לעולם לא עוד
כולם מנצלים את החורף האין-סופי הזה כדי לעשות קצת סקי, אבל סקי, מסתבר, לא מתאים לכולם
לו היה שואל אותי מישהו השבוע: נירית, מה חסר לך בחורף הנוכחי בניו-יורק? הרי שהייתי עונה ללא היסוס: עוד שלג. שכן, חודש שלם של מעטה לבן-רך-אוורירי ואז קרח-שחור-דוחה זה פשוט לא מספיק. שבועות שלמים של טמפרטורה שלא עולה מעל האפס, ימים בהם הרכבת מושבתת ותושבים מסתערים על הסופרים, הפרש של 40 מעלות בין הרחוב לפנים החנות ומעיל שלג שנלבש יום אחרי יום אחרי יום ומריח בהתאם, כל הפינוקים הקטנים הללו רק עשו לי חשק לעוד. אז החלטתי לנסוע לסקי.
זה המקום לציין שמעולם לא נלקחתי לחופשת סקי משפחתית בתור ילדה ומעולם לא התנסתי בסוג הספורט הזה עד היום, אבל מה יכול להיות כל כך קשה? אני אדם די ספורטיבי, מסתדרת יופי בהחלקה על קרח וגם רכבתי על גלגיליות בתור ילדה. מבחינת שיווי משקל אני לא נופלת מהאדם הממוצע (היה פה משחק מילים אם פספסתם), ולכן מה כבר יכול להיות רע בסקי? במילה אחת: הכל.
בדרך להר דווקא הייתה אווירה שמחה במכונית. החברים סיפרו חוויות סקי משעשעות, דיברו על נופים עוצרי נשימה ושוקו חם בפסגת ההר ועשו תוכניות ללכת למסיבות בערב. נשמע שזו הולכת להיות החופשה המושלמת, חשבתי לעצמי, לגמרי לא מודעת לכך שסדקים ראשונים בתוכנית עומדים לצוץ כבר באותו ערב, במחסן הציוד הענק:
״מה מידת הנעליים שלך?״, שאל המדריך החתיך שהצליח להיראות גם שזוף וגם חיוור בו זמנית, אולי זה קשור לחליפת הסקי האדומה שלבש.
״8? 8 וחצי?״, חייכתי אליו והוא הנהן, ״אני חושבת שאת מידה 10״, קבע נחרצות והלך להביא לי נעליים. בלעתי את העלבון בשקט. הוא חזר עם מגפי פלסטיק כבדים, כעורים אשר ללא ספק עוצבו בידי פיסח שלא צעד מימיו. ״נוח?״, שאל ואני נשבעת לכם שאחת השיניים שלו נצצה. ״כן... בטח...״, גמגמתי בעודי מתאמצת בכל כוחי שלא ליפול על הפרצוף. איזה כיף יהיה מחר. ואכן, למחרת היה יום נוראי.
צילום:thinkstock
הגענו לרכבל שיוביל אותנו במעלה ההר וגילינו מקום שומם ורכבל נייח.
״בוקר טוב!״, פנה אלינו אחד העובדים בעליצות יתר, ״הרכבל לא פעיל כרגע בגלל השלג״.
רגע, מה? האם רכבל באתר סקי לא אמור לדעת להתמודד עם שלג? האם שלג זה לא הבסיס לקיומו של הרכבל? באותו מידה יכל העובד לומר, ״הרכבל לא עובד היום כי גילינו שיש הר באמצע המסלול שלו״. רכב הסעות הוביל אותנו לפיסגה, אליה הגענו קפואים ורועדים. המדריך החתיך כבר חיכה שם ונראה רענן, שזוף וחיוור מתמיד.
״אני שמח שהגעתם סוף סוף״, זרה מלח על הפצעים בחיוך רחב, ״בואו נתחיל את השיעור ונתחמם קצת״.
להתחמם! איזה רעיון מצוין, חשבתי בעודי מדדה בקושי אחרי המדריך, שריריי הקפואים מסרבים להרפות מכיווצם. נעצרנו בראש גבעה כדי להתחבר למחליקיים, והיה זה ברגע זה ממש שהבטתי למטה אל המורד והתחלתי לפחד. תפסתי את המדריך בכתף ושאלתי באימה ״אנחנו יורדים את זה?? אבל אני לא יודעת לעצור!״. הוא צחק (לעזאזל, אפילו הצחוק שלו שרמנטי), ״זה ממש לא תלול!״. ובעודו מסדר את המחליקיים לבחורה שעמדה לידי הוסיף, ״בעצם זה לגמרי מישור, רק באלכסון כלפי מטה. אין מה לפחד ואגב אם את מרגי... נירית?״, מישהו אחר כך סיפר לי שהוא הרים את מבטו למקום בו עמדתי קודם, ״נירית????״.
בשלב זה אני כבר הייתי הרחק למטה, במישור האלכסוני (שעד היום אני מתעקשת שהיה מורד), מחליקה ללא שליטה במהירות גוברת וחסרת כל מושג איך לעצור. בדיעבד, בווידאו שצילם אחד הנוכחים במקום, אני נראית מחליקה במהירות אפסית לחלוטין בירידה מאוד מתונה, כאשר בשלב מסוים עוקף אותי מישהו בהליכה ברגל. אבל באותו רגע הייתי בפאניקה מוחלטת.
חוסר השליטה הזה הרגיש כמו נצח, וכשסוף סוף כבר נעצרתי (מאמינה שזה לקח פחות מדקה) הייתי כל כך מבועתת שהתיישבתי על השלג ולא הצלחתי לשלוט בדמעות שזלגו מעיני. מה אני עושה פה, באמצע הקור הזה? האם זו החופשה שאני רוצה באמת? יכולתי להיות בחוף הים עכשיו, במכסיקו, בקאריביים, מה לעזאזל חשבתי לעצמי? סקי לא מתאים לכולם. הגיע הזמן להודות בכישלון, להתקפל ולחזור הביתה. אני לעולם, לעולם, לעולם לא רוצה לעשות סקי שוב.
ועם המחשבה זו הרגשתי שמישהו מסתיר לי את השמש. כשהרמתי את מבטי המדריך היה שם, עיניו מתנשאות וחיוכו מזלזל והוא כולו בוהק בשיזוף לבנבן יפהפה.
״זה היה בסדר אבל צריך להתאמן״, הוא אמר והושיט לי את ידו. ״ננסה שוב?״
״ברור״, עניתי. ״איזו שאלה״.
פורסם לראשונה 06/03/2015 00:10
נירית אלבוטיאנו
מומלצים
