כמה קר?
דבר מוזר קרה לי בין הצלזיוס לפרנהייט
"הסערה הגדולה כאן במלוא עוצמתה״, זעקו הכותרות, ומיד, כפטריות אחרי הגשם, צצו סטטוסים בפייסבוק, תמונות של הצפות, של מטריות שבורות, של גלים גבוהים. מתכונים לחורף חם, מתכוני קדירה, מתכוני שוקו. תלונות על הפסקות חשמל, על היערכות לא נכונה למצב, על תשתיות פגומות.
2 מעלות צלזיוס. זו הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בתל אביב בסערה הגדולה. אני בוודאי לא צריכה לספר לקוראים המתגוררים בניו-יורק מה זה אומר 2 מעלות, אבל בכל זאת אסכם במשפט אחד בודד:2 מעלות זו הטמפרטורה בה אני לוקחת את הכלב לטייל בסנטרל פארק. ובארץ? כבישים סגורים, לימודים מבוטלים, חשמל ניתק.
ולא שאני מזלזלת, אני עוד זוכרת את החורף הישראלי, עוד זוכרת שבבית שלי בארץ תמיד היה קר יותר בחורף מאשר בבית פה, בו אפשר להסתובב בגופיה בכל ימות השנה בלי קשר לטמפרטורה שבחוץ.
אני זוכרת את הרוחות שהיו מפילות עציצים במרפסת ועצים ברחוב, מפזרות בשובבות שקיות פלסטיק, עיתונים וארגזי קרטון שמקורם לא ידוע. אני זוכרת את הריח שאחרי הגשם, ריח שמשום מה לא קיים פה בניו-יורק או שהוא מוחבא מאחורי טונות של ריח אחר, זר. אני אפילו זוכרת את השבלולים של הבוקר שאחרי ואת הניסיונות לדלג מעליהם או לצידם כדי לא לשמוע את צליל הקראנץ׳ הנוראי כשדורכים עליהם, בטעות.
החורף בארץ הוא תופעה אחרת לגמרי מאשר החורף שכאן והוא גם זוכה בארץ לכבוד, קצת מורא והרבה עניין.
פה? פה זו פשוט שגרה. אנשים ספונים במעיליהם, עם כובע, כפפות, צעיף ומחמם אוזניים, נעים ממקום למקום במינוס 18 מעלות באדישות, בלי לתת מבט נוסף בשלג הצחור והיפהפה שמכסה את המדרכות. זורקים עליו מלח וגורפים אותו לכביש, כאילו הוא מזיק שיש להיפטר ממנו, תופעה נטולת זכות קיום בשל חוסר עניין לציבור.
אם יש יתרון אחד בגידול של כלב זה שלא משנה אם בחוץ סופת שלגים, חום גיהנום או אפוקליפסה של זומבים- את עדיין תצטרכי לצאת איתו 3 פעמים ביום. כל יום. רגע, כתבתי ״יתרון"? התכוונתי למילה ההפוכה.
וכך, בדיוק לפני שנה, כשרק נחתנו בעיר, מצאתי את עצמי בוקר אחד מביטה מהחלון בסקרנות בניסיון לאמוד את מה שצפוי לי בטיול הבוקר עם הכלב. להפתעתי הרבה, העיר ניו-יורק חייכה אלי בשמיים כחולים חלקים, נקיים מעננים. השלג מאמש כבר נמס ונעלם ואפילו קלטתי קרן אור אחת או שתיים, שהצליחו להסתנן מבין הבניינים וטמנו בחובן הבטחה להעלות קצת את הטמפרטורה שעמדה ביום שלפני על אפס מעלות עגולות. החלטתי שלפני יום יפה והתחלתי להתלבש. תהליך ההתלבשות כולל 4-3 פריטים מכל סוג (מכנס, חולצה...), ולכן אורך בין שעתיים לשלוש שעות בממוצע ומוסיף 6-5 ק”ג למשקל הגוף. כאשר סיימתי, עטיתי על ידיי כפפות, קשרתי את הכלב וירדתי למטה. בדרך, בחדר המדרגות, עוד הצצתי בתחזית מזג האוויר לאותו היום ושמחתי לראות כי הטמפרטורה הצפויה היא 21 מעלות.
רגע, מה ? 21 מעלות?
7 שניות, זה הזמן שלקח לי מהרגע בו נפל האסימון שמדובר בפרנהייט ועד הרגע בו נמלאתי בחרדה קיומית כשהבנתי ש-21 מעלות פרנהייט מינוס 6 מעלות צלזיוס. וזה גם בדיוק הזמן בו הגעתי לדלת הכניסה לבניין ופרצתי ממנו החוצה. אל הקור.
לוקח כמה שניות עד שמרגישים את מלוא עוצמת הקור, ממש כמו השניות שבין הרגע בו דפקת את הזרת ברגל כנגד הרגל של השולחן ובין גל הכאב הבלתי נסבל שמציף אותך. בשניות הללו את יודעת שמשהו כואב ונורא עומד להגיע אבל הוא עוד לא שם ואין לך מה לעשות בנידון. מדובר בכמות המדויקת של השניות הנחוצות לך כדי לומר את המשפט “אהה, דווקא לא כל כך נורא”, ואז להתחרט. תחילה הרגשתי שהפנים שלי קופאות, אחר כך הקיפאון התפשט לאצבעות הידיים, ואז האוזניים איבדו תחושה. לבסוף האף התחיל לכאוב. אצל הכלב התהליך היה קצת שונה: בתחילה הוא משך קדימה בחיפוש אחר נקודה מושלמת להטיל מימיו (ומצא!), משמשימה זו הייתה מאחוריו הוא החליט להריח בצורה יסודית רחוב שלם – אולם ללא תוצאות, ולבסוף הוא נעמד במקום וסירב לזוז לכל כיוון. זה גם היה השלב בו הפסקתי להאמין שאחזור אי פעם הביתה ושאראה את בעלי שוב, ולכן שלפתי את הטלפון בכוונה לכתוב לו איך אני מרגישה כלפיו ואת המתכון לעוף עם זיתים שהוא אוהב. האייפון רק הביט בי בזלזול וסירב להאמין שהנקניקיות הקפואות שנוגעות בו הן אצבעות ידיי. הידעתם שמתחת לטמפרטורה מסוימת הטאץ’ באייפון לא עובד? הנה, למדתם משהו חדש. האייפון זיהה אותי כגופה.
לפתע ניגשה אלי השכנה מהבניין ליד. בחורה צעירה וחמודה שמאוד אוהבת כלבים. הבטתי בה מתכופפת לכיוון הכלב, שהביט בה באדישות וחשבתי לעצמי שבמקרה הצורך אוכל לפשוט את עורה וללבוש אותה כדי לשרוד. כבר הייתי שקועה היטב בדימיוני כיצד אני מתפלשת בשומניה כשהבנתי שהיא אומרת לי משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה. ניסיתי לחייך אליה, אבל השיניים הקדמיות שלי קפאו ונשרו. "מה?" שאלתי באמריקאית. היא אמרה את ארבע המילים המתוקות בעולם:
"הכלב שלך עושה קקי".
הבטתי בכלב שעסק בענייניו ודמעה קפואה איימה לפצוע את עיניי.
"כלב טוב", אמרתי לו, "כלב טוב".
