העלילה מתפתלת ומותחת, נעה בין ישראל לשטחים, בין עברית לערבית, בין האישי לפוליטי, בין אהבה לשנאה. את דורון מגלם ליאור רז, שגם יצר אותה יחד עם אבי יששכרוף. רז, שחקן לא מאוד מוכר עד לפני כמה חודשים, הוא כעת איש מבוקש ועסוק. בימים האחרונים הוא נמצא באזורנו, אחרי שאפרת מוזס ( O.N.E productio ) בשיתוף עם שני לאובר ( JL productions) הביאו אותו להשתתף בחוגי בית פרטיים. בימים חמישי ושישי הוא בניו יורק, ואחר כך במפגשים עם קהלים נוספים בחוף המערבי. תפסנו אותו רגע לפני הטיסה מישראל לשיחה, שתנסה לחמוק מספוילרים.

מה המטרה של חוגי הבית שאתה משתתף בהם מבחינתך?

״אני בא למפגשים עם הקהילה הישראלית. אני רוצה שכולם יראו את הסדרה, ידברו עליה, יתחברו אליה. אני יודע שהיא חשובה ומראה צדדים שלא רגילים לראות, וגם חושב שאנחנו הישראלים צריכים לשמור על קשר עם הקהילות הישראליות בחו״ל״.

תקפוץ לשוורצנגר להגיד שלום?

״לא ממש... אבל יש לי הרבה פגישות עם יוצרים, במאים וסוכנים אמריקאים בנוגע ל״פאודה״ וגם בנוגע לקריירה שלי. יש התלהבות מהסדרה בכל מיני ארצות, ואנחנו מאוד מקווים שנוכל להביא אותה לארצות הברית כפי שהיא עם תרגום, או אחרי רימייק. אני, באופן אישי, לא מתכנן מעבר, אבל בודק אופציות של עבודה משותפת בישראל ובארה״ב״.

"לפני הכל צריך לדבר". ליאור רז | צילום: עידו סימן טוב

אחת הסצינות בפרק הראשון של ״פאודה״ (״כאוס״ בערבית), מראה חיילים יהודים נכנסים לשמחה אזרחית ערבית ויורים בחפים מפשע. אתה חושב שישראל מוצגת בסדרה באופן חיובי?

״אני בטוח שכן. אני מקבל אי-מיילים מערבים בישראל, שראו את המסתערבים כמפלצות, ועכשיו הם מבינים שיש מאחורי החיילים אנשים עם רצונות וטעויות ורגשות. בדיוק כמו שהיהודים מבינים שיש גם פנים לצד הפלסטיני. לרע יש אישיות וסביבה, שצריך לראות גם אותה.

יחידות המסתערבים האלה הוקמו כדי להגיע בפעולות כירורגיות למקומות קטנים וספציפיים, ולא להוריד פצצה על בית שנערכת בו חתונה ויש בו מבוקש. היחידות האלה נועדו למנוע הרג של אזרחים חפים מפשע״.

ובזה אנחנו שונים מהם.

״אנחנו שונים מהם בהמון דברים, ואנחנו דומים להם בהמון דברים. המוטיבציות הרבה פעמים דומות. רק שאנחנו לא נקריב את הילדים שלנו למען המאבק, בצורה כזאת, ולא נהרוג אזרחים חפים מפשע בפיגוע במועדון. זה ההבדל בינינו״.

כשיצרתם את הסדרה היה ניסיון לעשות דברים שקולים ולא להראות צד אחד יותר מהשני וכיוצא בזה?

״לא, לא. אנחנו עשינו סדרה שלא עובדת לפי החוקים. הלכנו עם האמת שלנו ובגלל שהלכנו איתה הצלחנו. לא ניסינו שיהיה איזון, אבל תוך כדי כתיבה עניין אותנו מאוד להיכנס לעומקו של הצד הערבי. אני בתור שחקן לא אוהב לראות דמויות חד מימדיות, של רע וטוב מוחלטים. צריך להבין את כל המורכבויות. גם כשחקן, כשהדמות מורכבת יש בה הרבה יותר חיים. אני חושב שאחד הדברים שהצלחנו לעשות זה שלכל הדמויות, מהגדולה ועד הקטנה, יש מורכבויות״.

הרגשתם על הכתפיים שלכם את כובד המסר שאתם מעבירים?

״היו לנו ויכוחים למשל אם להראות וידוא הריגה, כי זה נראה נורא אכזרי. אבל זאת האמת של החיים, ובחיים הדברים האלה מתרחשים. ובכל זאת, יש דברים שלא הראינו כי לא רצינו להוציא אותנו רע. אני ישראלי וציוני. גם אני וגם אבי יששכרוף, השותף שלי ליצירה, עושים מילואים, נלחמנו במלחמות, אנחנו אוהבים את המדינה ולא רוצים לפגוע בה. אנחנו כן רוצים שיבינו שהסכסוך הוא מורכב ויותר מזה - אני גר בתל אביב ושותה את האספרסו שלי בכל בוקר ברמת אביב, אבל עשרים דקות ממני יש עולם אחר לגמרי, שלנו כישראלים מאוד נוח לעצום את העיניים ולא לראות אותו. פחדנו מתגובות גם מהימין וגם מהשמאל. יום אחרי שהסדרה יצאה והיו ביקורות, אני קראתי קודם כל את ״מקור ראשון״ ואבי קרא את ״הארץ״. התקשרנו אחד לשני ואמרנו: ״הם אוהבים את זה והם אוהבים את זה, כנראה שעשינו משהו לא נכון״. אבל זה פשוט ככה, הסדרה מדברת לכולם״.

הבנתם שאתם עושים משהו מהפכני? שהשפה הערבית תהפוך בזכותכם לטרנד?

״ממש לא. היינו יושבים בחדר העריכה, והייתי אומר “רק אני ואמא שלי נראה את הסדרה״. לא חלמנו בחלומות הכי ורודים שידברו על זה בחדשות ובכל מקום. המסתערבים חיים בפרדוקס. הם נלחמים בערבים, אבל מאוהבים בתרבות הערבית. כדי להיות מסתערב אתה חייב לדבר ערבית טוב, לאהוב את התרבות הזאת ולחיות אותה כמו ערבי. בישראל יש אוכלוסיה שמדברת ערבית, ופתאום השפה הזו הפכה למשהו סקסי וכולם רוצים ללמוד אותה. זה מקסים. פתאום זו לא רק שפה מאיימת״.

הסדרה בדיונית, אבל יש בה דברים שלקוחים מהמציאות אחד לאחד?

״היתה לי חברה כשהייתי חייל, שנהרגה בפיגוע. הדמות של דריה, והזוג הזה, בועז והיא, אלה בדיוק אנחנו. זה שאחר כך אני לא הלכתי ונחטפתי, זה משהו אחר. הדמות של המחבל, למשל, אבו אחמד או תאופיק חאמד, מבוססת על המחבל האמיתי איברהים חאמד. הוא היה מאוהב באשתו בטירוף, ואני חושב שדרך האהבה שלו אליה השב״כ בסוף הגיע אליו. חוץ מזה, יש דברים אמיתיים שרצינו לדבר עליהם והכנסנו דרך הסדרה, כמו למשל מדחת יוסוף, או זה שישראל מחליפה חמשת אלפים מחבלים תמורת בן אדם אחד. האם זה נכון? האם זה הוגן? צודק? האם צריך לעשות את זה? שאלה שפתחנו״.

כשיצרת את הסדרה היה לך ברור שאתה תשחק את דורון?

״לי היה ברור אבל ל-YES לא היה. הם חשבו, ובצדק מבחינתם, שמוקדם לי מדי בקריירה למשוך סדרה על הגב, וביקשו שנעשה אודישנים. כך יצא שאני עשיתי אודישן לסדרה שלי, ואני מאוד שמח שזה קרה כי זה שיחרר את השחקן שבי ושיחקתי הרבה יותר בחופשיות״.

השתתפת בסדרות רבות בעבר, אך זו הפעם הראשונה שיצרת סדרה ושיחקת בה.

״זה לא פשוט כי אתה כל הזמן דרוך. בתקופה של לפני הצילומים אתה רק ביצירה, ואז כשאתה על הסט אתה כל הזמן מסתכל על סצינות, מנסה להבין דברים, נוכח בכל יום צילום, נפשית זה האחריות מאוד מאוד גדולה, ולא נגמרת בעריכות ובבחירה של המוזיקאים. בכל דבר היינו מעורבים, זה היה מאוד מאוד קשה ומאתגר, אבל היה בזה סוג של קתרזיס”.

היית צריך לעשן בלי סוף בצילומים.

״אני מפלרטט עם סיגריות כבר הרבה זמן. לפני הסדרה כמה שנים שלא עישנתי, ובשביל הצילומים חזרתי לעשן, ומאז פה ושם אני עדיין לוקח סיגריות. צילמנו עם סיגריות אמיתיות, אבל בתוך הקופסה של סיגריות פריז הכנסנו מרלבורו״.

וקראתי פוסט בפייסבוק על זה שיש לסדרה בעיה באמינות - אבו אחמד לא מפסיק לאכול שוקולד ולא עולה גרם במשקל...

״כל הסדרה נמשכת בסך הכל על פני שבועיים. חמאס לא מעשנים סיגריות או לפחות משתדלים שלא. רצינו להראות באיזה מקום אבו אחמד פורק את הלחץ שלו, וקיבלנו החלטה שזה יהיה דרך ממתקים ושוקולד. אתה לא יכול להיות שמור כל כך כל הזמן. אנשים מבלבלים קצת בין המציאות והדמיון, והסדרה נכנסה לאנשים כל כך חזק לעצמות שהם מתבלבלים, אבל אני אוהב את זה שזה כל כך חזק״.

אתה עובד כרגע על העונה השניה, שתעלה לאוויר בעוד כשנה. אתה חושב שיש בסדרה שלך תקווה?

״אין לי תשובה לשאלה הזאת. זו המציאות שלנו, אלה החיים שלנו. אם יש תקווה, את זה כל אחד יבחר לעצמו. לי יש תקווה. אני חושב שהבסיס הוא קודם כל לדבר, ואחרי זה לראות מה יקרה, וזה מחזיר אותי לערבית. עכשיו כשאני פוגש ערבי ברחוב, אני אומר לו ״סבאח אל חיר״ במבטא ערבי, הוא מחייך אליי בחזרה ויש פה דיאלוג. אני חושב שאפשר להיפתח לדיאלוגים דרך שפה. אנחנו צילמנו את הסדרה הזאת במהלך ״צוק איתן״. היו אזעקות, מטוסים, דברים טכניים שהקשו להתרכז. היתה לי סצינת אהבה עם אישה ממוצא ערבי ביום שבו חטפו את שלושת הנערים (שאער, פרנקל ויפרח). איך עושים סצינת אהבה כשאתה מבואס רצח מהסיטואציה? היה הרבה מתח, ודיברתי על זה הרבה עם השחקנית הערביה (השחקנית לטיסיה איידו) שגם היא לקחה את זה מאוד קשה והיתה בשוק מהסיטואציה. צילמנו בזמן מלחמה, בכפר ערבי, והכנסת האורחים שקיבלנו שם היתה אחת המדהימות שקיבלתי אי פעם בחיי. עבדנו ערבים ויהודים בתוך סיר הלחץ הזה, והצלחנו ליצור יצירה משותפת פשוט כי דיברנו. היתה מטרה אחת ושמנו בצד את כל המחלוקות. ביום היחיד שבו החלטנו לא לצלם, התקשר אליי ראש הכפר וביקש שנבוא, כי דווקא זה יוכיח לכולם שיש אפשרות לעבוד יחד. ולמחרת כבר היינו שם שוב״.