באין מילים: איך להצליח לבטא את האובדן

חדר הטיפול נתפס כמרחב למילים באמצעותן נוצר קשר בין המטפל למטופל. כיום אנו יודעים שבמקומות בהם הכאב כל כך גדול - אין מילים המסוגלות להביע את עוצמת הכאב.

במקום הזה נכנסים לחדר הטיפול הכלים האחרים, היצירתיים. הצבע, המוסיקה, התמונה או החפץ מאפשרים למטופל להביא את עצמו מבלי שיצטרך לברור מילים. המטפל, במיומנות רבה, עובר בין העולמות ומסייע למטופל לפגוש את עצמו, בעצמו.

עוד כתבות

רן ואני יושבים בחדר הטיפול, שנינו שותקים. חודשים ספורים קודם לכן פנה אליי וביקש לקבוע פגישה. בשיחה הטלפונית שקיימנו, קולו נשמע חרישי ולאה. הוא סיפר שמאז שנפטרה אשתו, חש עצבות רבה, אינו נהנה מדברים כבעבר, ממעט לצאת מביתו ואינו נפגש עם חברים.

למועד שקבענו הגיע בזמן. לחדר נכנס גבר בשנות הארבעים לחייו, שער ראשו מעט פרוע, זקנו מדובלל, מבטו מופנה לרצפה. כתפיו השחוחות רמזו על תחושה כבדה שנושא על גבו, הוא השתרך לאיטו לעבר הכורסא.

בשבועות הראשונים רן היה מגיע אל החדר, מתיישב ושותק רוב זמן המפגש. מדי פעם הגיב תגובות לאקוניות לניסיונותיי לדובבו. בהמשך, לאחר שהעליתי את נושא השתיקה הממושכת אמר שאינו יודע על מה לדבר, והוסיף: "האמת, לא ממש מתחשק לי לדבר".

הפלסטלינה שעוזרת לבטא את הרגשות

ראשית הפגישה הנוכחית לא הייתה שונה משיחותנו הקודמות. בדומה להן, הוא הגיע בזמן, התיישב בכורסה, עיניו נעוצות ברצפה. בדרך כלל לאחר מספר דקות של שתיקה, הוא היה משלב את אצבעות ידיו זו בזו, מגלגל הלוך ושוב את אגודליו שנותרו חופשיים.

הפעם, החלטתי לנסות דבר מה אחר. לקחתי גוש פלסטלינה אדומה שנותרה במקרה על שולחן העבודה שלי, התחלתי לשחק איתה בידי; כבדרך אגב פניתי אל רן. "רוצה?", שאלתי, מפנה את עיני לפלסטלינה המונחת בידי. רן הרים את עיניו, הסתכל אל ידי, לאחר מכן הביט בי ובפני זמן מה ואז ענה: "כן".

בצעתי את הפלסטלינה לשני חלקים; אחד העברתי אליו. הוא הפריד את ידיו, רכן לעבר ידי המושטת ונטל בשתי אצבעות את החומר הרך, כך אחז בו רגעים ספורים, ושב לתנוחתו הרגילה.

הוא הניח את גוש הפלסטלינה בין ידיו וניסה, ללא הצלחה, לחזור למנח הידיים השגרתי שלו. אז ויתר ובנגיעות עדינות ורכות עיסה את הפלסטלינה בידיו. המשכנו, ללא מילים, לעבד את הפלסטלינה שבידנו.

בהתקרב זמן הסיום הנחתי על השולחן את הפלסטלינה שבידי. היא נראתה כעת כמו קערה רחבת שוליים. רן שם לב למעשי ועצר את פעולתו, מתבונן בתוצר. הסתכלתי עליו ושאלתי: "מה יצא לך?".

"גוש רפש", הוא ענה.

טרם יציאתו מהחדר הניח את "גוש הרפש" שבידו בתוך "הקערה".

בהמשך המפגשים בינינו, חזרנו פעמים רבות, רן ואני, להתרחשויות שאירעו במהלך המפגש הזה. לתחושות הקירבה, לאינטימיות ולאמון שבאו לידי ביטוי שם, ואשר אפשרו לו לחוש יכול להתחיל להתמודד עם האבדן שחווה. תחושה שהלכה והתגברה בהדרגה עם הזמן.

הכאב שבשתיקה. איך לבטא רגשות?(צילום: ויז'ואל/פוטוס)

לילי - הבובה שתעזור לנפגעים לדבר

"לילי" מונחת לידי, ממתינה בשקט לתורה. במעגל יושבים 22 גברים ונשים בגילאים שנעים על פני העשור החמישי לחייהם (40-50) ואשר הגיעו למפגש מאחר וכולם חוו אובדן אדם קרוב במלחמה מספר שנים קודם והביעו רצון לקחת חלק בסדנה קבוצתית שתימשך יומיים.

זהו היום הראשון לסדנה שת.ל.מ מעבירה כחלק משיתוף הפעולה עם מחלקת נפגעים בצה"ל.

בחלק הראשון, בשלב מוקדם מאוד, הקבוצה נוטה לדבר על המאפיינים המשותפים, ובגישוש זהיר להצביע גם על השונה. חברי הקבוצה הביאו לחלק זה זיכרונות ורגשות שפעמים רבות לא סיפרו אותם בדרך זו, או בכלל, לאף אדם.

הם אפשרו לעצמם לשתף אנשים, שעד כה היו זרים להם, בחוויה אישית, הרבה בזכות הידיעה אודות הגורל המשותף לכולם. לצד קרבה, אינטימיות ותחושת לכידות שבאו לידי ביטוי במפגש זה, עלו, דקים ככל שהיו, גם עדויות לצורך של חברי הקבוצה ללמוד על ההבדלים ביניהם ו"למדוד" את עצמם ביחס לאחרים;

למשל, בבדיקה למי "קשה" יותר באבלו, לזה שיש לו קבר לפקוד אותו או לזה שאין לו; לזה שהיה ילד בעת האובדן לעומת זה שהיה מבוגר; לזה שאיבד הורה לעומת מי שאיבד ילד או אח ובדרכים נוספות.

הקבוצה חוזרת כעת מהפסקה בת רבע שעה וזאת לאחר שהחלק הראשון נמשך כשלוש שעות; תהליך היכרות, הצגה עצמית ותאור "כרטיס הביקור" עימו האדם הגיע.

בחדר שוררת שתיקה, חברי הקבוצה כמעט ואינם יוצרים קשר עין ביניהם. מדי פעם מבליח זוג עיניים המתבונן בי ומיד חוזרות העיניים לשוטט במרחב או להתקבע על נקודה מסוימת.

תחושות הקירבה והלכידות שמלאו את החלל בחלק הראשון, התפוגגו. חברי הקבוצה "כאילו" אומרים: "מה אפשר להגיד עכשיו.... אמרנו כבר את הכל, על מה נשאר עוד לדבר...". דבר נוסף ש"כאילו" נאמר: "זה עתה סיפרנו דברים אותם לא שיתפנו עם איש, לפעמים גם בינינו לבין עצמנו דברים אלו לא נוסחו כך. מה יקרה עכשיו?". בחדר נוכחת אי-נוחות.

חולפים רגעים שקטים נוספים. אז אני נוטל את "לילי" בידיי. "לילי" היא בובה שנתפרה ביד. עשויה מבד טריקו לבן, את ראשה, שהוא גדול ביחס למידות גופה, מעטרות אוזני ארנבת ארוכות, כפתורים זהים כעיניים, פיה ואפה מצוירים במרומז.

מבנה גופה מעוצב כגוף אנושי - גוף זקוף הנשען על שתי רגליים, לצידו שתי ידיים, ומעליו ראש. שמה ניתן לה על ידי הילדים שפגשו אותה לראשונה, הילדים הפרטיים שלי, כי המראה שלה הזכיר להם פיה בשם זה.

אני מציג אותה בפני הקבוצה ומתאר את יכולתה המיוחדת להקשיב לשקט, "...בזכות אוזניה הארוכות", ולשמוע את מה שעולה ממנו. אני מבקש מחברי הקבוצה להעביר את "לילי" ביניהם ולשמש לה פה שיספר את מה ששמעה.

לבטא את הצער

חברת הקבוצה הראשונה נוטלת את "לילי" בידה, אומרת מילה אחת ומחזירה אותה למקומה, חולפים עוד מספר רגעים, וחבר קבוצה מתקרב ל"לילי", לא לוקח אותה בידיו, אך מסתכל עליה זמן מה. בהדרגה כל חבר בקבוצה מתייחס בדרכו אל "לילי".

תחילה אלו התייחסויות קצרות, מגששות, בוחנות את "לילי" ואת 'כוחה הייחודי'. בהמשך, "לילי" עוברת בין חברי הקבוצה מספר פעמים והם משמשים לה כפה. בסוף המפגש "לילי" חוזרת אלי, וחברי הקבוצה נפרדים ממנה. היא חוזרת למקומה מונחת לידי.

"מה הן המילים", שואל המשורר משה בן שאול בשיר נושא שם זה, ובמילים שאולות משתמש כדי לענות. מילים הן מטאפורות (סמלים) אותן אנו יוצרים ובתוכן אנו נוצרים. הן משמשות אמצעי בידנו לחשוב, לחלום וליצור את עצמנו ואת העולם, ולתקשר ביניהם ביעילות, ברגישות ובכוונה. להפוך מבליל צרכים ותחושות לישויות המשתקפות בעיני האחר ובעיני עצמן.

מחשבותינו בנויות ממילים המאורגנות בסדר מסוים המביע רעיון. אפילו מחשבות מורכבות כגון: "איך להטיס כלי רכב מאוייש לירח ולהחזירו לארץ?" , "מהי משמעות החיים?" "כיצד ניתן לתאר את טעמו של מנגו?" , "מי אני?", ראשיתן בצרכים ותחושות.

המטאפורות נוצרות במרחב נפשי הקרוי 'סמוך-מודע' – המרווח שנמצא בין הלא-מודע והמודע, המקום בו נוצרים החלומות. הוא גם מקום בו מתרחשים חיי הנפש שלנו ולשם מכוונים מאמצי תהליך הריפוי הנפשי.

באזור ה'סמוך-מודע' נעות מגוון תחושות המגיבות ומתחברות לגירויים חושיים. באמצעות סמל (למשל מחווה גופנית, מילה וכו') אנו מנסים לתת שם לתחושות הללו, שיתאר ויסביר את מה שעובר עלינו ברגע נתון, כזה שיהיה מובן גם לאחרים עמם נרצה ליצור קשר.

הצער העולה בעת אובדן אדם קרוב, תהליך האבל הבא בעקבותיו ותחושות השכול המלוות את האדם, אחר כך, במשך כל חייו, עשוי להוביל להרגשת בדידות רגשית וחברתית ולמחשבות האומרות: "אני מתמודד עם האבל שלי לבד. אין אף אחד שיכול להבין, או לסייע לי בכאבי".

הפגה בתחושת הבדידות

העבודה הטיפולית בקבוצה נותנת מענה משמעותי להפגה מסוימת בתחושת הבדידות ויוצרת שותפות גורל והשתייכות חברתית שלרוב יוצאת גם מתחומי הקבוצה לחיים האישיים. טיפול קבוצתי בשכול ואובדן הינו משמעותי ובעל תרומה ניכרת למטופל לצד הטיפול הפרטני המתרחש בחדר הטיפולים.

בנוסף לכך, לעיתים, תהליך ההתמודדות משתנה כתוצאה מכך שקשה וכמעט בלתי אפשרי לשקול את האפשרות שניתן יהיה להמשיך לחיות חיים בעלי משמעות עם האובדן, לצידו ובצילו. עשויה לעלות גם תחושה שירידה בעוצמת חווית תחושות הצער והכאב תוביל לשכחת האדם שמת.

הידיעה אודות סופיותם של החיים, מחלחלת ומקבלת פנים שונות במהלך חיינו. רובנו מנסים להתעלם ממנה בדרכים שונות; חלק לא חושבים על זה, או לחילופין מנסים להישאר נצחיים, אחרים נעים על פני הרצף שאלו קצותיו.

לעתים, כאשר מוסט הוילון, מוטחת בנו הידיעה הזו בעוצמה רבה. אנו עשויים לגלות שאין לנו מילים לתאר מה שנחשף מאחורי וילון זה. במידת מה אנו שבים למקום בו אנו חווים בליל תחושות וצרכים שאין אנו יודעים את משמעותם.

התחושה ברגעים אלו דומה במקצת ל'תוהו ובוהו'; אמיתות, היגיון, ארגון וסדר סביבם התעצבו חיינו מתערערות. שאלות עבורן, עד כה, היו לנו תשובות ברורות – נותרות ללא מענה, ובתחושה שאין נתיב בו ניתן ללכת בכדי לקבלן.

באין מילים – נותרת שתיקה. אך לא שתיקה שקטה היא, אלא כזו הדומה לקול המהדהד במילים "...וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית, א', ב').

כשם שמילים ומטאפורות מפיחות בנו נשמה, כך עושה זאת גם השתיקה, במקרה של רן –הפלסטלינה, ובקבוצה, "לילי", היא זו שמאפשרת לחברי הקבוצה לומר את שתיקתם. למעשה היכולת לייצר סמל ולתקשר אותו עם אחרים הוא רגע בו אנו נגלים ונראים על ידי האחר ובה בעת רואים ומגלים אותו.

עד כה נתפס חדר הטיפול כמקדש למילים (אלה שנאמרות ואלה שלא) באמצעותן נוצר קשר בין אנשים, שמטרתו לסייע לאחד מהם. חדר טיפול זה פותח צוהר לאמצעים נוספים שיאפשרו לאדם להיות קשובים לעצמנו, לחלום את עצמנו, ליצור את עצמנו.