בין שטויות לעובדות
מכל ההבלים שנכתבו השנה על בלאט, אין מגוחכת יותר מהטענה שאין לו שום השפעה, חשיבות או משמעות בהצלחה של הקאבס. ציפי שמילוביץ' על העונה של קליבלנד. "תפסה אמריקה"
אתם בוודאי זוכרים איך לפני שנים רבות ניסה דייויד בלאט לקחת פסק זמן שלא היה לו, וניצל בנס רק כדי לראות את הכוכב הגדול שלו מתעלם מהוראות ועושה מה שבא לו ‑ כלומר קולע סל ניצחון במשחק הכי חשוב של העונה. אתם בוודאי גם זוכרים איך במשך שלושה ימים הסבירו מיליוני מאמני NBA, דוברי אנגלית ועברית, שדייויד בלאט גמור, שאף אחד לא סופר אותו ושלברון ג'יימס הוא המאמן של קליבלנד. בצד השני של המגוחכות שאלו הטוקבקיסטים מה זו החוצפה הזו של לברון וממתי שחקן, גדול ככל שיהיה, מתעלם מההוראות של המאמן, הרי מייקל ג'ורדן לא היה מעז לעשות דבר כזה!
בקיצור, הרבה מאוד שטויות נאמרו באותם ימים רחוקים, חלקן בידי אנשים שאמורים לדעת יותר טוב, כולל עיתונאים אמריקאים ותיקים שפיתחו יחסי שנאה־שנאה ילדותיים עם בלאט. אבל הוא הוריד את הראש, נתן לסופה לחלוף בפעם המי יודע כמה השנה, המשיך לעשות את מה שהוא עושה, ובשבוע הבא, בעונתו הראשונה ב־NBA, יוביל את הקבוצה שלו לסדרת הגמר. כן, יוביל. לגמרי יוביל. מכל השטויות שנכתבו השנה על בלאט, אין מגוחכת יותר מזו שטענה שאין לו שום השפעה, חשיבות או משמעות בהצלחה של הקאבס. כלומר, הוא אחראי כמובן להפסדים, אבל אין לו חלק בניצחונות. מדובר בכסילות מוחלטת.
לאמן שחקן כמו לברון ג'יימס זו מלכודת דבש בתוך כלוב מזהב. זו זכות אדירה, ולפעמים גם כיף גדול, אבל זה גם דורש מהמאמן לעמוד כל בוקר מול המראה ולהסביר לאגו
שלו שזו העיסקה: אתה מאמן את חבילת הכדורסל השלמה ביותר בהיסטוריה, שיכולה להביא אותך לפסגות שאפילו לא העזת לחלום עליהן. בתמורה, קח בחשבון שיהיו ערבים שבהם כולם יתנהגו כאילו אתה לא נמצא שם בכלל.
עם כל הרעש מהנגרייה ממול שליווה אותו מתחילת העונה, דייויד בלאט התמודד עם הסיטואציה הזו הרבה יותר טוב ממאמני השנה הראשונה האחרים של לברון ג'יימס. או של מג'יק ג'ונסון. או של מייקל ג'ורדן. או של קובי בראיינט. גם הם ‑ תדהמה, תדהמה ‑ התייחסו לפעמים למאמן שלהם כאל מי שנמצא שם רק כדי לתת להם טפיחה בישבן בירידה למנוחה בסוף הרבע הראשון. אבל בלאט, שכנראה כבר לא יזכה לקרדיט שמגיע לו, ראוי לזכות בקרדיט שכנראה כבר לא יזכה לו. כי העובדות ‑ לא התדמית ולא הציוצים בטוויטר ‑ מספרות סיפור אחר לגמרי מזה שנתפר השנה סביב דייויד בלאט, שיש לו יותר ניצחונות פלייאוף מהכמות שהייתה לפיל ג'קסון בעונתו הראשונה.
המציא הכל מחדש. ומחדש. ומחדש
נתחיל עם זה שהקבוצה שבלאט אמור היה לאמן כשחתם בקליבלנד, היא לא הקבוצה שקיבל כשהגיע. נכון שהלוואי על כל מאמן צרות כמו נחיתה מפתיעה של לברון ג'יימס וקווין לאב, אבל בלאט בא לקליבלנד מוכן פסיכולוגית לעבוד בשקט, לבנות קבוצה שתשחק את הכדורסל שהוא אוהב, ואולי בעוד שנתיים תוכל לעבור סיבוב או שניים בפלייאוף. בקיצור, בלאט קיווה לייצר בקליבלנד את אטלנטה הוקס, אותה קבוצה שהוא פירק עכשיו 0:4 בלי שניים משלושת הכוכבים הגדולים שלו. אחר כך באו הפתיחה האיומה של העונה ושורה של טריידים, ובלאט נאלץ להמציא את הקבוצה שלו בפעם השנייה. בתחילת הפלייאוף הגיעה הפציעה שחיסלה את קווין לאב, ושוב הקלפים נטרפו, ובשני הסיבובים האחרונים הוא משחק גם בלי קיירי ארווינג, אפילו כשהוא על המגרש. ובלאט המציא שוב הכל מחדש.
הסוויפ של הקאבס נגד אטלנטה הושג כשהצוות המסייע של לברון ג'יימס פחות טוב מזה שהיה לו בעונתו האחרונה בקליבלנד לפני שעזב למיאמי. כמה מאמנים ישראלים היו חושבים אפילו לקחת את מת'יו דלבדובה לקבוצה שלהם בארץ? לא עכשיו, עכשיו זו לא חוכמה - לפני ארבעה חודשים, כשבלאט התחיל לתת יותר ויותר דקות משחק לפוינט גארד אוסטרלי שהקליעה שלו נוגדת את כל חוקי היסוד של זריקה לסל, ומשלב במשחק שלו אלמנטים של ראגבי. טריסטן תומפסון? אימאן שאמפרט? ג'יימס ג'ונס? בכמה קבוצות עבר שהגיעו לגמר הפלייאוף החבר'ה האלה היו משחקים כל כך הרבה דקות ונותנים תרומה כל כך משמעותית?
ג'יי.אר סמית' תמיד היה סקורר גדול, שרק השריטה בראשו היתה גדולה יותר. הוא הפך לרב־אמן בחירוב משחקים ובהחלטות שהעלו ספקות גדולים לגבי מה שקורה אצלו בין האונות. בשנותיו בניקס הוא היה נערץ ושנוא בערך באותה מידה, וכששלחו אותו באמצע העונה לקליבלנד הוא ממש נעלב. אוהדי קליבלנד, מאידך, היו בטוחים שזה הרגע בו נגמרה העונה סופית, כי אף אחד לא אמור להגיע לשום מקום רציני עם ג'יי.אר סמית'. פאסט פורוורד כמה חודשים, סמית' נותן לקליבלנד את כל הטוב שבו ורק מעט מהרע. מי שלא מעניק לבלאט קרדיט על זה, חוטא בחוסר כנות אינטקלטואלי וחבל להתווכח איתו.
אם להאמין לכל הסיפורים שסופרו השנה על האווירה בחדר ההלבשה של קליבלנד, הקבוצה הזו אמורה הייתה להיראות כמו ממשלת ישראל בטקס ההשבעה. אבל אלה שמתעקשים להאמין למראה עיניהם, דווקא רואים קבוצה לוחמת, מגובשת, שמשחקת הגנה מצוינת, והספסל שלה נמצא על הרגליים ומעודד כל המשחק. גם פה, לא לתת לבלאט קרדיט, זה פשוט עלוב.
ולסיום יש כמובן את העניין הפעוט שנקרא לברון ג'יימס. אפשר לא לאהוב את לברון האיש או השחקן, אפשר להגיד עליו הרבה דברים, חלקם יהיו נכונים, אבל שום דבר
לא ישנה את העובדה שהוא כישרון הכדורסל הגדול בהיסטוריה ואולי כוכב העל הכי קבוצתי שדרך על פרקט. מג'יק ג'ונסון חילק מסירות לג'יימס וורת'י, קארים עבדול־ג'באר וביירון סקוט. כשלברון ג'יימס מסיים משחק עם 12 אסיסטים, הוא עושה את זה עם דלבדובה, מוזגוב ושאמפרט. יש לו אגו גדול ופה גדול והוא מכור למותג שהוא בונה לעצמו, והוא באמת לא צריך מאמן, כי בנוסף לכל הוא מוח כדורסל גאוני.
ובכל זאת, אחרי שבתחילת העונה לקח חופש כי היה מרוקן פיזית ונפשית, ולמרות שהוא על המגרש בלי שני השחקנים שהורידו ממנו את העומס, לברון משחק את כדורסל הפלייאוף עם הכי הרבה לב ונשמה בקריירה שלו. מישהו עזר לו להגיע לכאן בכושר ובמצב המנטלי הזה, ולמישהו הזה מגיע לקבל את הקרדיט שאף אחד לא נותן לו.
לפנייה לכתב/ת 
