ג'אז חורף באילת: פתיחה קטנה ומשגעת

זו לא חכמה להתפעל מילד בן 11, כשהוא עולה על במה לבוש חליפה, קד קידה צנועה ועוד אחת - ומתיישב ללהטט באצבעותיו הקטנות על הפסנתר סטנדרטים של מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין ותלוניוס מונק. ילדים הם גנבי הצגה ידועים - ולפתוח את פסטיבל ג'אז חורף באילת אמש (ה'), עם ילד הפלא האינדונזי ג'ואי אלכסנדר, יכול היה להיחשד מיד כגימיק זול. שטיק יח"צני שנועד למלא את האולמות בחורף המדברי בואכה סופה שעיכבה כמעט את כל הטיסות דרומה.

ילד הפלא ג'ואי אלכסנדר(צילום: איתמר גרינברג)

וזה מדהים עוד יותר כשהנגנים הישראליים - מתן אסייג (הבולט בגובהו גם ביחס למי שמזמן עבר את גיל 11) על התופים ודניאל בן חורין על הקונטרבס - מצטרפים לאלכסנדר. שניהם חברים בהרכב "שלוש" שצפוי להופיע בשבת הקרובה בפסטיבל. השניים, שופעים גם הם צניעות, הקשבה וכמות לא מבוטלת של קוּליות - ליוו את אלכסנדר באלגנטיות, מחליפים איתו חיוכים ומחוות של כבוד הדדי. זאת הפעם הראשונה שהם מנגנים איתו, אבל החיבור ביניהם נראה ותיק ונכון.

בגילו, הקהל לא דורש ממנו כריזמה או יכולת הובלה, הלא מספיק שאתה ילד פלא כדי להשאיר את הצופים פעורי פה ומלאי קשב - ובכל זאת חייבים להודות שמה שאומרים עליו, נכון: נדמה שנשמותיהם של הפסנתרנים הגדולים בהיסטוריה אכן כרוכות בנשמתו. באחד הראיונות אמר פעם אלכסנדר שכשהוא רואה פסנתר הוא מדמיין תזמורת ו"פשוט מנגן מה שהראש שלי שר". כמה כיף היה לראות את זה קורה בביצוע ל- My One And Only Love של קולטריין וב-I Mean You של מונק.  

בסוף ההופעה, עמד הקהל על רגליו, הריע בתשואות רמות – וביקש לדעת היכן ומתי מתקיימת כיתת האמן עם אלכסנדר. דובי לנץ השיב מעל הבמה: "ג'ואי לא אוהב לקרוא לזה כיתת אמן, כי הוא טוען שעדיין אינו יכול להיחשב כזה". את קריאת ה"אוווווו..." הקולקטיבית של הקהל המאוהב, שמעו עד ירדן.

נגן החצוצרה האיטלקי אנריקו ראבה (צילום: איתמר גרינברג)

בקטנה

ג'ואי אלכסנדר היה רק החימום למופע המרכזי שגדש את אולם ישרוטל רויאל גארדן - והוכתר כ"סיבה שכולם הגיעו לכאן השנה". נגן החצוצרה האיטלקי אנריקו ראבה - עם פרנצ'סקו דיודאטי על הגיטרה, גבריאל אוונגליסטה על הבס ואנריקו מורלו על התופים, קיימו על הבמה שיח-מוזיקלי צמוד וחברי, שנראה כמו פרלמנט - בו זקן השבט שולף דבר שנינה בדיוק ברגע המתאים, כדי שכולם יתמוגגו מסביב.

זה בהחלט היה מרתק ומלהיב. ג'אז פסיכודלי על גבול הרוק, מקושט בצלילים צבעוניים ומחשמלים. לא רק בגלל הגיטרה של דיודאטי, גם בגלל הבס האינטנסיבי של אוונגליסטה ותעלולי תופים שהפליא בהם מורלו. ללא ספק, מדובר ברביעיית אנשים תיאטרליים, מעניינים, ומנוסים מאוד זה מול זה - גם כשלרגע מחליק החוצה כבל. הייתי אומרת לכם לתפוס אותם בהופעתם השנייה בפסטיבל, אבל לצערכם, כל הכרטיסים כבר נמכרו.

הקוורטט של ראבה(צילום: איתמר גרינברג)