עכשיו, 12 שנה לפני הפעם הבאה

זרמים של אנשים באים והולכים, נשים בסארי, גברים בבגדים חומים, יוגים עירומים, סאדוס עם זקן ארוך ורעמת שיער קשה מאבק, פרות ברחובות, נשים עם סלים על ראשיהן, שמיכות, כדי נחושת למים, ילדים על הידיים, אבק עולה מרחובות דאראגאנג' (Daraganj), הכפר הקטן שיושב במקום בו נפגשים הימונה והגנגס. מָמָה גַנְגָה, אם כל הנהרות, מקור הבריאה. זרם בלתי פוסק של אנשים אל אפיק הנהר הלבן שהגנגה זורם בתוכו בזרם חום.
המבצר האדום של אַכְּבָּר עומד מעל צומת הנהרות, מביט אל הסנגם (Sungam), המקום בו מתערבבים המים הכחולים והעמוקים של הימונה עם המים החומים-אפורים של הגנגה. ממה גנגה.
בתוך המבצר נמצא העמוד של אשוֹקָה – הקיסר הבודהיסטי הגדול. באללאהבאד הקרובה נולד נהרוּ, זה המקום בו קרא לורד קינג את ההצהרה המכתירה את ויקטוריה לקיסרית הודו. את מי זה מעניין.
עיר אוהלים משתרעת על פני קילומטרים. שבעה קילומטרים ממזרח למערב, חמישה מצפון לדרום על שתי גדות הגנגס. אבק לבן של התקופה היבשה עולה מרגלי האנשים.
מיליונים. ההתקהלות החוקית הגדולה בעולם. כמה היו פה השנה? כמה יהיו? 30 מליון, 70? שום מספר לא מעביר את המסה, את ההרגשה שאתה אף פעם לא לב. צפוף. מאובק. כמעט חם ביום וקור צורב בלילה. ושום אלימות, שום זעם, שום עצבנות. כל עשרה הודים שלחו נציג מכל רחבי הודו. סוניה גנדי הגיעה לבקר, הדלאי לאמה מגיע. ושלא כמו ברחובות הודו – אין קבצנים, אין טרדנים ואין הפקעת מחירים. הילה קדושה שורה על המקום, סוג של קדושה לא מאורגנת – קדושה עממית שלידה בא להיטהר במי מפגש הנהרות.
ביום שלפני השאיס נאן (Shais Nan), יום הטבילה של המלך שנקרא על שמו של אכבר, שרצה לחבר בין איסלאם והינדואיזם ובא לטבול פה בקומבה מלה של המאה ה-16. הלכתי לראות את היוגי מאטה קאילה גירי מה (Yogi Mata Kaila Giri Ma), יפנית שנקברה בחדר תת-קרקעי למשך שלושה ימים בלי אוכל ומים, יושבת בטראנס היפנוטי ממנו העיר אותה פיילוט באבא (Pilot Baba), הבאבא שהיה טייס והפך לגורו. היא הרימה את ראשה ויצאה ללא עזרה, מטפסת על סולם מכוסה בפרחים אל קהל עשרות אלפים נלהב, שרמס הכול כדי לראות את הקסם, לגעת בקדושה שחזרה לחיים. באחד האזורים יושב פקיר על מיטת כידונים התלויה מעל אש, מפלרטט עם צוותי התקשורת טרוטי העיניים. פילים עומדים לאורך שדרות המקדשים ומחנות הבאבות, אנשים נוגעים בחדקיהם, מניחים רופיות שהפילים מניפים בחן. עדין אל המהוט (נהג הפיל) שיושב על עורפם. אנשי הָנוּמָן, הקוף, מאופרים כקופים, כוהני שיווה עם קלשון שלוש השיניים.
הלילה שלפני. השמש שוקעת על הסנגם. שני נהרות ארציים ונהר לא נראה שמימי – הסארסווטי (Saraswati). זהב השמש, זהרורים על הנהרות, מסך אבק וחשיכה המוארת במיליוני נורות ומדורות. אנשים מתכופפים על גדת הנהר הלבנה, חוצים בזרמים בלתי פוסקים על גשרי הדוברות שנמתחו מצד לצד, יוצאים ונכנסים אל המחנות המקודשים. מנופפים בדי סארי ארוגים מול רוח הלילה. מעבר לנהר נמצא המחנה של הנאגא-גורוס, הגורואים של הנחש. הקוברה הוא אחד מסמלי האלוהות ההודית. הנאגאס עירומים, שיערם ארוך והם האלימים שבכיתות ההודיות. הם יושבים מסביב למדורות קטנות, מעבירים את הצ'ילום - המקטרת ההודית הקצרה - שבתוכה צ'אראס (חשיש) מעורב בטבק. יש אומרים שבאי הקומבה מלה צורכים 100 ק"ג של צ'אראס וגנג'ה (גראס) ליום פעילות. לא רע. הרים הנעים מתערבב בריחות אחרים. אנשים באים לקבל ברכה מהנאגאס. הכול קדוש.
2:00 לפנות בוקר. ה-24 בינואר 2001, מאוני אמווסיה (Mauni Amavasya) – ירח שחור. צינת הבוקר, ענני אבק, זרמי אנשים, היום הוא היום שאין שני לו. ב-3:00 מתגבר הזרם, בוקר אפור, מאובק ודחוס אדם עולה ב-6:00 על הסנגם, מפגש הנהרות. סירות נושאות עשרות אלפי אנשים מתחת למבצר האדום אל עבר השרטון שבמפגש הנהרות. משפחות. ההתרגשות בפניהן. הסירות מפליגות לאט, שתיקה על פני המים הרחבים של הימונה. סירה נוגעת בסירה. ליד השרטון הם מתפשטים וטובלים במים. שמש זהרורים על המים, מיליוני אנשים מקבלים את השמש, מי הנהרות מטהרים אותם. הנאגאס - הגורואים העירומים והפראיים רוקדים בטירוף את דרכם אל הנהר. אבוי לצלם. הם ממהרים בשירה פראית אל המים, משתוללים על שרטון החול. אסור להפריע להם בדרכם. כל חייהם התכוונו אל המים.
עוד תהלוכה ועוד תהלוכה. טרקטורים סוחבים עגלות מקושטות בפאר הודי מצועצע. אבק מכסה את הכול, אבק שאין בו קדושה ואי אפשר למנוע ממנו לחדור ואין בו כדי לערפל את יופיו, דחיסותו, צבעיו ונפלאותיו של הרגע. עכשיו, 12 שנה לפני הפעם הבאה.