בערב שבת השאירה גייל ששון את הפלטה החמה על הכיריים ועלתה לישון עם שמונת ילדיה בקומה השניה של ביתם. כנראה שזמן לא רב אחר כך קצר בפלטה החשמלית הצית את המטבח והבעיר את הבית. במשך זמן מה נשארה האש בגבולות המטבח. העשן התפשט במהרה לחדרי השינה של הילדים בקומה השנייה, לא מותיר חריצי מילוט לילדים התמימים שזעקותיהם לאמא נשמעו עד בתי השכנים. האם וציפורה, אחת מבנותיה, קפצו מהקומה השנייה כשהן שרופות ומדממות.

"היא הייתה שחורה וכרוכה", סיפר אחד השכנים אליו רצה גייל בתחינה שיעזור לה להציל את ילדיה. "אי אפשר היה לזהות אותה". תוך דקות ספורות הגיעו צוותי הכיבוי בכוחות מתוגברים, עם מעל 100 כבאים. הם נכנסו לבית הבוער והוציאו את הילדים גרך החלונות. מותו של אחד האחים הקטנים נקבע במקום ואחיו נפטרו בדרך לבית החולים. האם וביתה שקפצו בכוחות אחרונים מהחלון סבלו מכוויוות קשות ומשאיפת עשן ומאושפזות האם במצב אנוש וציפורה בת ה-14 בהכרה אך טרם נודע לה על מות אחייה. אבי המשפחה, שרק לפני שנתיים הגיעה לכאן מירושלים, קיבל את הידיעה רק שעות ארוכות אחר כך. "בתחילה אמרו לי שאשתי וביתי בבית חולים בגלל שריפה. גיסי הגיע עם צוות מקצועי לבשר לי את הבשורה שנהרגו שאר הילדים שלי. מה אגיד לכם, צעקתי צעקה איומה, לא בכי, צעקתי צעקה הרבה זמן. ואז הפסקתי ואמרתי 'שבת היום'. הגיע צוות לתת לי זריקה אם אצטרך, אבל אמרתי "אני לא צריך, אני רוצה לעבוד את השם".

ילדי משפחת ששון

"זו טרגדיה למשפחה, לקהילה ולעיר". אמר מפקד שירותי הכבאות, דניאל ניגרו. "הכבאים שנכנסו לדירה נתקלו במראות קשים ביותר. אני בטוח שזה יגבה מאיתנו מחיר למשך שנים", הוסיף ניגרו. לדבריו, הכבאים מצאו גלאי עשן במרתף הבית, אך לא מצאו גלאים בקומות הראשונה והשנייה, כאשר התקן מחייב גלאי עשן בכל קומה, בעיקר בבתים ישנים מסוג זה.

ראש העיר ביל דה בלאזיו הגיע בשבת אחה"צ לבית המשפחה השרוף וסייר באיזור עם הכבאים. "אתה ממש יכול לראות מה היה בבית , להרגיש משפחה גדולה, חזקה ועכשיו זה נמחק, כל חדר ריק, וחרוך," הוא אמר. "מדובר בטרגדיה. זה כל כך כואב, זה קשה כל כך".

"בגלל שכל משפחתם בארצות הברית הם החליטו לחזור ועברו להתגורר בבית של אימא של גייל בברוקלין", סיפרו החברים. "הם אנשים בעלי חסד, צדיקים, משפחה מלוכדת".

ארונותיהם של שבעת ילדי משפחת ששון, יעקב (5), שרה (6), משה (8), יהושע (10), רבקה (11), דוד (12) ואליען (16) הגיעו להר המנוחות בירושלים ביום שני אחרי תפילה גדולה בברוקלין. מאות השתתפו בלוויותיהם. רבים מהם כלל לא הכירו את בני המשפחה אך הגיעו כדי לחזק. "הם היו כאלו ילדים תמימים. לא ידעתי שיש בכי כזה. שבעה שושנים כל כך יפים וטהורים", מירר האב בבכי קורע לב. "אשתי מסרה נפשה כל יום בשביל הילדים. עד היום האחרון אני רוצה", הוסיף, "לבקש מילדיי מחילה. עשיתי כל מה שיכולתי וכך גם אשתי. אני מבקש מכולם, אהבו את ילדיכם, אהבו את ילדיהם של אחרים. זה כל מה שחשוב. מי שלא שומר שבת", אמר עוד, "אני מקווה שישמרו שבת לעילוי נשמת ילדיי, מי שלומד תורה,  אולי ילמד עוד קצת. אבל נראה לי הכי חשוב זה אהבת חינם לא צריכים את הטרגדיה של היום. כולנו אחד".  

ביום שבת בצהריים התחילו להגיע השמועות על טרגדיה נוראית של שריפה בשכונת בדפורד באיזור פלטבוש בברוקלין. עד צאת השבת עוד לא היו פרטים לקהילה החרדית, אבל בכול בתי הכנסת החלו השמועות. משה נחום, חבר משפחה של גילה ששון, האמא הפצועה קשה, מספר:

"הידיעה תפסה אותנו בבוקר יום השבת בבית הכנסת הספרדי. הגיעו אנשים וסיפרו מה ששמעו, לא עיכלתי. חשבתי שאולי הם מגזימים ואולי הפרטים לא מדויקים. חיכינו עד צאת השבת ואז נודע לנו גודל האסון, אסון שהוא שואה פרטית למשפחת ששון וגמל, ושואה לקהילה. משפחת גמל, משפחה של גילה, הם חברים טובים שלי אנשי חסד, משפחה גדולה וידועה בקהילה הסורית, אנשים טובים ושמחים”.

מה אתה יכול לספר על האירוע וההתארגנות להטסת הגופות?

"לא יכול לפרט, לא יכול לדבר על זה. עשיתי מה שצריך לעשות, אבל אני לא מסוגל לדבר על זה. עבדנו על טייס אוטומטי”.

קיבל את הטלפון הראשון. הרב אברהם לידר

הרב אברהם לידר, הרב הראשי של בית החולים קינז קאונטיי בברוקלין, הוזעק כבר בשישי בלילה. הוא מספר: “יש לי טלפון מיוחד שאני מחזיק בשבת למקרי חירום. בסביבות אחת בלילה התקשרו מהמיון של בית החולים ואמרו ‘רבי, אתה חייב להגיע, קרה אסון נוראי’. כשנכנסתי למיון ראיתי אדם עם שיער כסוף וכיפה צורח ובוכה. זה היה אח של גילה, שמו סול. הוא אמר לי ‘רבי, תנסה לדבר עם הרופאים שיצילו את אחותי’. הבנתי ממנו שהוא גר בשכנות עם אחותו, ואחרי חצות דפקו לו השכנים בדלת והוא רץ לכיוון הבית של אחותו. הוא הבין שתת הכרה שהילדים לא ניצלו, חוץ מהבת ציפורה. אני מנסה לגייס את כל כוחות הנפש והניסיון שלי לעודד את האח. כל אותו זמן סול אומר ‘איך אני מבשר להורי את הטרגדיה הנוראית, הזאת? הם ייגמרו. גילה היא הכתר של המשפחה. הילדים שלי חברים טובים עם הילדים של אחותי. איך אני מודיע לילדים שלי שחלקם יצא החוצה וראה את גודל האסון?’

“בשלוש בבוקר החליטו להעביר את האמא לבית החולים ג’קובי בברונקס המתמחה בכוויות. הפציעה שלה היתה קשה, כוויות ב-45 אחוז מגופה. עלינו האח ואני לאמבולנס שפינה אותה מורדמת ומונשמת. בינתיים ניסיתי להבין מה עלה בגורל הבת ציפורה, שפונתה לבית החולים בסטטן איילנד. באותו זמן ניסינו ביחד לברר איך מוצאים את האבא שנסע לשבתון במנהטן. האח ידע פחות או יותר את שם הארגון בו האב התארח בשבת. מצאו אותו בבית הכנסת באפר איסט סייד בסביבות עשר בבוקר. לאט לאט גילו לו את גודל האסון, והביאו אותו לראות את אשתו. זה היה נורא.

“אני עוסק הרבה שנים בענייני בריאות ועובד שלושים שנה כרב בבית חולים. זה בוודאות אחד המקרים הכי מזעזעים וטראגיחם שראיתי בחיי. זה בסדר גודל של מלחמה, פיגוע טרור. שבעה ילדים.

“לאט לאט התחילו להגיע קרובי משפחה לבית החולים, אנשים בכו והשטתחו על הרצפה, יש כאלו שהגיעו כבר עם תרופות הרגעה, זה אסון שאף אחד לא יכול להכיל. חברה אחת של גילה סיפרה לי שהיא התייעצה איתה אם כדאי לה לנסוע לניו ג’רזי, להורים שלה, כי בעלה מחוץ לבית. מכיוון שירד שלג היא אמרה לה ‘לא, אל תסעי, מסוכן, יורד שלג’. החברה הזאת התייסרה ואמרה שהיא לא תסלח לעצמה, שאולי הדברים היו יכולים להיות אחרת, ואני מנסה לעודד אותה ואומר זאת גזירה משמיים.

“הרגשתי בתוך חדר מלחמה. הגיעו רבנים, כל הארגונים פתחו את המשרדים לעזור. ביום ראשון קיבלנו אישור מהקונסוליה להטיס את גופות הילדים לארץ. הרגשנו חסרי אונים. נעזרנו ברופא השיניים שטיפל בילדים לזהות את הגופות, ההלויה היתה קשה, אנשים התעלפו.

“הוריה של גילה לא מגיעים לבית החולים. האחים לא מוכנים שהם יראו את בתם האהובה במצב כזה קשה. אני מאמין ומתפלל שיהיה שיפור. יש לה סיכוי. היא בידיים טובות. בבית החולים שינו את שמה שלא יגיעו עיתונאים וחברים, ושאף אחד לא יטריד אותה. הבת ציפורה מרגישה יותר טוב, יש לה כוויות קשות ביד ושברים בכתף, בעזרת השם היא תחלים.

“כשימלאו 30 אערוך ערב לזכרם ואחלק גלאי עשן למשתתפים. אם זה יציל חיי אדם, אז נדע שעשינו משהו לעילוי נשמת הילדים האלה, שלא יהיו עוד קורבנות. אני אבא וסבא וחושב על האבא האומלל הזה, איזה צער, איזה כאב, איך הוא יוכל לחיות מבלי לראות את הילדים שלו יותר. איזה תיקון יש לו בעולם הזה?”

הרב רפול הררי, הרב בבית הספר של הילדים ‘עטרת תורה’ בברוקלין, הביא לבית הספר פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בתיה מזרחי, אחת האמהות שהבן שלה למד עם דוד בן ה-12, מספרת: "דוד היה החבר הכי טוב של בני משה. איזה ילד מקסים, נעים הליכות, מנומס, המשפחה נהדרת, האמא תמיד היתה מגיעה לאסוף את הילדים. היינו משוחחות בטלפון על בר המצווה של הילדים בעוד עשרה חודשים. בכל כיתה יש ילד שמכיר את אחד הילדים שניספו. הילד שלי שואל המון שאלות, ‘לאן הם הלכו? למה השם לקח אותם?’ האווירה מאוד קשה”.

השכנים שגרים ליד משפחת ששון לא ישכחו לעולם את המראות של ליל שבת. השכנה שרה סטינברג: “כולנו ישנו ופתאום צעקות וצרחות ברחוב. מכבי האש ביקשו מכל התושבים בשורת הבתים לצאת מחשש שהשריפה תתפוס את כולם. יצאנו עם פיג’מות לרחוב. בעלי ואני נכנסנו להיסטריה רצנו לילדים שלנו. אני צריכה לקחת אותם לפסיכולוג עכשיו, אני חיה על כדורי הרגעה. אנחנו לא יכולים לישון, הבת שלי מתעוררת בוכה כל לילה ודורשת מאבא שלה לבדוק בכל יום את הבטריה של גלאי העשן, יש עדיין ברחוב את ריח השריפה”.