זמן קריאה: "ואז הבליח אור"

• לקריאת "ואז הבליח אור" בגרסא דיגיטלית היכנסו לכאן
• הורידו את אפליקציית "עברית" לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד
• ספרותקל'ה: כל מה שחדש בעולם הספרות
  

"ואז הבליח אור" הוא רומן חדש מאת אברם קנטור. בואו לקרוא קטע ממנו:

"ואז הבליח אור". ספרו של אברם קנטור

תמיד זה התחיל דווקא באור הגדול הזה שמציף הכול בלי קול. דממה ואור - זה הכול. אבינועם כבר לא היה בטוח אם זהו אירוע שחוזר אליו בחלום, או סיוט דמיוני שלא עוזב אותו, על־כל־פנים, אף שידע בדיוק מה יקטע את הדממה הריקה מכל קול ומכל מראֶה, אף־פעם לא היה מסוגל לנחש מתי זה יקרה. ובכל־זאת הוא ידע בדיוק מה יהיה המשך החלום, תמיד הצחוק המלגלג של דוב שווארץ: "תוריד ת'ראש", הוא שקטע את הדממה המוחלטת ההיא.

ואף שידע בדיוק מה תהיה התמונה שיראו עיניו כשיַפנֶה את מבטו אליו, ואף שבכל מאודו רצה למחוק את המראה ההוא מזיכרונו, סב בחלום צווארו של אבינועם מעצמו על צירו, והפנה את פניו אליו, ועיניו נשארו פקוחות לרווחה, למרות הרצון העז לעצום אותן. די היה בלגלוג העולה מצחוקו כדי שלא ירצה להביט אליו, אבל המראה הזה, שכבר היה חקוק בעינֵי רוחו של אבינועם, שב ושיגר חלחלה עזה אל כל גופו בכל פעם מחדש. רק כתפיו של דוב שווארץ הנשענות על ידיו המונחות על הסיפון מחוץ לפתח העגול של תא הנהג.

אין ראש. ואפילו האור העז שלא אִפשר לראות דבר לא הצליח למחוק את מראה הכתם האדום שתופס את מקומו בין הכתפיים. מתוך הגדם הנורא ההוא עולה הצחוק המתגלגל שכמו מצביע על אבינועם בלגלוג, "הרי כל היום אמרת לי להוריד ת'ראש, אז הנה הורידו לי אותו". כאילו מישהו חכם ממנו פירש באופן אחר את הוראתו של אבינועם לנהג לא לסכן את ראשו, וכאילו הוא, אבינועם, בחר בחיים, ולא החיים או אולי הגורל בחרו בו.

מי היה מסוגל להישאר בתוך האור הדומם הזה ולהמשיך לספוג את הלמות הלגלוג המהדהד בתוך קופסת הגולגולת ההמומה?תמיד ברגע הזה שָׁבה פתאום התחושה לגופו של אבינועם, ובתוך הכאב החד, המפלח את ראשו, הוא יודע שהוא לא מת ושמוכרחים להסתלק. איך נחלץ לסיפון וזינק ממנו ארצה, לא ידע, אבל כאב הנחיתה על הקרקע עדיין חולף במוחו בכל פעם מחדש. עדיין אין הוא שומע דבר מלבד הדי הצחוק העולים מן הגדם האדום שנשאר מאחור בין הכתפיים, אבל את ההבהקים המתנפצים סביבו מכל עבר הוא רואה היטב.

הוא רץ מבוהל לפנים, ומייד נתקל במשהו ומשתטח אפיים ארצה. יצר החיים אינו מרפה ומבלי לחשוב הוא שב ומתרומם על רגליו, מספיק לעשות שניים־שלושה צעדים מהירים עד למעידה הבאה המזעזעת את כל הווייתו במכה עזה בראש, ולמרבה הטמטום הוא לוחש לעצמו: "מזל שיש קסדה." הוא כבר יודע שמעתה ועד עולם יהיה עליו לקום ולהמשיך לרוץ, אף־על־פי שהנפילה הבאה כבר צפויה. ואבינועם אכן קם להמשיך לרוץ, ואז מתפוצץ הכול לפניו באור גדול ובדממה דקה.

ותמיד ברגע הזה הוא היה פוקח את עיניו באימה גדולה ומוצא עצמו רטוב מזיעה בחשכת חדר־השינה השקט שלהם, ונעמי ישנה בשלווה גדולה כאילו כלום לא קרה, ובאמת הרי כלום לא קרה. כל זה היה מזמן. בחדר־השינה שלהם השקט היה אמִתי, לא מוחלט כל־כך כמו הדממה ההיא. לא היה עליו להתאמץ להקשיב כדי לשמוע את נשימתה החרישית של נעמי, ומבין חרכי התריס עלה טרטור המזגן הישן של השכנים. ואף־על־פי שכאן לא היה מהדהד הגיחוך המלגלג, ואף־על־פי שאבינועם לא רק ידע שהֵקיץ מחלום מסויט אלא גם חש זאת היטב, לא הרגיש פחות אשם משחש בתוך האור בדממה המוחלטת ההיא. הוא לא היה פחות אשם בבחירה לא נכונה, ולא הרגיש פחות מטומטם, משום שבחר להמשיך בחיים האלה, ובשביל מה?

בשביל להמשיך להתעורר בחשכת חדר־השינה ליד נעמי ולהיווכח שוב ושוב שהיה יכול להיפטר מכל זה כבר אז? הוא ידע היטב שכל זה איננו אלא שטות מוחלטת, וגייס תמיד כנגד התחושות האלה את שלוות נשימתה של נעמי לצִדו, ואת חיוכי הילדים שישנו בחדרים הסמוכים, ובכל־זאת לא הצליח אף־פעם לברוח מתחושת ההבל וחוסר־הטעם שזרע בו הגיחוך האכזר של דוב שווארץ. תמיד ידע אבינועם שאם ינסה לחזור ולהירדם ישוב אליו אותו צחוק מהר מאוד. הוא כבר ידע שהנשק היעיל ביותר נגדו הוא העוררות, ודווקא לא היה הכרחי להתעורר לגמרי לשם כך, די היה במשב קל של רוח חיים. אבינועם היה הולך חרש אל מיטות הילדים, מביט בפניהם התמימות הרכות, לזאת מתקן את הציפה המכסה אותה, ולזה מסיט מעט את הכר העומד להישמט מן המיטה.

ובלי משים, בעודו עומד ומשלח מבט דואג ואוהב אל העפעפיים המליטים על העיניים העצומות בשלוַות הפנים הזעירות, הייתה מתפוגגת תחושת ההבל שגרר אִתו מן הסיוט. ומי ידאג לקטנים החמודים הללו אם לא הוא, אבינועם? הוא אבא שלהם. לא זכר באיזה גיל הייתה תמר כשפקחה פתאום את עיניה בתמיהה והזדקפה בבת־אחת במיטתה. כנראה נרתע בבהלה, כי תמר הושיטה אליו את ידיה בשאלה.

"אבא?" אמרה, "אבא, אתה בסדר? לא קרה כלום," הוסיפה, כמו ניסתה להרגיע אותו.

ודאי נראָה כמי שזקוק להרגעה.

אחר הדברים האלה לא יכול עוד אבינועם להרשות לעצמו להיכנס לחדריהם בלילות ולהניח לתום פניהם הזכּוֹת להפיג את כאבי ההֶבל. לא היה עליו לחכות עד שיגדלו כדי להבין כי לא נותר לו מרגוע אחר מלבד מראה פניה השלוות של נעמי, על הכר לצִדו, ורחש נשימתה הנינוחה.

הלגלוג הסרקסטי של דוב שווארץ המת היה אולי הדבר שהעלה בו את המְאיסה בחיים בעָצמה הרַבה ביותר, אבל הוא בהחלט לא היה הדבר היחיד שעורר אותה.זה ששכב במיטה שלידו בבית־החולים לא היה כלל בהכרה, ורק קולות שאיבת הנוזלים מן הצינור שהחדירו לקנה הנשימה שלו עלו מן העֵבר ההוא; ובמיטה שליד הדלת שכב איש מכוסה בתחבושות שהביט כל הזמן בתקרה ומלמל בלי הרף דברים חסרי־פשר. אשתו לא הפסיקה להתחנן בפניו שידבר ברור שתוכל להבין מה הוא אומר, אבל הוא לא הסיר עיניו מן התקרה ולא חדל למלמל.

ביום שנעמי הביאה אותו מבית־החולים הביתה, ראה אבינועם את גבריאל קֶדֶם צובע את עמודי סככת הגן שלו.

דווקא המראה הזה עורר בו תחושה דומה לזו שעורר הד הצחוק המר של המת. באופן שלא ידע להסביר לעצמו, מתוך האימה שהותירו בו הדממה הזוהרת והדהוד הצחוק בתוכה והבהקי הפיצוצים, שאת רעמיהם לא שמע כלל - לא היה בעיניו דבר הזוי יותר מן המראה הזה, אדם צובע את עמודי הסככה שלו. איפה הוא חי? מה עובר לו בראש? איך בכלל עלה בדעתו? לא מצא לו דבר נואַל יותר לעשות עכשיו?

אבל גבריאל קדם היה רק הראשון, שכן החיים נמשכו, ופירוש הדבר היה כמובן שאנשים לא חדלו מן היומיום שהם רגילים בו, וכלל לא נתנו את דעתם עד כמה תפל הוא. אבינועם אמנם לא נפטר מן התחושה הזאת, שעורר בו כמעט כל מראה בנאלי, אבל עד מהרה חדל גם הוא להתרגש ממנה. מישהו גוזם את העצים בגינתו, שכן מכסח את הדשא שלו, וסבתא מטיילת עם תינוק בעגלה. החיים נמשכים כאילו כלום לא קרה. רק הוא מרגיש את זה? רק לו נעשה כל־כך מוחשי פתאום שהכול חסר־טעם, חסר כל תוחלת?

ומה כן חשוב? יש בכלל דבר כזה?

היום יודע אבינועם כמובן מה שִׁחרר אותו מן האימה ההיא ומתחושת התִּפלות, שלא הניחה לו לחוות את החיים עצמם במקום לִצְפות בהם מן הצד. אבל כל השנים האלה לא האמין כלל שיוכל אי־פעם להשתחרר מן ההרגשה הזאת, ובעצם, גם כשעיניו הזעירות של אור הקטן האירו לו פנים שנייה אחרי שנולד, והבזיקה בו המחשבה כי הנה הוא עומד למגר את הרחישה הקשה הזאת בלִבּו, הוא לא נוכח בכך מייד. רק כשבוקר אחד שאל אותו אור איך נפצע במלחמה, הבחין פתאום שאכן כבר זמן רב מאוד לא הדהד בראשו אותו צחוק, אף שעדיין היה מעיר אותו לעִתים בוהק האור. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!