שלוש פעמים שבה רויטל שירי הורוביץ לארץ ובחזרה לסיאטל, ביחד עם בעלה וארבעת ילדיה, אשר שניים מהם נולדו בארץ ושניים מהם כאן בארה"ב. הרצון התמידי לשוב לארץ ולגדל את ילדיה שם ומפח הנפש שספגה בכל פעם מחדש, עוררו בה מחשבות: איך זה שישראלים שחיים שם מפנטזים על חיים כאן בארה"ב וחושבים שכולנו מיליונרים, ואיך זה שאנו הישראלים החיים כאן, מפנטזים תמיד על חזרה לארץ. האם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר? "אז זהו”, עונה שירי הורוביץ, "רציתי להראות שהדשא לא ירוק יותר, הוא פשוט אחר".

‘להתראות בקרוב’, ספרה השני של הורוביץ, המתגוררת עם משפחתה בסיאטל, עוקב אחר אישה שעושה מעשה שלא יעשה - עוזבת את בעלה וילדיה ושבה לארץ לאחר שהיא מבינה שלבעלה כבר לא איכפת ממנה ושילדיה האמריקאים לכל דבר לא מעוניינים לחזור לישראל.

"מי חשב שאגיע לסיאטל ואשאר בה כל כך הרבה שנים? מי חשב שלא אעבוד במקצוע שלקראתו למדתי כל כך הרבה שנים ולעסוק בו הספקתי בקושי שנתיים? מי חשב שאהפוך לעקרת בית מתוסכלת ומבודדת? מי חשב שאעזוב את ילדי ואת בעלי ואחזור ארצה לבדי? ומי חשב שאהיה יתומה משני הורים לפני גיל ארבעים? מי היה מאמין שארגיש כל כך הרבה בדידות ושתמרי לא תהיה החברה "הכי שלי"? מי חשב? מי חשב שאשב בחנות הספרים הזאת מול איש בן ארבעים פלוס, מקריח, עם חיוך ענק ועיניים טובות? מי חשב? מי חשב שארגיש פתאום שאני שווה משהו?". (מתוך הספר: להיתראות בקרוב, הוצאת: עיתון 77).

לא קשה כלכלית לארוז הכל, לשוב לארץ ושוב לחזור לכאן ועוד שלוש פעמים?

"הקושי לא היה רק מבחינה כלכלית, למרות שגם כאן עשינו חשבונות לא נכונים והסתבכנו. זה היה קשה בעיקר מבחינה רגשית לכל המשפחה. כלכלית, מיקרוסופט, החברה שבעלי עבד עבורה, דאגה פעמיים לכל עניין המעבר ובפעם השלישית אנו דאגנו לכך. הגענו לכאן לפני 20 שנה, עם יותם שהיה אז בן שנתיים. כאן גם נולד הילד השני שלנו, נדב, שהיום הוא בן 19, חזרנו לארץ ואז נולד רועי בן ה-16, ואחר כך שוב חזרנו לארה"ב וכאן נולד ברק שהיום הוא בן 11. בכל פעם שחזרנו לישראל קרה משהו שהחזיר אותנו לכאן. פעם אחת זה השתבש בגלל האינתפאדה בארץ ופעם אחרת עברתי תקופה מאוד קשה אחרי שחליתי בסרטן בלוטת התריס. ניתחה אותי איזו רופאה זוטרה שעשתה לי נזק רציני כשפגעה בחלק האחראי להספקת סידן לגוף. הייתי זקוקה להרבה אישפוזים והגעתי למצבים איומים ונוראיים כי כשאין לך אספקת סידן, השרירים מתחילים לזייף. הייתי על סף מוות. כל הגוף התעוות, השרירים הפסיקו לעבוד ורק הלב המשיך לפעום. עברתי תקופה מאוד טראומטית ואחרי שהחלמתי, רציתי כבר לחזור לארה"ב".

מתי חזרתם לכאן בפעם האחרונה?

"ב-2012".

ובכל פעם מחדש נאלצתם להביא מכולה, למכור בית, לקנות בית?

"בפעם הראשונה באמת מכרנו את הבית וכשחזרנו קנינו בית אחר. בפעם השניה כבר החלטנו רק להשכיר את הבית לשנתיים, אבל חזרנו אחרי פחות משנה והדיירים לא רצו לפנות, אז מכרנו להם וקנינו בית חדש. זה יצא דווקא לטובה, כי מצאנו בית גדול יותר".

איך הילדים עברו את כל המעברים האלו?

"כשהם היו קטנים יותר, הם כעסו והיה להם קשה שמזיזים אותם שוב ושוב, אבל היום כשאני שואלת את הילדים הגדולים, הם אומרים שהם בסך הכל הרוויחו מכל זה".

האם ‘להתראות’ בקרוב הוא סמי-אוטוביוגרפי או שהשתמשת בסיפורים ששמעת במהלך השנים שאת חיה כאן?

"זו באמת השאלה העיקרית שאני נשאלת בהרצאות, האם זה אוטוביוגרפי? והתשובה היא לא. זה לא הסיפור שלי ולא של בעלי, אבל זהו משהו שיכול לקרות לכל אחד. אני רואה כל הזמן את התופעה הזאת של זוגות ישראלים שהבעל רוצה לשוב לארץ והאישה רוצה להישאר כאן או ההפך. חשבתי לעצמי: מה היה קורה אם אחרי 14 שנה אחד מבני הזוג היה מחליט להגשים את חלומו מבלי להתחשב בבן הזוג. חמש שנים עבדתי על הספר, כי כתבתי אותו בהמשכים בין הנסיעות לארץ ובחזרה”.

איך את מסבירה את הצלחתו של הספר?

"הכל היה מפה לאוזן. השוק העיקרי שלי הוא האירופאי. השוק בארץ כמובן הוא מוגבל ולסופרים מאוד קשה שם. אני עורכת הרבה הרצאות כאן בפני קהילות יהודיות על הספר. לא מזמן פנתה אלי בחורה עירקית, סטודנטית לספרות אנגלית שלומדת בכורדיסטן שקראה את הספר ועכשיו מעבירה שיעור עליו. הצעתי לה לראיין אותי עם הסטודנטים בסקייפ, כך שיוכלו לשאול אותי שאלות ולקבל תשובות מיידית. זה מאוד מרגש לדעת שהספר הזה מגיע לכל כך הרבה אנשים בעולם. את עלויות הוצאת הספר הזה כבר כיסיתי מזמן".

האם יש לך עדיין מחשבות לשוב לארץ?

"אני תמיד חושבת על חזרה לארץ, אבל יודעת שזה לא מעשי. האידיאל הוא לחיות שם חלק מהשנה וחלק מהשנה כאן. אני חברה בארגון הסופרים בארץ ואני מרגישה שאני מפספסת הרבה דברים מעניינים שקורים שם, בגלל שאני חיה כאן".

גם את ‘להתראות בקרוב’ תרגמה הורוביץ לאנגלית והיא מאמינה שגם הוא יזכה להצלחה כספרה הראשון. "זהו נושא שמדבר לכל ישראלי החי כאן. הדמויות בספרי הינן פקטיביות, אבל מעניין שהרבה פעמים אני שומעת אנשים שאומרים לי: הו, אני מכיר סיפור כזה או: אני מכירה מישהי שעשתה את זה...... ואני הרי לא ביססתי את הסיפור על אף אחד. זה מראה שבאמת, כולם מתמודדים עם השאלות האלו: האם לחזור לארץ, להישאר כאן וגם: מה היה קורה, אם היינו שבים כשרצינו לשוב ארצה?".

איך הקהילה הישראלית בסיאטל? זו קהילה גדולה?

"הקהילה מאוד גדלה במשך השנים. לפני עשרים שנה היו אולי עשר משפחות ישראליות כאן, היום יש מאות. רק בצופים חברים 250 ילדים. יש הרבה פעילויות, התחילו להביא לכאן הופעות והרצאות בעברית. זו קהילה די מלוכדת".