"הוא מת ואנו חיים": רגשות אשם של חברי הנופלים

בבתי העלמין בחלקות הצבאיות, עומדים בני המשפחות השכולות בטקס האזכרה השנתי ובימי הזיכרון לחללי מערכות ישראל. במעגל האנושי החם שעוטף את ההורים, האחים, בנות הזוג והילדים, ניצבים קצת מאחור, החברים לנשק.

עם כובע מצחייה או כיפה, עם משקפי שמש כהות שמסתירות דמעה סוררת, הם מתייצבים שנה אחר שנה ומתחברים שוב לרגע הנורא ההוא, שבו הזמן עצר מלכת. לרגע שבו איבדו חבר יקר וקרוב, בהתקלות, בקרב או בתאונת אימונים. לרגע שבו חרב עולמה של המשפחה, שהם כבר מכירים ושאליה הם קשורים בעבותות.

עוד כתבות

יורים וזוכרים: הלם הקרב עולה על הבמה

"מאז אני רק מדמיינת". יום הזיכרון של גאיה

"למה דווקא אני נשארתי בחיים"

מחשבות של ״מה היה קורה אילו״, של דלתות מסתובבות ושל גורל. מחשבות שחלקן נטועות במציאות ובנסיבות בהן נהרג החבר ומחשבות שכלל אינן קשורות למה שקרה, אלא נובעות מתוך הקושי של אלה שחזרו מהמלחמה ונשארו להתמודד עם רגש חזק מאוד, הוא רגש האשמה.

תחושת האובדן על חבר שנפל, מחזקת את רגש האשמה ולעתים מלווה בהיווצרות ״סרטים״ בדמיון ובמחשבה בהם ניסיון לשכתב את השתלשלות האירועים, לסדר מחדש את העובדות ולשאול שוב ושוב: ״מה היה קורה אילו...״.

וכך, אירועים מסכני-חיים בלחימה, מעוררים כמעט תמיד את מה שמכונה ״אשמת הניצול״ אצל אלו ששרדו את התופת. כמעט בלי קשר לעובדות, וגם במצבים בהם לא היתה לאותם לוחמים כל השפעה על תוצאות הקרב ועל נפילת חברם, צפה ועולה תחושת האשמה.

הברית בין הלוחמים

תחושת אשמה מתעוררת לעתים גם במצבי חיים אחרים, יומיומיים. במקום שבו אנו לוקחים אחריות, כהורים, כבני ובנות זוג או בעבודה, אנו חווים תחושות אלו, במקרים בהם אנו נכשלים או מאכזבים אחרים.

אבל בשדה הקרב, במלחמה, ישנו ממד נוסף שמשפיע מאוד על חוויה קשה זו: הצוות, הפלוגה - החברים לנשק. הרעות ואחוות הלוחמים. מה מניע חייל לקום מאחורי מחסה ולהסתער בקרב, לנוכח פני האויב ולמול אש תופת?

קריאת ה ״אחרי״ של המפקד בקרב, היא חלק מהעניין אבל חייל הקם להסתער עושה זאת קודם כל למען חבריו לנשק, הלוחמים לצידו כתף אל כתף. הוא קם למענם, לעתים מתוך הבושה להישאר מאחור והם קמים ומסכנים עצמם בעבורו. מסתערים אחד למען השני, מתוך אותו חיבור מופלא שזר לעולם לא יבין. חיבור שיש בו דם יזע ודמעות.

בשפה האנגלית מדברים על ה- Baptism of fire , היא טבילת האש, שבה המונח ״הטבלה״ (כמו במובן של הטבלה לנצרות) רומז על הברית שנוצרת בין הלוחמים. טבילת האש מהווה במקרים רבים זרז להתפתחות קשרי רעות עמוקים בין אלה שעברו אותה יחד.

הכוח של הצוות, המחלקה או הפלוגה, זה שמניע את הלוחמים להסתער קדימה, יוצר את החיבור הזה, של מה שמכונה אחוות הלוחמים.

אותו כוח, אותה מחויבות הדדית, הם גם אלו שמזינים את תחושות האשם של אלו שנשארו בחיים ושחזרו הביתה, נושאים על שכמם את גופות חבריהם שנהרגו.

לאפשר לפרוק את התחושות

אשמה היא רגש שקשה להתמודד עמו. קשה להזיזו הצידה, להתעלם ולהמשיך הלאה. קשה גם לשתף אחרים, בדרך כלל מתוך בושה ומחשבה ש״אני היחיד שמרגיש כך״.

במעגל העוטף את בני המשפחות השכולות, הם ניצבים לבדם, מול הספק שמכרסם כבר שנים, אודות תפקודם ואחריותם הנוראה לאובדן.

הם עומדים במעגל החם העוטף את בני המשפחה ומחזיקים עצמם כלפי חוץ מאחורי משקפי השמש הכהים, שותתי דם ואשמה מבפנים.

כמו שלא משאירים פצועים בשטח, כמו שקמים להסתער יחד, כתף אל כתף, כך חשוב לאפשר ללוחמים, ושהלוחמים יאפשרו לעצמם, לפתוח, לשתף ולפרוק משכמם את כובד משאה של האשמה.

לספר את הסיפור ולגלות שאתה לא היחיד שכך מרגיש. לדעת שרבים מרגישים כך, ושמדובר בתגובה נורמטיבית ונפוצה למדי, למצב המאתגר והקשה, של לחימה וסיכון חיים בשדה הקרב.

הכותב הוא פסיכולוג קליני, ובעברו לוחם שייטת 13. כיום, מנהל שרותי הקהילה בעמותת נט״ל, למען נפגעי טראומה על רקע לאומי