הראיון עם שלומי אלקבץ, 42 , בימאי הסרט “גט - המשפט של ויויאן אמסלם”, נערך בלוס אנג'לס, לכאן הגיע על מנת לקדם את פתיחת סרטו בסוף השבוע הקרוב. במקביל, ייפתח הסרט בניו יורק וזמן קצר לאחר מכן, בכל ארה"ב. מאז הוקרן הסרט בפסטיבל קאן לפני תשעה חודשים, אלקבץ בקושי נמצא בארץ. הוא צובר מיילים בטיסות ומדבר שוב ושוב עם עיתונאים וצופים שלא מפסיקים להחמיא ולשבח מצד אחד, ומצד שני גם להביע תדהמה שכך נערכים גירושים סטייל כחול-לבן.

"אני חושב שבתשעת החודשים האחרונים הייתי בארץ אולי שבועיים בלבד”, אומר אלקבץ, "כשאתה עובד על סרט, אתה לא יכול לדעת איך הקהל יקבל אותו ומה הולך לקרות איתו. לכן היה מדהים כל כך לראות איך הסרט הזה התקבל. אנשים השתגעו ממנו. לא זכורה לי כזאת קבלת פנים חמה עם סרט. לכל מקום אליו אני הולך, אנשים פונים אלי ומדברים איתי עליו, זה נורא מרגש".

הסרט, שרק לפני חודש היה מועמד לפרס ‘גלובוס הזהב’, הפסיד אמנם לסרט הרוסי ‘לוויתן’, אבל הצליח לגרוף פרסים בינלאומיים אחרים וזכה בשני פרסי אופיר, בהם בפרס הסרט הטוב ביותר. עלילת הסרט מתרחשת כולה בתוך חדר אחד בבית הדין הרבני, שם מבקשת ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) גט מבעלה אלישע (סימון אבקריין). הבעל לא מעוניין להעניק לה גט, וכך מתחילה סחבת הנמשכת שנים ארוכות, במהלכן, ויויאן ועורך דינה (השחקן המצוין מנשה נוי, שזכה בפרס על תפקידו בפסטיבל ירושלים), מגיעים שוב ושוב לבית הדין הרבני רק על מנת לשמוע את אותה תשובה שלילית. על פי ההלכה היהודית, יכול בית הדין לכפות על גבר לתת לאשתו גט, רק אם השתכנע שקיימת עילה לגירושין. ובהיעדר עילה "מוצדקת", האישה תיוותר עגונה. למרות שמרכז העלילה מתרחש בחדר אחד בעיקר ואין צילומי חוץ, הרי הסיפור עצמו מרתק ומחזיק את הצופה שבוי בדרמה המתנהלת מולו, מתחילת הסרט ועד סופו. זהו הסרט השלישי בטרילוגיית הסרטים של האחים שלומי ורונית אלקבץ, הכוללת גם את "ולקחת לך אישה" (2004) ו"שבעה" (2008).

איך הגיבו צופים בחו"ל כשראו איזה מסלול נשים צריכות לעבור בדרך לגירושים, הם היו מופתעים?

"אני נתקל בתגובות מכל הסוגים. דווקא בארץ, כשהסרט יצא בספטמבר, היו אנשים שהופתעו. אנשים שאף פעם לא התגרשו או התחתנו ואף פעם לא היו בבית דין ולא הכירו את הבעיה לעומקה בשום צורה ואופן, לא ידעו שכך דברים מתנהלים. כך שלמרות שאפשר לחשוב שבארץ אנשים מכירים יותר את בית הדין הרבני ומה שקורה שם, היו תגובות מפתיעות. הייתי קצת בשוק מהיכולות ההדחקה של החברה הישראלית מהבעיה העמוקה הזאת וזה מאוד מעניין".

איך אתה מסביר את ההצלחה הגדולה של הסרט בארץ?

"אנשים הסתקרנו לראות את המקום הזה מבפנים. זהו מקום ששמענו עליו, אבל הוא מעולם לא היה פתוח לקהל. ובגלל שהמשפטים האלו קורים בדלתיים סגורות ואי אפשר לבוא ולראות את הדיונים, אנשים הסתקרנו לראות את המקום שאולי יום אחד הם יצטרכו גם להגיע אליו. הסרט עורר דיון רחב בארץ. מהרגע שהוא עלה לאקרנים בפסטיבל קאן, אנשים לא הפסיקו לדבר עליו, למעשה עד היום. כל יום יש איזה איזכור של הסרט, ובזכותו הנושא הפך לעניין פוליטי. זה כבר לא משהו שמטטאים מתחת לשולחן. בהרבה שיחות שהיו לי עם אנשים שצפו בסרט, הם אמרו: 'בחיים לא אדרוך ברבנות', אבל כמו שאת יודעת, זה לא משנה אם התחתנת בחו"ל, אתה עדיין צריך להתגרש ברבנות. הצעד הראשון שקרה בדרך לפתרון הבעיה, הוא הקרנה בפני רבנים מבית הדין הרבני. וזה מאוד משמח אותי. מאז שהסרט יצא, בית הדין הרבני נאלץ לפתוח את הארכיונים וגילו למעלה מ-45 אלף תיקים פתוחים. זה לא יאומן. חוץ מזה, אנו מאוד פעילים עם הסרט, אנחנו לא מניחים לו לעשות את העבודה לבד. יש כל הזמן אירועים וכנסים במהלכם הוא מוקרן, באו"ם, בבר אילן, בכנסת".

איזה תגובות קיבלת בחו"ל?

"בארה"ב ובאירופה כמובן שאנשים היו בשוק. הם בשוק גם בגלל מה שויויאן עוברת, אבל גם בגלל שהתהליך הזה קורה בישראל, שזו מדינה לכאורה דמוקרטית, שדוגלת בשוויון זכויות".

הסרט הראשון בטרילוגיה יצא ב-2004 והשני 2008, האם חשבתם מראש להוציא את הסרטים בהפרש של שנים זה מזה?

"כשכתבנו את ‘שבעה’ בשנת 2006, כבר ידענו שגט יהיה הסרט הבא, אבל לא ידענו ב-2004 שגט יהיה גט. לא יכולנו לתכנן את לוחות הזמנים. אתה רוצה לעשות סרט ויש כל כך הרבה דברים שעומדים בדרך. אנחנו ברי מזל סך הכל, לא התעכבנו מדי עם היציאה של הסרטים. בין כל סרט וסרט, עשיתי סרט אחר ועוד סדרת טלוויזיה ורונית צילמה עוד 15 סרטים".

האם העבודה על הטרילוגיה קירבה ביניכם או שתמיד הייתם קרובים?

"תמיד היינו מאוד-מאוד קרובים. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני ואוהבים להיות ביחד. בשלב מוקדם יחסית ידענו שאנחנו רוצים לעשות משהו ביחד, חיכינו לרגע הזה. חיכינו שהזמן יקרא לנו לעשות את זה. הגעתי לניו יורק בגיל 24, למדתי משחק ושיחקתי בתיאטרון שנתיים. באיזשהו שלב רונית הגיעה אלי לניו יורק ואמרה ‘בוא נכתוב את הסיפור הזה’, וכך התיישבנו לכתוב את התסריט הראשון בטרילוגיה. בשבילנו זו חגיגה להיות ולעבוד ביחד. זוהי נקודה בזמן בה כל הסכרים נפרצים ונפתחים".

איך הולכת העבודה ביניכם?

“אנחנו יושבים באותו חדר, אותו שולחן ומחשב. מסתגרים לתקופה, עובדים 20 שעות ביום. אנחנו חולמים את הסרט ביחד. גדלנו באותו בית, אכלנו את אותו האוכל, הרחנו את אותם הריחות. יש לנו זיכרון משותף ואנחנו משתמשים בו כנקודת קפיצה למשהו חדש. אנחנו אח ואחות, גבר ואישה, שני אגואים, שני במאים. אנחנו אוהבים לבלות ביחד ואוהבים ליצור ביחד. יש לנו דיאלוג חזק ויחסים מאוד אינטימיים. לפעמים מספיק לנו

להסתכל אחד על השני כדי להבין מה השני מרגיש או חושב”.

שלומי אלקבץ נולד בשכונה ד' בבאר שבע להורים יוצאי מרוקו. כשהיה בן שש, עבר עם הוריו, אחותו רונית ושני אחיו להתגורר בקרית ים. רונית גדולה ממנו בשמונה שנים וכשהיא התחילה להופיע בסרטים, הוא עדיין היה תלמיד. העיסוק שלה בקולנוע גרם לו לחשוב להיכנס לתחום הזה בעצמו, אבל יותר בקטע של כתיבה. עם סיום שירותו הצבאי, הוא יצא לטיול במזרח הרחוק, המשיך אחר כך לניו יורק, שם התגורר שבע שנים. הוא למד משחק, שיחק בתיאטרון והתחיל לכתוב עם רונית את התסריט לסרט הראשון בטרילוגיה המשותפת שלהם ‘ולקחת לך אישה’.

בשנת 2000, שב אלקבץ לישראל, אבל רק חמש שנים מאוחר יותר, הוא ורונית, שחיתה אז בפאריז, התחילו לעבד את התסריט לסרט. הם כתבו ושיכתבו את התסריט עשרות פעמים כשהם מגלמים את התפקידים בסלון דירת גג קטנה שהשכירו באבן גבירול. כך יצא הסרט הראשון בטרילוגיה לאקרנים וארבע שנים מאוחר יותר, ‘שבעה’, שזכה להצלחה מסחרית וביקורתית כאחת. הסרט הביא את סיפורה של משפחה מרוקאית המתקבצת בבית אחד בעקבות מותו של אחד האחים. כ-240 אלף איש צפו בו בארץ וקרוב ל-100 אלף בצרפת.

האם יש אלמנטים אישיים בסרטים שלך, כאלו ששאבת מהבית?

"הרעיון במקור היה בהשראת המשפחה שלנו, אבל הוא לא אוטוביוגרפי. הסרט הראשון, ‘ולקחת לך אישה’, הרבה יותר קרוב למקום ממנו באנו. הוא הגיע מנקודת מבט אישית על אמא שלנו, אבל בשני הסרטים הבאים התרחקנו מהמציאות. אתה יוצר ממקום שאתה מכיר, אבל לאט לאט לוקח את החומרים האלו ומפתח אותם, ואז יש פחות חשיבות למקום הפרטי והמקום הציבורי תופס מקום חשוב יותר. הדמות של ויויאן לא מבוססת על מישהי ספציפית, אלא סיפורה של אישה המתמודדת בבית הדין הרבני. לאחר שהסרט יצא לאקרנים קיבלנו ללא הרף תגובות מנשים שהזדהו עם סיפורה. תפתחי את גוגל ותרשמי: "אני ויויאן אמסלם", תמצאי עשרות סיפורים של נשים שחוו את החוויה הזאת על בשרן. רונית ואני, אפשר לומר, הבימאי הישראלים הראשונים שהחליטו באופן מודע לייצג את המזרחי בקולנוע המזרחי. עד אז, הדמויות המזרחיות אופיינו ועוצבו על ידי בימאים אשכנזים. ואנחנו רצינו לומר משהו מאוד אישי ופנימי ממקום של היכרות עמוקה".

בסרט הדמויות מדברות בשלוש שפות בערבוביה: עברית, ערבית מרוקאית וצרפתית. זה נותן באמת אותנטיות לדמויות, אבל האם היתה סיבה נוספת מדוע כתבתם את זה כך?

"כל הטרילוגיה היא כזאת בה הדמויות משתמשות בשפות שונות. זהו בראש ובראשונה סיפור של מהגרים. והם מביאים את התרבות, הריח והצלילים של אותו מקום ממנו הגיעו. המקום אותו הם לא יכולים לשכוח והם חיים אותו דרך השפה. השפה העברית היא המקום, היא העכשיו, הצרפתית היא שפת ההכחשה, זו שנועדה להסתיר את הערביות, והערבית-מרוקאית היא האמת של אותו רגע. ובנוסף לשלוש השפות, יש שם גם עברית תנכ"ית וגם עברית ברמת דיבור נמוכה. אנו מתלבשים בשפה כמו בבגד, השפה היא מעין תחפושת ואנו מציגים את עצמנו דרכה".

אתה גם דובר ערבית וצרפתית?

"כן. אנשים מהדור שלי, פחות מדברים את שפת ההורים שלהם, למעט אולי רוסים שעדיין מדברים רוסית עם הוריהם. אבל מזרחיים בגילי, פחות מדברים ערבית".

קראתי שבהקרנת הסרט בגרמניה, אנשים בקהל היו בטוחים שמדובר באלגוריה למצב בין ישראלים ופלשתינאים, האם זה מפתיע או מרגיז אותך שאנשים מיד משייכים כל סרט ישראלי לקונפליט?

"אין לי שום שליטה על מה שאנשים חושבים על הסרט. אנשים יחשבו מה שהם רוצים. אם את שואלת אותי, הסרט שלי לא אלגוריה לכלום. הוא לא אלגוריה והוא לא סימבוליזם ולא בא לייצג שום קונפליקט. הסרט שלי, הוא זיהוי של המציאות בה אנו חיים. אחר כך, אם את רוצה להיכנס לתחום הפוליטי, אז כן, יש שם שואה, סכסוך, ערבים ויהודים, יש שם הכל כי אלה החומרים שהחברה הישראלית מורכבת מהם, אבל זו לא בהכרח אלגוריה".

איך נודע לך שהסרט מועמד לגלובוס הזהב?

"יום לפני כן הגעתי ללוס אנג’לס, הלכתי לישון והתעוררתי בשמונה בבוקר. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל עם ברכות מכל העולם. זה היה בהחלט מרגש".

התאכזבתם שלא זכיתם?

"תשמעי, זה גדול להגיע לשם וכמובן שתמיד רוצים לזכות, אבל מצד שני, זה בסדר. אין שם אכזבה מטורפת, לא חזרנו הביתה במפח נפש. זהו, אתה ממשיך הלאה. וקורים כל כך הרבה דברים מסביב לסרט והוא הצלחה כזאת אדירה שלא התעכבתי על זה, זהו, כבר שכחתי מזה".

אז מה הלאה?

"אני ורונית עובדים על התסריט הבא שלנו. יש לי עוד שבועיים בארה”ב, פגישות עם אנשים, פתיחת הסרט בל.א וניו יורק, אחר כך אני חוזר לארץ ממנה נעדרתי כבר הרבה זמן. אני ראש מחלקת הקולנוע במכללת ספיר, אז הסטודנטים שלי מחכים לי ואני מחכה להשלים את כל מה שהחסרתי בתשעת החודשים האחרונים בהם הסתובבתי בעולם".

יש מחשבות להגיע לכאן ולעשות פה סרט?

"מוקדם קצת בשבילי להגיד מה אני הולך לעשות, אבל צריך לראות. קודם אני אגיע ואאוורר את עצמי וכשאהיה מספיק צלול וחד, אקח החלטה איך אני רוצה לפעול. הכל פתוח”.

לאחר שהתפרסם כי הסרט יוקרן בכנס ההשתלמות השנתי של הנהלת בתי הדין הרבניים שהתקיים בפברואר, הגיבה רונית אלקבץ בהתרגשות רבה: "זהו רגע מרגש ומהפכני, אין משהו שאפשר היה לקוות לו יותר. ביקשנו להעלות את המודעות, רצינו לפתוח את הדלת הסגורה הזו לקהל הרחב, כאשר המטרה הגבוהה ביותר היא להגיע אל מקבלי ההחלטות”.

יותר מכל דבר אחר, מוסיף שלומי אלקבץ, ההישג הגדול ביותר שישיג, יותר מפרס אופיר ויותר מהמועמדות לגלובוס הזהב, תהיה אם הסרט שלו יביא לשינוי במשרדי בית הדין הרבני. "זהו הדבר הכי גדול שיכול לקרות וזה מה שהסרט מבקש. הוא מבקש שינוי. אנו רוצים שהנשים האלה, שמחכות שנים על גבי שנים לגט, יקבלו את מה שהן מבקשות. זהו הדבר האמיתי והגדול ביותר שאנו מקווים שיקרה".