על הניסים ועל הנפלאות
הסיפורים לפניכם כל כך מדהימים שיהיה לכם קשה להאמין להם. ככה זה עם ניסים, לא מאמינים בהם עד שהם קורים לכם
סיפורה של קורין
"אף פעם לא האמנתי בניסים, עד שקרה לי נס אמיתי ועוד בחנוכה. נסעתי עם שלוש חברות ללאס וגאס. באותה שנה החג נפל בדיוק במקביל לחג המולד וידענו שהעיר תהיה די ריקה. יצאנו בשעת לילה מאוחרת כשידענו שהכבישים יהיו ריקים, ובאמת נסענו כמעט לבד. הנהגת שלנו, אורית, לחצה על הדוושה ואני ניסיתי לתפוס קצת שינה במושב האחורי, כשפתאום התנגשה בנו משאית בעוצמה והעיפה את המכונית שלנו לכל הרוחות. המכונית התהפכה מספר פעמים עד שנעצרה. למזלי, הייתי חגורה בחגורת בטיחות. כריות האוויר יצאו והגנו על אורית ונאוה שישבו במושב הקדמי, אבל עדיין הייתי בטוחה שהן נהרגו, כי קראתי בשמן והן לא ענו. אני וענת שישבה לידי הצלחנו להיחלץ מהמכונית דרך החלון כי אי אפשר היה לפתוח את הדלת, והצלחנו להוציא גם את אורית ונאוה שהיו בהלם, אבל שום דבר מיוחד לא קרה להן.
עמדנו ארבעתנו ליד המכונית ולא האמנו שאנחנו בחיים ואפילו לא פצועות, חוץ מכמה חתכים קלים וכאבים בגב ובצוואר. השוטרים ומכבי האש שהגיעו למקום אמרו שהיה לנו מזל גדול. אם היינו נוסעות במכונית קטנה הסיפור היה נגמר אחרת, אבל נסענו בוואן של אורית, זה שתמיד הקנטנו אותה שזה רכב של אמהות, והנה, מכונית האמהות הזאת הצילה את חיינו. אחרי שחזרנו הביתה כולם אמרו לי: ‘את צריכה להגיד את ברכת הגואל ולתרום כסף לבית הכנסת’. פעם הייתי צוחקת על זה וממשיכה הלאה, אבל הפעם התייחסתי לזה אחרת, הרגשתי שבאמת התרחש כאן נס אמיתי ועוד בחנוכה”.
סיפורה של אביטל
"הסיפור שלי אינו נס שהתרחש בחנוכה ממש, למעשה, אני לא בטוחה מתי הוא קרה באמת - בזמן שהילדה שלי נולדה? אחר כך כשהיתה בפגיה חודשיים וחצי? או שנים מאוחר יותר? ילדתי את טלי, בתי הבכורה, לפני שלושים שנה כשהייתי בת 22. הייתי אמא טריה ומבוהלת כשנודע לי שאני הולכת לקראת לידה קיסרית מוקדמת בגלל מצוקת העובר. בגלל שבאותם ימים הפגיה לא היתה מתקדמת כמו היום וגם לא קיבלתי זריקה מקדימה שתכין את הריאות הלא מפותחות של טלי, התינוקת היתה צריכה לקבל אספקת חמצן והושמה באינקובטור. ידעתי שיש סיכוי שילדים פגים עלולים לסבול מבעיות כמו עיוורון, שיתוק מוחין ועוד מרעין בישין, אבל סירבתי לחשוב על זה. טלי נולדה במשקל של פחות משני קילו, משקל נוצה. הוצאתי אותה מבית החולים כשהיא העלתה קצת במשקל והרופאים אישרו לי לקחת אותה הביתה.
אלא שכאן התחיל סיוט חיי. התינוקת היתה מאוד קשה, היא הקיאה הכל, וככל שעבר הזמן הייתי מודאגת יותר ויותר. הייתי קוראת לה והיא לא היתה עונה, חשבתי שהיא חרשת. הלכתי איתה לבדיקות והרופא אמר שהיא לא חרשת, אבל בגלל אספקת החמצן שקיבלה כשהיתה באינקובטור, היא תהיה מפגרת. הרגשתי שהשמיים נפלו עלי. הלכתי לעוד רופאים וכולם אמרו אותו דבר.
בשלב הזה בעלי רצה שאמסור אותה לאימוץ או מוסד מיוחד, אבל אני סירבתי. הוא איים להתגרש ואמר שאנחנו זוג צעיר ושיהיו לנו עוד ילדים בריאים ויפים, וחבל שנהרוס לנו את החיים בגלל ילדה שאין לה עתיד. אבל אני סירבתי לשמוע לו והתחלתי לעבוד איתה. הקראתי לה סיפורים, שרתי לה שירים, ולאט לאט הילדה התחילה להיפתח, ללכת, לדבר. בבית הספר היא נחשבה לאחת התלמידות הטובות, אחר כך היא התקבלה לאוניברסיטאות הכי יוקרתיות והיום היא עורכת דין.
אני מאמינה שטלי אולי סבלה מאוטיזם ושדרך העבודה האינטנסיבית שלי איתה, היא יצאה מזה. איך שלא יהיה, תארי לעצמך שהייתי מקשיבה לכל אותם רופאים ומוסרת את הילדה למוסד? זה כל כך אכזרי מצידם לתת גזר דין שכזה לאם צעירה, מבלי לחשוב לתת לה תקווה”.
סיפורו של אביתר
הנס שאני הולך לספר לא קרה לי באופן אישי, אלא אני עשיתי אותו. כשהייתי נער צעיר בארץ יצאתי לרכב על אופניים בשכונה כמו כל הילדים, כשלפתע הבחנתי בפעוט בן שנתיים רץ למרכז הכביש אחרי כדור. בזווית העין ראיתי שאמא שלו שקועה בשיחה עם חברות שלה. מיהרתי על האופניים שלי לעבר התינוק, הרמתי אותו ממרכז הכביש וכשיד אחת על ההגה והשניה מחזיקה בתינוק, מיהרתי לרכב לכיוון המדרכה. חצי שניה אחר כך עברה שם מכונית במהירות.
מה שהדהים אותי זה שאמו של הפעוט אפילו לא שמה לב לאסון שהלך לקרות. החזרתי לה את הילד ואמרתי לה שהוא רץ לאמצע הכביש. היא חייכה ואמרה ‘תודה’, פנתה לתינוק ואמרה לו: ‘אתה יודע שאסור לרוץ לכביש’ והמשיכה לדבר עם החברות שלה כאילו כלום. בתור ילד בן 12-13, לא הרגשתי שזה מקומי להטיף לאמא מוסר, ורק שנים לאחר מכן הבנתי שהיא כנראה אפילו לא ידעה שהבן שלה עמד להידרס. אני מאוד שמח לדעת שהייתי שותף לנס כזה, שהאנשים שזה קרה להם, האמא והתינוק, אפילו לא יודעים עליו”.
סיפורו של אלי
הנס הפרטי שלי התרחש בדיוק בנר השמיני של חנוכה. הדלקנו נרות די מאוחר אותו הלילה והלכנו לישון. באמצע הלילה אני שומע קולות פיצוצים מהקומה הראשונה. ירדתי למטה וכל הבית היה מלא עשן, בקושי יכולתי לראות לאן אני הולך. הדבר היחיד שהאיר את החשיכה היתה אש ענקית שמרכזה היה השולחן בחדר האוכל. מזל שהתעוררתי לפני שהאש השתלטה על כל הקומה הראשונה ועלתה למעלה. הערתי את הילדים ואשתי ורצנו החוצה. השכנים התקשרו למכבי האש שהגיעו די מהר יחסית, אבל הנזק כבר נעשה, הבית היה שרוף בצורה שלא הצדיקה בכלל שיפוצים. היינו צריכים להרוס אותו ולבנות בית חדש. הביטוח עשה לנו בעיות ולקח שנתיים עד שהצלחנו לקבל מהם את הפיצויים. כל אותו זמן גרנו בדירה שכורה קטנה מה שהביא להרבה ריבים ומתיחויות.
אז איפה כאן המזל הגדול? ככה: אני לא הצלחתי להבין איך זה שכולנו ישנו שינה כזאת חזקה ולא שמענו את הרעש הנורא שיצרה האש בקומה הראשונה. כבאי האש הסבירו לנו שבגלל שכולנו נשמנו את העשן, שקענו בשינה יותר ויותר עמוקה והיינו יכולים להיחנק למוות, מה שקורה בהרבה מאוד מקרים של שריפה. הנחיריים של כולנו היו שחורים משחור. הבנו שהיה לנו מזל גדול שהשינה שלי מאוד קלה ושהתעוררתי לפני שכולם נחנקו למוות. מאז, אנחנו לא הולכים אף פעם לישון עד שאחרון נרות השבת או החנוכה כבה, וגם אז אנחנו לוקחים את הפמוטים או החנוכיה למטבח, מניחים בכיור ומזליפים מים”.
סיפורה של ענבל
"סיפור הנס שלי קרה לי לפני הרבה מאוד שנים ואני מחכה שכבר יקרה לי עוד אחד, כי אני ממש זקוקה לנס עכשיו. אחרי הצבא יצאתי עם חברה לטיול תרמילאים כמו שעושים כולם בארץ. נסענו להודו, שתי בחורות צעירות שחושבות את עצמן גיבורות גדולות, בכל זאת, עשינו צבא, לא? חרשנו את המדינה, עשינו טרקים, נסענו באוטובוסים מימי מתושלח, מהסוג ששומעים עליהם כל הזמן בחדשות שהם מידרדרים לתהום. אבל זה לא הנס שקרה לנו, למרות שהנהגים ההודים היו קרובים מאוד לדרוס אותנו.
הנס התרחש דווקא לאחר ארוחה בבית של זוג ישראלים שהיכרנו שעבר לגור בהודו. האישה היתה שכנה של ההורים שלי בארץ. מאוד שמחנו שהם הזמינו אותנו לארוחת שישי, כי נמאס לנו כבר מהאוכל ההודי החריף וכל מה שהכנסנו לפה היה בעיקר אורז. אחרי הארוחה הטעימה הגישה נעמי עוגיות קטנות עם התה. שאלתי אותה אם יש בעוגיות בוטנים, כי אני אלרגית, והיא הבטיחה שאין. העוגיות היו טעימות מאוד, אבל בעוגיה השלישית התחלתי להחנק. הם נכנסו להיסטריה ולא ידעו מה לעשות. מסתבר שבאחד המוצרים שנעמי השתמשה בהם לאפיה היתה חמאת בוטנים והיא לא ידעה את זה.
הגענו לבית החולים ממש ברגע האחרון, הייתי קרובה למות, כך לפחות אמרו לנו הרופאים. יש אנשים שחושבים שזה בכלל לא נס אלא ההפך, אבל אני מאמינה שקרה לי נס. יש לי אלרגיה מאוד קשה לבוטנים ולא חסרים אנשים שמתו מזה. הנס שלי הוא ששבתי מהודו בשלום”.
סיפורה של אריאלה
"הנס שאני רוצה לספר לא קרה דווקא לי, אבל בזכותו אני כאן היום. אמי היתה צעירה בת 16 בפולין כשהמלחמה התחילה. היא הועברה למחנה אושוויץ-בירקנאו, בו נרצחו למעלה ממיליון יהודים. לאמי תמיד קשה היה לדבר על מה שעברה באותם ימים נוראים, אבל היא בכל זאת סיפרה לנו על הניסויים שנעשו בנשים וכללו זריקות שנועדו לעקר אותן. בגלל זה היא היתה בטוחה שלעולם לא תוכל ללדת, אבל בסופו של דבר הצליחה להיכנס להריון וילדה שלושה ילדים.
אבל זה אפילו לא היה הנס הראשון או הכי גדול. למעשה, אמי לא היתה צריכה להינצל בכלל. כשהיהודים נשלחו למשרפות ולתאי הגזים, כבר כולם ידעו מה מחכה להם, זה לא היה סוד ואמי החליטה ביחד עם עוד מספר יהודים לברוח. כמובן שקציני אס.אס הבחינו בהם מנסים להימלט וירו לעברם. כולם נפלו ארצה ואמי, שהכדורים דווקא החטיאו אותה, החליטה להעמיד פנים שנורתה ונפלה גם היא. חברתה שרצה בדיוק אחריה ונורתה, נפלה עליה וגופתה כיסתה את גופת אמי. כשהקצינים התקרבו למקום, כל מה שהם ראו זה שלדי אדם מכוסים בדם. הם לא התקמצנו על הכדורים וירו עוד מספר יריות בשלדים, רק לוודא שהם מתים ואחר כך זרקו אותם בערימה.
לאחר שהקצינים הסתלקו, אמי הצליחה לחמוק בשקט מהמקום. ימים מספר לאחר מכן, הימלר הורה להפסיק את ההשמדה בנובמבר 1944 ואמי הועברה ביחד עם עוד 70 אלף אסירים למחנות בתוך גרמניה. אילולא התושיה והאומץ שלה, לא הייתי פה היום”.
סיפורו של מייק
"הרופאים שלי מאמינים שאני אכן נס רפואי, אז מי אני שאתווכח איתם? בשנת 1999 אובחנתי כחולה סרטן והרופאים נתנו לי שנה לחיות. הלכתי לעוד שני אונקולוגים, שאמרו אותו דבר - יש לי סרטן ריאות, המצב קשה, אין לי הרבה זמן לחיות. הם הציעו להתחיל בטיפולים כימותרפיים במטרה להאריך עוד קצת את חיי. אבל אני סירבתי. אם יש לי שנה לחיות, אני לא הולך לעבור את מה שנותר לי בטיפולים מכאיבים שסתם יאריכו את חיי בעוד כמה חודשים. בשביל מה? בשביל לסבול עוד קצת?
במקום זה החלטתי לצאת למסע בעולם. זה היה תמיד החלום שלי, קניתי יאכטה - בשעתו הייתי ימאי ושירתתי בחיל הים – וביחד עם אשתי יצאנו למסע. הרופאים התנגדו כמובן, חשבו שהשתגעתי, הילדים לחצו על אשתי לשכנע אותי לא לעשות שטויות, אבל היא היתה לצידי כל הדרך. הצטיידנו בתרופות, משככי כאבים, אשתי אחות במקצועה והביאה גם מורפיום, ויצאנו. הגענו למקומות שבחיים לא הייתי מגיע אליהם ללא היאכטה שלי, מקומות מטריפים ביופיים. הרגשתי שלווה ואושר, הסתובבנו תשעה חודשים, הרגשנו כמו זוג צעיר בירח דבש.
כשחזרנו הביתה הרופאים הודיעו לי שהסרטן נעלם. פשוטו כמשמעו, כל הגרורות נעלמו. לא היה להם הסבר, כל מה שיכלו להגיד זה שאני נס רפואי ושהם לא ראו דבר כזה לפני כן. מאז, אגב, שמעתי על עוד הרבה ניסים רפואיים. אולי בכלל לא מדובר בנס רפואי, אלא פשוט בתרופה אחרת שלא קשורה לחומרים כימיים שנכנסים לגוף, כמו אוויר צח של ים וצורת חיים נטולת מתחים".
