגבלים יותר בפייסבוק בהשוואה לציבורים אחרים).
בכל מקרה, מי שלא מעוניין למצוא את עצמו מערער לבית המשפט העליון על סוגיות חוקתיות אחרי שישב כמה שנים בכלא כמו אלוניס, מומלץ להימנע מפרסום פוסטים הבוחנים את גבולות חופש הביטוי באינטרנט בארץ, לפחות עד שהמצב יתבהר.
אוריה ירקוני הוא עורך דין בתחום המשפט והטכנולוגיה
