שתף קטע נבחר

מ'הבונים' לספר נעורים

"תגידי לה" אומרת אמא של רחלי שקד, אחותו האמצעית של דביר ורובל ז"ל "שזה מאוד חשוב לי שזה יצליח". אני יכולה לשמוע את פעימות הלב של האם שליבה נותר מדמם גם שלושים שנים אחרי האסון הנורא. שלושים שנים, והנערים והנערות שהיו אז בני ובנות מצווה, נותרו הצעירים שיצאו לטיול בני מצוה מחטיבת הביניים ברנר בפתח תקוה ולא שבו חיים. 19 תלמידים נהרגו, אם מלווה, מורה ונהגת האוטובוס. המדינה בכתה. האסון היה קשה מנשוא.

 

המשפט נמשך חמש שנים, את האשמה הטילו על מי שלא יכלה להגיב יותר, על נהגת האוטובוס. ישנם הורים שנושאים את האשמה כאילו היתה שלהם. אבא אחד, האבא של יאירה כהן התאבד בשנת 2001 במקום שבו נהרגה. הוא לא יכול היה לשאת את היגון. ויש דור הורים, ויש את "האחים של" ואת אלה שלמדו איתם "דור הבוגרים". הדור שהמשיך בחיים, שהתבגר, שהלך לצבא, שהתחתן והקים משפחה. בני הדור הזה הם בני 42 בקירוב. והזיכרונות לא מרפים מהם.

 

לפני שלוש שנים, עם ציון 27 שנים לאסון הרכבת בצומת הבונים הוקרן סרטם של אורלי וגיא בערוץ 10. שלושים ותשע דקות ו-40 שניות שלא מותירות אף בר דעת אדיש. כמעט ארבעים דקות שמחיות את הכשלים, הטיוחים, את הדרך לא דרך שבה בחרו לסגור את התיק. הכתבה מטלטלת גם את הבוגרים והאחים שלוקחים החלטה להנציח את שהיה. "בתחושה האישית שלי, אחרי שלושים שנה שאתה חי "בלי" לפעמים יש הרגשה שזה "לא באמת היה, וזה רק הדמיון" אומרת ליאת שחר-שמואלי, אחותו של אמיר שחר ז"ל. רחלי שקד: "בחמש השנים הראשונות היה המשפט. כל השנים עד שעזבה המנהלת דינה ילין את בית הספר היה טקס זכרון מכובד בבית הספר עם קריאה, מוזיקה וריקוד. המנהלת שהחליפה אותה העבירה את הטקס לבית הקברות. זה לא התאים לרקוד ולשיר שם. בית הספר הקים בספרייה קיר זיכרון מכובד מאוד. לפני ארבע שנים שני בוגרים של המחזור אייל צוקרמן ומשה רייש יזמו צעדה בפ"ת שמשתתפים בה בכל שנה אלפי צועדים, וחברות גדולות פורסות את חסותן עליה. ובכל זאת, חסר היה משהו מוחשי שישאר לדורות הבאים".

 

רחלי שקד, אחות של דביר ורובל ז"ל (אלונה כהן) (אלונה כהן)
רחלי שקד, אחות של דביר ורובל ז"ל(אלונה כהן)

"אני הייתי באוטובוס השני ביום התאונה. יש לי קטעי זכרונות. במשך השנים לאחר התאונה לא התעסקתי בזה, המשכתי הלאה. השינוי החל בעקבות אוסף של ארועים: סרט זיכרון על אחי ז"ל, חידוש הקשרים עם חברים מהעבר, בוגרי החטיבה שרובם קשור לאסון, ההשתתפות בתוכנית של אורלי וגיא ופגישה עם אב שכול שאיבד את בנו בתאונת דרכים והנציח אותו באמצעות כתיבת סיפור עלילתי לילדים ונוער. כל אלו ועוד הביאו אותי לחבור לליאת ורחלי וביחד איתם לחפש את דרך ההנצחה הראוייה" מספרת נירה ברקאי, תלמידת כיתה ז' 11 באותה שכבה שהיתה באוטובוס אחר בשיירה.

 

או אז מתגבש הרעיון מהר מאוד. הם לא רצו ספר זכרון שבו יוקדש עמוד לכל הרוג, עם תמונה וסיפור על חיוו הקצרים שנגדעו באחת. הם רצו להקים מפעל חינוכי שישאר לדורות הבאים, שינציח את חבריהם ואחיהם ויביא אותם לקורא באור שמח וחיובי, ומתאים לגיל בו נגדעו חייהם. הרעיון לכתוב ספר עלילתי הפך למוחשי כשנפגשו עם הסופרת ליאת לידה-סנדומיר, אמא לשלושה, תראפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה ובוגרת תואר שני בספרות עברית מהמחלקה לכתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. לידה-סנדומיר התחברה לרעיון בשלבים, כשההתרגשות נבנית, והיא כולה נשאבת לפרוייקט המורכב: "במהלך השנה האחרונה הלכה והתחזקה בי התחושה כי כתיבת ספר זה, אודות חיי הילדים, אינה רק מעשה יצירתי-אומנותי כי אם מסע טיפולי של ממש, עבור כל מי שאסון זה נכרך בחייו, ונושא אותו עימו במשך שנים רבות. באופן אישי, אני חשה הזדהות עמוקה עם הרצון להשמיע את קולם של מי שאינם עוד, להיזכר ולשחזר חוויית חיים צעירה ותמימה שנקטעה בפתאומיות כואבת. בדיוק כך אני רואה את חשיבות מעשה הכתיבה - להשמיע קולות שהושתקו, להנכיח זיכרונות, להידבר עם געגוע".

 

רחלי שקד גרה בעיירה הקטנה דמרסט. היא הגיעה לניו ג'רזי לפני כשנה וחצי עם אמיר בעלה, שעובד ב'נייס' בתחום מיזוגים ורכישות. יש להם שני ילדים, אריאל בת 10 ויונתן בכיתה א'. היא עושה לילות כימים להביא את פרוייקט הספר שאחיה הוא אחד מהילדים שזהותו תתועד שם כדי שיראה אור.

 

איך קיבלו ההורים את המעבר שלכם לארה"ב? הם בסה"כ תמכו. הם מרגישים שכאן אנחנו במקום בטוח יותר, שנוהגים כאן יותר בזהירות. הם מאוד מתגעגעים אלינו, והילדים שלנו הם הנכדים היחידים שלהם עד כה. בקיץ האחרון, בזמן המלחמה, הם אמרו לנו שנחזור לארץ כשיהיה יותר רגוע בישראל. גם אני פחות לחוצה מאז שאנחנו כאן. בישראל ליוויתי את הילדים בכל הטיולים הכיתתיים. כאן אני הרבה יותר משוחררת ורגועה, אני אפילו לא בועד הכיתה.

 

היכן עומד הפרוייקט בימים אלה? התהליך של יצירת ספר עלילתי, כתוב על ידי סופרת מקצועית דורש השקעה מרובה וזמן רב. הסיפור שחלקו יהיו בדוי יתבסס על מידע שהסופרת תאסוף ותלמד מהמשפחות של ההרוגים, מהבוגרים וכל מי שיהיה מוכן לשתף פעולה. היינו צריכים לקבל הסכמה של כולם בצורה מסודרת. ההענות היתה טובה מאוד בסה"כ, אבל כל אחד בוחר לעבד את האבל בצורה שונה. מהר מאוד הבנו שההוצאה תהיה כבדה עלינו, והחלטנו לגייס את הכסף מהציבור הרחב. נוכחנו לדעת מהר מאוד שאין אדם שלא זוכר את התאונה. אנחנו נדרשים לגייס לפחות מאה אלף שקלים כדי לשלם את ההוצאות.

 

באיזה אמצעי אתם מגייסים את הכסף? בחרנו ב-headstart, פלטפורמה אינטרנטית שאנשיה גם מלווים אותנו ומייעצים לנו. אנחנו חייבים לאסוף לפחות את המאה אלף כדי שאפשר יהיה לגבות את הכסף מכל התורמים. אם לא נצליח, לא נקבל שום דבר. אנחנו נותנים תמורה גם לתורם הכי קטן. המינימום הוא 60 ש"ח כדי לקבל בתמורה ניתן גרסה אלקטרונית של הספר. אנחנו מקבלים תגובות חמות מאוד מהקהל.

 

מה התהליך עושה לך-לכם? זהו תהליך תראפוייטי. למרות הלחץ, כל שלב שאנחנו עוברים בשלום אנחנו שמחים. אנחנו קבוצה נהדרת, וכל אחד לוקח לו תפקיד וממלא אותו. וחוץ מזה, מתגלים כל הזמן דברים חדשים. עולים סיפורים וזכרונות. אחד הדברים ששמתי לב אליו רק בשנים האחרונות הוא שכל הבנות קבורות ברצף האחת אחר השנייה, ואח"כ הבנים. עד היום אני לא יודעת מה הסיבה להפרדה בינהם.

 

ומה יהיה בספר בסופו של תהליך? לידה-סנדומיר: אנחנו בתחילת עבודת התחקיר, אספר בכלליות כי מטרתנו היא שהסיפור יראה אור, ולא רק למשפחות ולחברים – הספר יפגיש את הקוראים הצעירים עם סיטואציות המוכרות להם מחייהם, וכל ילד וילדה יוכלו למצוא עניין והזדהות עם הגיבורים. הספר ילווה את התלמידים בשנה שקדמה לאסון: חיי הנערים והנערות המתחילים את לימודיהם חטיבת הביניים ישזרו אלה באלה בהווי הכיתה, ויחד, כמו אז הם מתוודעים להתאהבויות ראשונות, קנאות, סודות ואכזבות, חלומות, חברויות שנרקמות וצחוק. מדובר בעבודת תחקיר זהירה ועדינה המשתפת את המשפחות המעוניינות לקחת חלק, הניצולים שהביעו הסכמה ובוגרים, וכן בתהליך כתיבה בו יהיה עליי לשלב בין הדמויות האותנטיות לבין פנס הבדיון העלילתי. זהו אתגר מורכב ומרגש.

 

נראה כי הקבוצה נרגשת. הם רוצים להצליח בפרוייקט, ומגייסים את הכספים מהאנשים הקרובים להם ומהציבור. להרמת התרומות מהקהל הרחב משמעויות שונות. מעבר לצורך במימון, פרוייקט מסוג זה מזכיר את האסון ואת הגורמים לו, את עשרים השנים שעברו מאז התאונה עד שהגיע שאול מופז, ב-2006 והחליט ליישם את כל המסקנות שנכתבו בדו"חות ולהציב אמצעים שיגנו על מי שחוצה מפגשים עם פסי רכבת בכל רחבי מדינת ישראל. הם אספו כבר יותר מ-80% מהסכום, ונדרש להם ה"פוש" האחרון.

 

לפרטים נוספים על הפרוייקט: rachelishaked@gmail.com

 

לתרומות: http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=12121

 

 

איילת ואמאזון לנצח

 

איילת נתנאל זורחת כשמדברים על הספרים שלה שיצאו לאור באמאזון. הראשון נחל הצלחה מסחררת, והיא הבינה שהחלום שלה מתגשם. היא עלתה על השיטה, ומעבר לרעיונות המבריקים שהיא מביאה בספריה לילדים צעירים, היא גם מכירה את הטכניקה והשיטות הנכונות. אבל נתנאל לא שומרת לעצמה את הסודות. היא אוהבת לחלוק את ההצלחה, והיא נהנית להעביר את המסרים הלאה. היא למדה וחקרה היטב את נושא ההוצאות האלקטרוניות לאור, והיא מעבירה את המידע במפגש מצוחצח עם עצות לרב. היא בעיקר יודעת להדריך את הסופר האובד בנבכי אמאזון. ביום חמישי, 29 בינואר בשעה 8 בערב יתקיים מפגש עם איילת נתנאל במתנ"ס החדש בפיירלון. המפגש אינו נושא עלות כספית אך דורש הרשמה מראש:  973-826-2020

איילת נתנאל ()
איילת נתנאל


פורסם לראשונה 19/01/2015 19:26

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים