דרור משעני: "האיש שרצה לדעת הכל"

הרמז היחיד לפתרון התעלומה הוא עדות על שוטר שנראה יורד במדרגות הבניין שבו התגוררה הנרצחת, זמן קצר לאחר הרצח. אברהם נחוש לאתר את השוטר שנעלם בלי להשאיר עקבות, גם אם ישלם על כך בהתנגשות עם הממונים עליו. חקירתו תוביל אותו אל מלי בנגטסון, אישה צעירה המנסה לשקם את חייה אחרי טראומה שעליה היא מסרבת לדבר. מלי לא יודעת דבר על הרצח, ובכל זאת היא תשנה את כל מה שאברהם חשב שהוא יודע על התיק.

לרומן זה קדמו רבי המכר "תיק נעדר" ו"אפשרות של אלימות", שתורגמו ליותר מחמש-עשרה שפות, וזכו בפרסים ספרותיים רבים, בהם פרס ברנשטיין לרומן העברי הטוב ביותר ופרס מרטין בק המוענק בשוודיה לספר המתח המתורגם הטוב ביותר.

דרור משעני יליד חולון שנץ 1975, הוא סופר וחוקר ספרות המתמחה בהיסטוריה של הסיפור הבלשי. מתגורר בתל אביב, נשוי ואב לשניים.

מתוך "האיש שרצה לדעת הכל"

הוא זיהה את הגופה מיד אבל לא אמר על כך דבר ברגע הראשון, מפני שהיו בדירה אנשים שלא היו צריכים לדעת, וגם בגלל השקט.

שני אנשי צוות רפואי עמדו במטבח וחיכו להוראות, וסייר אחד עמד בכניסה לדירה. וכל מי שהלך או דיבר עשה זאת על קצות האצבעות ובלחש, כאילו כדי לא להעיר את האישה ששכבה על השטיח בסלון. אחד הפרמדיקים הצביע עליה כשאברהם נכנס, אבל הוא הבחין בה עוד קודם. התקרב אליה בזהירות. התכופף. היא שכבה על גבה, ברכיה מקופלות, ורק עינה הימנית היתה פקוחה. על השטיח שמתחתיה היו רקוּמוֹת ציפורים צבעוניות.

ואולי בדקות הראשונות הוא לא אמר לאף אחד שהוא יודע מי היא גם בגלל ההלם שחש למראה הגופה. מאז שהתמנה למפקד אגף החקירות והמודיעין במרחב הוא ידע שחקירת הרצח הראשונה שלו תגיע, ודווקא כשנפתחה הוא לא היה בטוח שהוא מוכן.

אביו נכנס לחדרו, הניח יד על מצחו וקבע שהוא יכול להישאר במיטה במקום ללכת לבית הספר. כשהדלת נטרקה מאחורי הוריו, עונג חם התפשט בגופו כי הוא הבין שנשאר בבית לבדו. הם לא ישובו עד הערב ויהיה לו זמן להסתובב בדירה כאילו היתה שלו. להכין לעצמו ארוחת בוקר ענקית. מריאנקה טילטלה אותו בעדינות כששמעה על פי נשימותיו שהוא ישן, ובכל פעם שפקח את עיניו גילו הבלשים גופה נוספת. הוא שאל, "מה, כבר היה להם עוד רצח?"

לא היה לו סיכוי לגלות כך מי הרוצח לפני הבלשית הדנית המוזרה סגה נורן, אבל גם לא היה לו אכפת.

רוב השוטרים במרחב היו עסוקים בפתיחת כבישים שנחסמו בגלל הגשם, בפינוי בניינים שהוצפו ובטיפול בתאונות דרכים. זה גם מה שהוא עשה בימים כאלה בשנים הראשונות שלו במשטרה. עכשיו הוא היה מפקד אגף החקירות, בזכות פענוח תיק תקיפה שאירעה לא הרחק מהמקום שבו ישבו על הטיילת ושני ילדים שהציל ממוות, ולא היה סיכוי שיתבקש לעמוד בגשם שוטף באיזה צומת ולכוון את התנועה במקום רמזור שקרס. כשהגשם התחדש הם תפסו מחסה בדולפינריום ואחר כך אכלו אורז ומרק שעועית במסעדה בשוק. ומריאנקה לא דיברה בגעגוע על החורפים בקוֹפֶּר או בבריסל.

כשהטלפון שלו צילצל לראשונה, אחרי ארבע וחצי, הוא לא ענה, ורק כשצילצל בפעם השלישית עלה בדעתו שאולי זה דחוף. מפני שלא ציפה שזה מה שישמע, הוא לא זכר לאחר מכן באילו מילים בדיוק הודיעה לו ליטל לוי מה אירע. האם אמרה לו שהיה רצח? או רק שנמצאה גופת אישה בביתה? היא לא ציינה את שמה בטלפון, כי אילו היתה מציינת אותו היה אברהם נזכר בה מיד ולא היה נדהם כשגילה בזירה את פניה. "מי נמצא שם?" הוא שאל, וליטל לוי אמרה, "אף אחד. רק הסיירים שסגרו את הזירה. ומז"פ בדרך, אבל הכול פקוק וייקח להם זמן. אתה יכול בכל זאת להגיע?"

"ייקח לי חצי שעה. ואם מעלול או שרפשטיין חוזרים מירושלים, תשלחי גם אחד מהם."

רק כשסיימו את השיחה הוא נזכר שלא נתנה לו את הכתובת וטילפן אליה, אבל הקו היה תפוס.

מריאנקה הציעה שייסעו מיד לזירה ושהיא תמשיך משם במונית, אבל הוא התעקש להביא אותה הביתה. הם נסעו לחולון במהירות ובשתיקה, וכשהגיעו למרכז העיר הכול נראה לו בעת ובעונה אחת ממשי ולא ממשי, כמו תמיד בזמן סערה. עצים נפלו על מדרכות ובכבישים נקוו ברֵכות מים שאורות הערב המוקדם ריצדו בהן, כאילו חולון נהפכה לאמסטרדם או לוונציה, ואברהם נזכר לפתע שהרומן הראשון שקרא על פקד ז'ול מגרה התרחש מתחילתו ועד סופו בזמן סערה, ושבגדיו של הפקד גדול הממדים היו ספוגים במים לכל אורכו. האם היתה זאת חקירת רצח? וכיצד בכלל חוקרים מוות של אדם?

הוא לא זכר כיצד החקירה הסתיימה, אבל כן זכר שקרא את הספר כשהיה בן תשע-עשרה, ביום שבת אחד, כשנשאר בבסיס בזמן שהיה בקורס חוקרים בצבא. ברחוב סוקולוב הלכו האנשים כפופים לפנים בגלל המאבק עם הרוח, ואברהם נהג במכונית ששמשתה מכוסה אדים, כאילו חצה ענן ערפל, ולרגע נדמה היה לו שהוא עדיין שוכב במיטה וצופה בעצמו בסדרת טלוויזיה. רב-פקד בדרכו לזירת הרצח הראשונה בחייו. מה שהטריד אותו כבר אז היה שהגופה נמצאה באחד האזורים השלווים של חולון. היו בו פריצוֹת וגנבות רכב, אבל כמעט לא היו עברות אלימות. והכי גרוע היה שליטל לוי לא הזכירה אף אדם שנתפס בשעת מעשה או חשוד שנמלט.

לפני קראוזה 38 חנו שתי ניידות ריקות ואמבולנס, ועל המדרכה התגודדו סקרנים מאחורי סרטי הפרדה. בבניין בפינת הרחוב היו שיפוצים, ולפני הבניין הסמוך ניצבה מכולה לסילוק אשפת בנייה. אברהם עמד רגע לפני דלת הכניסה לבניין וחיכה שיפתחו לו, ואחר כך פשוט לחץ על הידית. היה לו זמן להתכונן למה שיראה כי הדירה היתה בקומה האחרונה ובבניין לא היתה מעלית.

לאישה ששכבה על השטיח קראו לאה ייגר.

עינה הימנית, הפקוחה, היתה ירוקה, ולא נשקף ממנה דבר.

אברהם חיפש בכיס הדובון את הפנקס שלו כי צריך היה לכתוב הערות ראשונות על מה שראה, אבל הפנקס לא היה שם ובמקומו

הוא מצא קבלה על שתי כוסות קפה וחטיף בריאות שקנה במזנון החרמון ב-2007. אבל זה לא היה חשוב כי הוא זכר גם בלי לכתוב. ואפשר שלא עשה את כל פעולות החקירה הראשונות בסדר הנכון, אבל הוא לא החמיץ בה דבר. הוא ביקש שכולם יעזבו את הדירה מלבד הפרמדיק שקבע את מותה וסייר אחד. להקים מחסומים באזור לא היה טעם בשלב הזה, מפני שמאז הרצח חלף זמן וגם כי לא היה את מי לחפש.

אברהם פשט את מעילו והניח אותו מקופל על הרצפה ליד הדלת. נעליו היו מכוסות בשקיות ניילון ועל ידיו היו כפפות. איש לא הורשה להתקרב לסלון עד שהגיעו טכנאֵי המז"פ, ובינתיים הוא ראה הכול. הוא ראה את סימני כפות הידיים על צווארה ואת קצות האוזניים האדומים והלשון הנפוחה, השמוטה מתוך הפה. היא שכבה על השטיח, בין ציפורים כחולות ואדומות שאת שמותיהן לא הכיר, ושחלקן פערו את מקוריהן כאילו ניסו להזעיק עזרה.

עיניו ברחו מן הגופה ונמשכו אל ספל הקפה המלא למחצה והמגש עם הערגליות על השולחן במטבח. ואז אל מפתחות מכונית שהיו בקערה על המזנון. הטלוויזיה עבדה בלי קול. ולא היה ספק שהסלון היה זירת הרצח: תמונה שבה צוירו שתי נשים יושבות בשדה צהוב נפלה מן הקיר, כנראה בזמן המאבק עם הרוצח, ולידה, על השטיח, נשברה מנורה עומדת. הסייר שנותר בדירה, שוטר שאברהם זיהה בפניו אבל לא הכיר בשמו, אמר לו, "מזל שלא נהייתה שרֵפה", ואברהם נזכר שלא שאל אותו מי מצא את לאה ייגר. ורק אז גילה שבתה נמצאת בחדר השינה.

"היא פה עכשיו? לבד?"

"לא לבד. יש איתה שוטרת ומישהי ממד"א."

פעם, ברגעים כמו זה, היה אברהם יורד לרחוב ומעשן סיגריה כדי לחשוב ולהרוויח זמן ואולי גם מטלפן לאילנה ליס, אבל בתחילת החורף הוא הפסיק לעשן כי מריאנקה הפצירה בו, ורק מדי פעם עוד ניסה להצית את המקטרת שהיא קנתה לו בבריסל אבל המקטרת היתה במשרד. ולאילנה ליס לא היה אפשר לטלפן. אז הוא חזר למטבח ומצא דף ועט ובכל זאת כתב כמה מילים שהפרמדיק אמר לו על מה שהיה ברור לו כי ראה בעצמו: לאה ייגר מתה מחנק. אחרי מאבק.

חום גופה העיד כי עד לפני שעתיים או שלוש בערך היא עדיין היתה בחיים. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!