תיאטרון J, השוכן במרכז הקהילה היהודית בוושינגטון (ג'יי.סי.סי), נחשב לאחד התיאטראות המעניינים ביותר בארה"ב בזכות ארי רוט, המנהל האמנותי של התיאטרון ב-18 השנים האחרונות, שבחג החנוכה האחרון אולץ לפרוש מתפקידו.

בתקופת כהונתו בניהול התיאטרון יצר רוט רפרטואר של מחזות יהודים-אמריקאים לצד עיבוד של מחזות ישראלים פוליטיים. הוא שיתף פעולה עם מחזאים ישראלים רבים, בהם סביון ליברכט והצגתה "תפוחים במדבר", הדר גלרון עם "המקווה", בועז גאון ומחזהו "השיבה לחיפה", המבוסס על ספרו של עיסאן כנפאני, ומוטי לרנר, שרבים ממחזותיו הועלו באנגלית בתיאטרון J, כשהאחרון שבהם, "ההודאה", עוסק בכיבוש הכפר טנטורה בזמן מלחמת העצמאות ובהבדלי הגרסאות לגבי מספר התושבים הערבים שנהרגו באותו המבצע. לדברי החוקרים אילן פפה וטדי כץ נערך במקום טבח שגבה את חייהם של יותר מ-200 בני אדם וזאת בניגוד לגרסת הצבא הישראלי. בנוסף, ייסד רוט את פסטיבל "קולות ממזרח תיכון משתנה", בו מועלים מחזות מישראל והמנסים ליצור הידברות ושיתוף פעולה, הנמשכים בשיח המתקיים בבית הקפה של בניין התיאטרון.

"כואב לי שהביקורת שהופנתה כלפי כינתה את עבודתי כאנטי-ישראלית", אומר רוט. "הסיבה למעורבותי הרבה במחזאות ישראלית היא משום שליבי עם האמנים, ליבי עם מדינת ישראל ויש לי אהבה רבה לאזרחיה ולמדינה שנועדה להיות מדינת מופת שפויה, תרבותית, רוחנית, נאורה השוחרת צדק, שוויון ופיוס. העבודה שעשינו הייתה למען ישראל, על מנת לקדם מודעות, מוסר וצדק. אמנים ישראלים נאבקים להעלות את הנושאים האלו לפני הציבור לא בדרך פולמוס אלא כסוגיות שצריכים להתמודד איתן. אנחנו נותנים פלטפורמה למחזאים ואמנים ישראלים לחלוק את רעיונותיהם עימנו.

"הצורך בביטויים תרבותיים מגוונים ורעיונות מאתגרים הוא חשוב עבור חברתנו החופשית", מוסיף רוט. "המחזות שהעלינו פנו לקהל מגוון, חלקו עבר טרנספורמציה ולמד לכבד אנשים עם דעות פוליטיות שונות. גם ביהדות אמריקה יש גוונים שונים: אורתודוכסים, קונסרבטיבים, רפורמים ועוד וכולם מתפללים לאל אחד על פי דרכם. כל ישראל ערבים זה לזה. הקרע שנוצר עכשיו ביני לקהילה היהודית הוא נורא, אבל אני מחויב להמשיך במלאכה, בבניית תיאטרון טוב והמשך הקשר עם מחזאים ישראלים".

רוט שוקד עכשיו בייסוד תיאטרון חדש שיקרא "פסיפס" ובו ימשיך את המסורת של פסטיבל "קולות המזרח התיכון המשתנה" החל מינואר 2016. כמו כן הוא מתכנן להמשיך להציג רפרטואר עשיר של הצגות יהודיות-אמריקאיות ומחזאות ישראלית.

פרופסור דיוויד צ'ק, נשיא האיגוד לתיאטרון יהודי ומנהלו האמנותי של תיאטרון "שפיל" בשיקאגו, מדגיש את הישגיו החשובים של רוט ואת פעילותו ליצירת תיאטרון מקצועי בעל שם המהווה מודל לתיאטראות מקצועיים רבים ברחבי ארה"ב. הצגות רבות במוסד תרבותי זה זכו לשבחי מבקרים ולפרסים. העיתון "וושינגטון פוסט" פרסם לאחרונה את רשימת עשרת המחזות הטובים ביותר שהועלו בוושיגטון בשנה האחרונה. "במקום הראשון הופיע מחזה של תיאטרון J", מציין צ'ק. הוא מודאג מכך שפרנסים ומובילי דעות בקהילה היהודית פוסקים בעניינים אמנותיים.

צ'ק מדגיש את הערך התיאטרלי בהעלאת מחזות מאתגרים, למרות שמרכזים קהילתיים ומוסדות תרבות יהודיים לא ששים להציג נושאים העלולים להראות חולשות בקהילה היהודית. לדבריו, ולצערו, כיום מרכזים קהילתיים מעדיפים תיאטרון למשפחות עם הצגות סנטימטליות כמו "כנר על הגג" ו"צלילי המוזיקה". צ'ק, לעומת זאת, מצפה בכליון עיניים לפרקים הבא ביצירה הפוליטית, המעורבת והפרובוקטיבית של ארי רוט.

אסף, חבר בקהילה הישראלית של שיקאגו, דווקא מבין את הביקורת שנמתחה על רוט ושבסופו של דבר הובילה לעזיבתו את התיאטרון. "זה מאד בעייתי בעיני", הוא אומר, "כשתיאטרון היסטורי ופוליטי נשען על מחקרים מסולפים המציגים לרעה את ישראל. זה גורם לאנשים שלא מתמצאים ומקשיבים לתקשורת להתייחס למחזה כעובדה מוגמרת. לכל אדם יש זכות להביע את דעתו בהתאם לערכיו, הבעיה היא שחלק מההערות במחזותיו של מוטי לרנר הן מאד קיצוניות. השוואה של חיילי צה"ל לנאצים, בהצגה "שבעה ילדים יהודים" של קאריל צ'רצ'יל, היא השוואה נוחה לשמאל הרדיקלי והיא דמוניזציה של מדינת ישראל. לג'יי.סי.סי יש זכות לאסור הצגות המנוגדות לערכים שלהם".