אף אחד לא באמת מבין את מערכת הבריאות האמריקאית. ברי המזל הם אלו שאין להם ביטוח, ואז במקרה של מחלה קשה הם מתדרדרים לחובות עתק, מגורשים מבתיהם ועוברים להתגורר ברחוב. אלו הם ברי המזל, שכן אינם נאלצים בתור הומלסים להתמודד עם מונחים כגון דידקטבול, קו-פיי ואאוט אוף פוקט ולהתלבט ארוכות בין ppo ו- hmo ורופאים שהם בתוך הרשת ומחוץ לרשת והליכים שהם כן מכוסים והליכים שהם לא ואינספור הסתייגויות שרשומות כולן בקטן קטן על פני עשרות עמודים וכאילו שזה לא מספיק גרוע – גם באנגלית!

לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת למערכת הבריאות הכושלת הישראלית. אז נכון, שכשצריך רופא אז אף פעם אין מועד זמין. ונכון, שאין מספיק מיטות בבתי החולים ואנשים גוססים לאיטם במסדרון תוך שהם מאבדים את טיפת הכבוד העצמי האחרונה שלהם. ונכון, שמי שמגיע למיון כדאי מאוד שיהיה בריא כמו שור כי הוא כנראה ייאלץ להמתין שם בין שנה לשנתיים לבדיקת רופא. אבל! אני מתגעגעת לימים בהם אף אחד לא שאל אותי כמה בא לי לשלם, פשוט הכניסו יד לכיס שלי ולקחו, ושיא ההתלבטות היה בין קופת חולים גרועה אחת לשניה. הו, החיים הפשוטים.

ואילו כאן?

כאן מדובר בסטנדרט אחר לגמרי, אנשים משקיעים שנים על גבי שנים במחקר אקדמי מתקדם וזה רק על מנת להבין את פרטי הביטוח ומה מכוסה. אני בכלל לא מדברת על הרופאים שמרוויחים פה סכומים שבארץ ניתן רק לחלום עליהם.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי נפלתי למשכב וזו הייתה הזדמנות מצוינת לדגום את ביטוח הבריאות החדש שלי ואת המערכת כולה.

וזו גם הסיבה שמצאתי את עצמי ב-9 בבוקר מול הפקידה הנחמדה במרפאה הקרובה לביתי.

״שלום, באתי לראות את הרופא״, לחשתי וניסיתי לסוות לקולי תסמיני גסיסה להגברת הרושם.

״איזה יופי! ברוכה הבאה!״, היא צהלה לעברי, ״יש לך תור?״ שאלה בחשד.

״כן, התקשרתי אתמול״, עניתי והשתעלתי בנימוס ריאה החוצה.

״מצוין!״, היא חייכה מאוזן לאוזן, מתעלמת מהידיעה הברורה שכנראה יש לי שחפת. ״בואי תמלאי בבקשה כמה טפסים״, אמרה והעבירה אלי כ-70 עמודי שאלון ועט מרפאתי משומש שלא מן הנמנע הכיל את נגיף האבולה.

העיקר הבריאות(צילום: ThinkStock)

התיישבתי והתחלתי למלא. השאלון נפתח בשאלות תמימות לחימום: שם, שם משפחה, שם אמצעי, כתובת, טלפון. ואז, כשכבר התחלתי להרגיש איתו בנוח, הוא חשף את מה שהוא באמת רוצה לדעת: מין. האם הייתי פעילה מינית? עם מי? מתי? למה?

גירדתי בפדחתי וניסיתי להיזכר. ראש השנה אולי? מתישהו ב-2012? ולמה זה משנה לו בכלל, לשאלון? ומה השאלות הללו קשורות לדלקת הריאות הסופנית שלי? מה זה בכלל עניינו של מישהו?

קמתי בנחישות וניגשתי לפקידה. הזעם שצף וגעש בי עד לנקודה בה לא יכולתי לשתוק יותר, ולכן אמרתי לה בנימוס, ״אני ממש מצטערת אבל נראה שאאלץ לוותר על התור שלי להיום״ ופניתי ללכת הביתה

.

וכעת אני כאן, במיטה, מרחמת על עצמי. אז נכון שקצת הגזמתי ובעצם מדובר בווירוס קטן וזמני, אבל שלא תחשבו שלא אחלוב אותו עד תום כדי להביע בפני כל מי שמוכן לשמוע (וגם כמה שלא) עד כמה אני מסכנה. החיידק הזה יעזוב את גופי כשהוא מרגיש מנוצל ופגוע כמו בת 16 שזכתה בכניסה לאחורי הקלעים בהופעה של איל גולן.

אז נכון שאין לי ממש חום. כלומר, יש לי 36.8 שזה איזה 98.2 אם ממירים את זה לפרנהייט כך שזה המון!

ונכון, שהגרון אולי קצת כואב אבל האף בסדר ואני לא צרודה.

אבל!

תדע כל אם עבריה שאין דבר נורא יותר משאננות יתר ואין דבר טעים יותר מגלידה, והשילוב בין השניים יוצר סיטואציה בלתי נוחה בעבור בעלי היקר שנשלח במינוס 6 מעלות צלזיוס באמצע סופת שלגים לרכוש עבורי קצת מתרופת הקסם הקרויה בן וג'רי ולאחר מכן נשלח להביא לי כפית, מים, מפית, כדור, אגס, פלאפון מהשולחן ליד ולבסוף מדחום. היה זה כשהמדחום הראה 36.3 שבעלי נעמד ואמר, “די, אני לא משרת!” ואז הלך בכעס לרחוץ כלים. כל ניסיונותיי לשכנע אותו שאלו עשויות להיות שעותיי האחרונות ושיילך לקנות לי אבטיח נתקלו בחומה אטומה של תירוצים כמו “הסופר סגור”, “אין לי איפה לקנות אבטיח ב-12 בלילה!”, “זו בכלל לא עונת האבטיחים” ו”תפסיקי לבכות בסדר אני הולך”.

מאז שהלך לסופר ההוא בהארלם שפתוח 24/7 אני יושבת פה בסלון עם הכלב שבטוח שאני רדיאטור כי החום שלי עלה ל-38.2 אבל מה זה שווה אם אין מי שירחם עלי. אני כל כך חלשה עד שמרוב בלבול לקחתי אקמול צינון ליום במקום אקמול צינון לילה, אלוהים רק יודע מה יהיו ההשלכות של זה. ובנוסף לכל עבר לי לגמרי החשק לאבטיח. בא לי מנגו.

niritalbo@gmail.com