ספורטאי השנה
מלך הדשא ומלכת הבריכה של 2014
מלך הדשא - כריסטיאנו רונאלדו
בבחירת ספורטאי השנה בעולם יש כמה כללים לא כתובים. בשנה אולימפית, למשל, כמעט תמיד ייבחר כוכב האולימפיאדה, כמו אוסיין בולט או מייקל פלפס. בשנה של מונדיאל, לעומת זאת, התואר אמור ללכת לכוכב כדורגל. די פשוט. והנה הסתיימה שנת מונדיאל, וספורטאי השנה הוא באמת כדורגלן, אבל דווקא אחד שהנבחרת שלו אפילו לא עברה את שלב הבתים של הטורניר הגדול מכולם. העובדה הזו רק ממחישה כמה נפלא היה כריסטיאנו רונאלדו ב־2014.
בעוד נבחרת גרמניה שיחקה קבוצתי וחגגה בברזיל, רונאלדו העלה את היכולת האישית שלו עוד מדר־ גה. וספורטאי השנה, בסופו של דבר, הוא תואר אישי. רונאלדו שילב בין השניים. הוא הבקיע 61 שערים עבור ריאל מדריד ונבחרת פורטוגל, זכה בנעל הזהב האירופית, היה מלך השערים של ליגת האלופות, מלך השערים של הליגה הספרדית, שחקן העונה של אופ"א. ריאל שלו לא נשארה יתומה, ובזכותו זכתה השנה בלא פחות מחמישה תארים, כולל ליגת האלופות בפעם העשירית והחמקמקה כל כך. התחרות בין רונאלדו למסי הוכרעה באופן ברור לטובת הפורטוגלי השנה, וזה גם אומר משהו. רונאלדו, שבחצי השני של 2014 אפילו שינה תיפקוד במגרש, הראה שוב אלו יכולות אתלטיות יש לו, איזה קור רוח, איזו קלאסה. הוא רשם יותר שערים ממשחקים, וזה נדיר. בנוסף לרונאלדו, רק שחקן אחד באירופה עשה את זה השנה, והוא משחק באוסטריה.
הדיון לגבי מי שחקן טוב יותר, רונאלדו או מסי, לא יסתיים היום. גם השאלה בעניין מיקומו של רונאלדו ברשימת הגדולים בכל הזמנים נשארת פתוחה ונתונה לוויכוח. אבל בשנה הזו, שמסתיימת ממש היום, רונאלדו לא באמת השאיר מקום לדיון. הוא לא היה רק הכדורגלן הטוב ביותר, אלא גם הספורטאי הטוב ביותר. כזה שגורם לנו לשבור את הכללים הלא כתובים.
מלכת הבריכה - קייטי לדקי
שחיה הוא ענף עם הילה מיוחדת עבור האמריקאים. נכון שהם מתעניינים בו ברצינות רק אחת לארבע שנים, אבל הם רואים בשחיינים הוכחה נוספת לנכונות התפיסה הפשטנית לפיה הצלחה של אדם תלויה אך ורק בו עצמו, ומי שנכשל פשוט לא ניסה מספיק. שחיינים עטורי מדליות, מג’וני וייסמיילר ועד מייקל פלפס, הופכים באמריקה לטרזן או לנהג שיכור, אבל סלבריטאים בכל מקרה, ומתפרנסים יפה גם הרבה אחרי שיצאו מהמים.
מהבחינה הזו, קייטי לדקי, שמיניסטית שלומדת מגיל הגן באותו בית ספר קתולי לבנות בלבד, היא חיה אחרת לגמרי. אין לה קמפיין פרסומי, אף אחד לא מזהה אותה ברחוב והתקשורת לא תגלה בה עניין של ממש עד 2016. כל מה שקייטי לדקי עושה, כדברי המשוררים די.ג’יי חאלד וסנופ דוג, זה לנצח. והיא מנצחת בעוצמה שלא נראתה אצל אף שחיין אמריקאי מאז מייקל פלפס.
בתוך חודשיים בלתי נתפסים בקיץ האחרון, שברה הילדה בת ה-17 חמישה שיאי עולם: פעמיים את השיא ב-400 מטר חופשי, פעם אחת את השיא ב-800 ועוד פעמיים ב-1500, כשבפעם השניה ניכשה שש שניות מהשיא שקבעה רק חודשיים קודם. היא גם זכתה בחמש מדליות זהב במשחקי הפאן פאסיפיק באוסטרליה, אבל זה באמת בקטנה.
לדקי כבר זכתה בזהב אולימפי אחד בלונדון 2012, אבל אז היא באה משומקום, ולמרות שהמהירות והכוח שלה הדהימו גם את אלה שזכו לראות את ג’אנט אוואנס מעלה בריכות באש בסוף שנות ה-80’ - היא עדיין עמדה בצילה של מיס אמריקה, מיסי פרנקלין. שנתיים אחרי, כבר אין ממש תחרות. עד כדי כך אין תחרות, שהמאמן של לדקי, ברוס גאמל, מארגן לה משחים נגד בנים, כדי שתזכור איך זה להפסיד לפעמים. הוא רק לא ממש יודע מה לעשות כשהיא מנצחת גם אותם.
