שילובים מפתיעים
בתערוכה חדשה שנפתחה השבוע עורך האמן הישראלי עידו אברמסון השוואה בין חפצי שלל שהוחרמו מפלשתינים לבין מזכרות לתיירים המבקרים בישראל
כבר במסגרת לימודי התואר הראשון במחלקה לצילום במכללת "הדסה", חיפש עידו אברמסון דרכים חדשות ומיוחדות לעסוק בדיסוננס שבין המציאות הפוליטית והחברתית שסבבו אותו בישראל לבין הדרך בה אלו מוצגות.
"במסגרת לימודי הצילום שלי גיליתי שצילום יכול להיות מדיום אמנותי. אחת העבודות שעשיתי הייתה דיורמה בה צילמתי והגדלתי מודלים המייצגים את הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, דבר שהבליט גם את הסטריאוטיפים הקשורים בדמויות אלו, דמות החייל הישראלי ודמות הפלשתיני. הרעיון עלה בי אחרי ששמעתי את אחד המרצים מדבר על מודלים שניתן לקנות ולהרכיב. רוב המודלים בהם נתקלתי היו של חיילים גרמנים ואנגלים ואחרים. בנוסף היו יחסית מעט מודלים של חיילים ישראלים, רעולי פנים ואזרחים פלשתינים, בהם בחרתי לעסוק. את המודלים, שבמקור הם בגודל חמישה סנטימטרים, הגדלתי לגובה אנושי של מטר ו-45 סנטימטרים. התגובות היו חזקות".
את דמות החייל המוגדל שיבץ אברמסון בהקשר של הייצוגים הסטריאוטיפים של הסכסוך הישראלי-פלשתיני והעבודה זכתה לתגובות נלהבות. היא הוצגה ביריד האמנות "צבע טרי" בישראל וזכתה גם בפרס "בחירת הפטיש" של בית המכירות "סותביס" ב-2011. לאחר מכן המשיך אברמסון להציג מעבודותיו במוזיאון חיפה לאמנות, בגלריות של בצלאל ותל חי, וכן בגלריות בניו-יורק, לכאן עבר אברמסון לפני כארבע שנים כשרעייתו התקבלה ללימודי דוקטורט בעיר.
בניו-יורק התקבל כאן אברמסון לתוכנית רזידנסי של מוזיאון ברונקס לקידום אמנים צעירים. "בדרך כלל כשאמן לומד כאן", הוא מספר, "דרך מסלול הלימודים הוא נחשף לקהילת האמנות ולאנשים הנכונים, אבל למי שמגיע מבחוץ יותר קשה להשתלב. לתוכנית הרזידנסי התקבלו 18 אמנים צעירים מכל העולם. התוכנית עצמה אורכת כשלושה חודשים שהם מאוד אינטנסיביים ופרודקטיביים. התוכנית כללה לימודים והרצאות על כל מה שקשור בקידום האמנות של היוצר, כל מה שקשור בשיווק ובצד העסקי. בסיום מציגים האמנים את העבודות שלהם ואני הצגתי את דיורמה. התגובות היו מאוד חיוביות. אני מרגיש שזה נתן לאמריקאים זווית חדשה להסתכל על הסכסוך הישראלי-פלשתיני".
מהרזידנסי במוזיאון ברונקס המשיך אברמסון לפני מספר חודשים לרזידנסי נוסף עם אגודת אמנות הצילום הוותיקה, Camera Club of New York, שמקום משכנה הוא ברחוב בקסטר, על התפר בין ליטל איטלי לצ'יינה טאון. "זו תוכנית מדהימה", הוא מספר. "בכל שנה נבחרים אליה ארבעה צלמים בלבד. במבחני הקבלה על כל אחד להציג רעיון לפרויקט, ומי שמתקבל יכול במשך שלושה חודשים לעשות שימוש מלא בכל מתקני המקום המשוכללים ולהגשים את הפרויקט שלו.
"הרעיון המקורי שלי היה להכין קולאז'ים, לשלב תמונות המצולמות בישראל עכשיו, בלוקיישנים נבחרים, לבין תמונות ישנות שצולמו הפלשתינה בתקופת השילטון הטורקי, אותן צילם צלם שוויצרי אנונימי. הרעיון שינה כיוון כשהגעתי לארץ בסוף חודש מאי האחרון, בדיוק אחרי מקרה הרצח של שלי דדון, כשהכל היה מאוד נפיץ. נסעתי לצלם באתרים בהם היו כפרים פלשתינים לפני 48' והאווירה הייתה מאוד טעונה. היה אפילו מקרה אחד שאנשים חשבו בגלל המצלמה הענקית שלי שאני בדרך לפעולת תג מחיר וקראו למשטרה. היה מאוד קשה לצלם. לא יכולתי להגיע למקומות שרציתי. בנוסף, נסעתי לצלם באוסף חפצי השלל של המרכז לביטחון וטרור לצורך פרויקט אחר, אבל בסופו של דבר מצאתי עצמי מצלם שם יומיים שלמים וזה הוביל לכיוון שבחרתי לתערוכה".
התערוכה עליה מדבר אברמסון נפתחה השבוע, ב-7 בינואר, בגלריית "בקסטר סטריט" ותציג בה עד סוף החודש בימי שלישי עד שבת בין השעות 6-12. היא מציגה שילוב של חפצים, כביכול, זה לצד זה. "מצד אחד אני מראה את התמונות שצילמתי במרכז לביטחון וטרור. אלו בעיקר חפצים שנלקחו מפלשתינים על ידי כוחות הביטחון הישראלים. היו שם חפצים רבים ומסקרנים. ממטענים ופצמ"רים, חפצים שהיית מצפה למצא באוסף כזה, ועד לאייטמים מפתיעים יותר כמו קופסאת סיגריות עם אוזניות שהיא בעצם רדיו שאסיר בטחוני הבריח לכלא ישראלי, או מצית שעליו רואים את הסקייליין של ניו-יורק מצד אחד ואת הפרצוף של בן לאדן מהצד השני. גם את זה החרימו. בנוסף מצאתי שם דגלים או כתר מקרטון של ילדים שעליו מופיעה כיפת הסלע, כלומר כל מיני אמצעי תעמולה שאינם מסוכנים ולא ברור למה החרימו אותם. מצד שני, אני מציג אוביקטים ומזכרות שמוכרים בישראל לתיירים יהודים. גם שם יש דברים בנאלים כמו גמל מעץ זית ומפת ישראל לצד דברים קצת יותר מפתיעים כמו תליון של קליע עם מגן דוד או אקדח כחול מפלסטיק שהוא אביזר לאימוני קרב מגע".
בתערוכה החדשה מציג אברמסון צירופים של החפצים אותם החרימו כוחות הביטחון עם המזכרות הנמכרות לתיירים והשילוב הנוצר בין השניים מעורר מחשבות מעניינות. "התפקיד של אמנות פוליטית", הוא מסכם, "הוא לייצר דיאלוג ולא לתת פתרונות או אמירות נחרצות. לדעתי זה פותח דיון מעניין יותר ממה שרואים בחדשות או בשיח היומיומי. המטרה היא לעלות שאלות ולמצוא נרטיב אלטרנטיבי".
A Two-Part Documentary
BAXTER ST
Camera Club of NY
126Baxter Street, New York
