שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    אם אין עמי לי, ליעמי
    רגע לפני שנשבר מניסיונו השני לעלות לישראל ועמד לחזור ללוס אנג'לס, הבין ליעמי לורנס את ייעודו בחיים: הוא יעזור לעולים להישאר בישראל. “החלום שלי הוא שכל 300 אלף הישראלים החיים בלוס אנג'לס יחזרו לישראל”
    ליעמי לורנס כבר עמד להרים ידיים בפעם השניה ולשוב הביתה ללוס אנג’לס, אבל רגע לפני, החליט שהוא בכל זאת נשאר בישראל, אליה עלה לפני שנה. הפעם הראשונה שלורנס, 51, עשה עליה היתה לפני 26 שנה, אז הוא גם התמודד עם כל אותם דברים שעולים מתמודדים איתם, בעיות פרנסה, בדידות, ריחוק מהמשפחה. אז הוא המציא את עצמו מחדש כחשפן ואף הביא לכאן את הצ’יפינדיילס.

     

    "הייתי בשנות העשרים המוקדמות לחיי כשהגעתי לארץ בשנות ה-80, הלכתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב וכדי להתפרנס החלטתי לפתוח מועדון חשפנים, מה שלא היה קיים אז בישראל. בתחילה כל החשפנים היו עולים חדשים ובהמשך היו גם ישראלים שהצטרפו אלינו”, נזכר לורנס.

     

    אלא שהניסיון לא עלה כל כך טוב לאחר שתושבי האזור התלוננו שמדובר בקניון משפחתי ולא מתאים לערוך שם הופעות מהסוג הזה. ליעמי, שעשה כמיטב יכולתו להשתלב בארץ, ארז את המזוודות ושב ללוס אנג'לס, כאן עבד כמנהל תקשורת ויחסי ציבור בקונסוליה הישראלית בתקופתו של הקונסול יעקב (יקי) דיין. מאוחר יותר התחיל לערוך מסיבות במסגרת "סבבה פארטי”, אבל תמיד רצה לשוב לארץ. וכך, לפני שנה, הוא נתן לי ראיון פרידה וסיפר שהפעם, יתהפך העולם, הוא לא חוזר ללוס אנג'לס. הפעם, זה לתמיד.

     

    הוא שכר דירה בתל אביב, שילם מחיר רצח והתחיל ללמוד באולפן במשך חמישה חודשים. "זה מה שאמרו לנו שמצפים מאיתנו, שנלך קודם כל לאולפן ואחר כך נתחיל לחפש עבודה. אז הלכתי לאולפן שם למדו 45 תלמידים, רובם מצרפת. איך אפשר ללמוד ככה? כל אחד הרי מגיע עם רמת ידע שונה, קצב לימוד שונה, מה שמתאים לאחד לא מתאים לשני. אבל הקשבתי למה שאמרו לי, חייתי על החסכונות ולמדתי עברית חמישה ימים בשבוע. אחרי שסיימתי את הלימודים, יצאתי לחפש עבודה וזה לא היה קל בלשון המעטה”, מספר לורנס.

     

    בנוסף לקשיים הכלכליים וקשיי השפה, לורנס היה צריך להתמודד עם המלחמה שקיבלה את פניו בדיוק כשנחת בארץ. "המטוס היה ריק מתיירים. היו עליו

    רק ישראלים שחזרו הביתה. אבל המלחמה לא הפחידה אותי. בעוד רבים מחברי עזבו את הארץ או היו בתהליכי עזיבה, אני הגעתי נחוש בדעתי להישאר. אז אחרי שסיימתי את הלימודים באולפן, יצאתי לחפש עבודה. הלכתי למשרד הקליטה, הפקיד הסתכל על הרזומה שלי ואמר לי: ‘לך למשרד הזה והזה’. הלכתי למשרד השני והפקידה שם אמרה לי: ‘אתה צריך לעשות הסברה, זוהי העבודה שהכי מתאימה לך ואני אעזור לך למצוא עבודה’. חזרתי הביתה ואז שום דבר, שקט מוחלט שלושה שבועות. ואז היא כותבת לי: 'בינתיים, בגלל שאני לא מצליחה למצוא לך עבודה, אולי תרצה להיות אקסטרה בסרט?' כמה כסף כבר אני יכול להרוויח כאקסטרה בסרט? וזו בעיה שעולים רבים מתמודדים איתה והסיבה שבגללה הם שבים בחזרה למדינות שלהם. אני גר באזור מלא צרפתים בתל אביב ורבים מהם שבים לצרפת כי הם מעדיפים להתמודד עם האנטישמיות בפריז, מאשר להתמודד עם העוני בתל אביב”.

     

    "המשיח של העולים". לורנס
    "המשיח של העולים". לורנס

     

    קשה לעצור את שטף דיבורו של לורנס. הוא כואב וכועס שהמדינה שעודדה ושיכנעה רבים לעשות עליה לארץ, לא דואגת מספיק לרווחתם. לאחר שפרסם פוסט בפייסבוק שהוא מתכוון לחזור ללוס אנג'לס, התחיל לקבל עשרות תגובות מחברים שהתחננו בפניו שלא יעזוב. אחד מהם ביקש לדעת אם יש דף בפייסבוק עבור העולים ואיך אפשר לעזור להם. זה מה שהעלה את הרעיון אצל לורנס לפתוח דף כזה, שהוליד את התנועה: Keep Olim in Israel - השאירו את העולים בישראל.

     

    ההיענות היתה מדהימה ותוך פחות מחודש ימים התנועה משכה אליה 9,500 חברים לקבוצת הפייסבוק. במוצ"ש השבוע, הוא ערך את המסיבה הראשונה של התנועה במועדון ה"דאנסינג קאמל" בתל אביב, לשם הגיעו 250 עולים וחברים מכל רחבי הארץ. "הרבה יותר רצו לבוא, אבל לא היה מקום”, מספר לורנס בסיפוק. "מהשיחות שערכתי עם עולים רבים שפנו אלי, למדתי ששתי הבעיות העיקריות שמטרידות אותם ה: פרנסה ובדידות. מטרת התנועה שלי היא לספק להם כלים להתמודד. לי היה מזל כי יש לי כאן הרבה מאוד חברים טובים, אז הבדידות לא היוותה בעיה, אבל מציאת עבודה היתה בעיה קשה. “כמו שהייתי צריך להמציא את עצמי מחדש בפעם הראשונה שעליתי לישראל, כך גם הפעם. הפכתי לסטנדאפיסט ואני מופיע מספר פעמים בשבוע במועדונים בעיר, בין השאר ב"דאנסינג קאמל" וגם מנחה ערב בידור פעם בשבוע, אבל כמובן שזה לא מספיק. רוב העולים החדשים צריכים להמציא את עצמם מחדש כאן. מבטיחים לכולם הבטחות שיעזרו להם למצוא עבודה, אבל בשטח, מעטים מצליחים באמת להשתלב. הרי רבים מהישראלים שחיים בלוס אנג'לס, עזבו את ישראל בדיוק בגלל הבעיה הזאת – חוסר יכולת להתפרנס. הם אומרים תמיד: אולי יום אחד נשוב לישראל, אבל נשארים כי הם יודעים שבלי הרבה כסף, יהיה להם קשה לחזור לארץ".

     

    מאז הכריז על פתיחת התנועה שלו, הוא מופצץ בטלפונים ופניות של עולים חדשים המחפשים כתף לבכות עליה וקצת עידוד. "העולים זקוקים לתמיכה נפשית ואין להם את זה. התקשרה אלי לא מזמן אישה שעלתה לארץ לפני כשנתיים, והיא בכתה בטלפון שהיא מאוד בודדה ולא מצליחה להשתלב וחושבת לעזוב. בניגוד לישראלים שהיגרו לחו"ל ושבים לארץ, לעולים החדשים אין כאן משפחה ואין חברים וסביבה תומכת, והבדידות מאוד קשה. אם כבר מספקים להם ייעוץ פסיכולוגי, אז הפסיכולוג אינו מדבר את שפתם וקשה להם לתקשר ולשפוך את ליבם. אף לא אחד מהחברים שלי שהיגרו לכאן בשנות ה-80 כשאני גרתי כאן, נשאר בארץ. אף לא אחד. וזה צריך להגיד משהו לממשלה. היא חייבת לעשות משהו על מנת להשאיר את העולים כאן".

     

    לפי נתונים של ממשלת ישראל, רק בין 5-10 אחוזים מהעולים החדשים שבים בחזרה למדינותיהם, אך לורנס מאמין שהמספרים גדולים בהרבה. "בחודשים האחרונים בלבד, היו לי 12 חברים שחזרו בחזרה. כך שמניסיון אישי, אני מאמין שהמספרים עומדים על בין 50-60 אחוז. אני בקשר עם הרבה מהעולים שהצטלמו עם ראש הממשלה בשדה התעופה, ורבים מהם חזרו לפאריז. אני לא רוצה שיווצר הרושם שאנו מבקשים נדבות מהממשלה. אנחנו רוצים להחזיר עולים ולספק להם דרכים להשתלב. הייתי רוצה לראות ישראלים לוקחים עולים לעבודה, רק כך הם יוכלו להשתלב בארץ".

      

    החברים של לורנס קוראים לו עכשיו: ‘המשיח של העולים’, כינוי שהוא מאמץ בשמחה. לורנס מאמין שמצא את הייעוד שלו, לשמש כשופר לעולים החדשים ויש לו כבר תוכנית פעולה שלמה איך הוא הולך לעשות את זה. "אנחנו צריכים לספק להם תמיכה וייעוץ נפשי, לעזור להם במציאת עבודה ולעשות מבצע של ‘אמץ עולה’, במסגרתו ישראלים ותיקים כאן יאמצו עולים וידאגו להם, אפילו בדברים הכי קטנים שלהחיים פה. לדאוג שלא יסדרו אותם, להסביר להם דברים שלישראלים נראים ברורים ומובנים, וגם לשנות את שיטת האולפנים שממש לא עובדת".

     

    ליעמי מודע לכך שיש ארגונים רבים שמטרתם זהה והוא מדגיש שהוא לא נמצא בתחרות איתם, אלא מנסה לעזור לעולים כמי שמכיר את הבעיות מניסיון אישי. כשאני שואלת אותו מדוע הוא עדיין כאן ולא עוזב כמו שאר חבריו, הוא עונה: "כי אני אוהב את הארץ הזאת. צריך הרי להיות משוגע לעזוב את בוורלי הילס ולעבור לתל אביב. החיים שם הרבה יותר נוחים וקלים, אבל אני אוהב את המדינה. אני מניח שיש אנשים שיקראו את הכתבה הזאת ויגידו: ‘גם אנחנו היינו עולים חדשים פעם, גם לנו היה קשה, גם אנחנו התמודדנו עם אותם דברים’. כן, זה נכון, אבל לנו היתה ברירה, לא נמלטנו ממדינות שהיו רעות ליהודים או ממלחמות או מעוני, רובנו מגיעים ממדינות שפע, לא היה חסר לנו כלום ועדיין החלטנו לעשות את המעבר הזה לכאן בגלל הסיבה הפשוטה שאנו אוהבים את ישראל".

     

    לורנס נולד בבסיס צבאי באוקלהומה למשפחה יהודית, אך ללא שום קשר מיוחד לדת או לישראל. את ילדותו העביר בחוף המזרחי. הפעם הראשונה בה בכלל חשב לבקר בישראל היתה בזמן לימודיו באוניברסיטה, אז הוצעו לו מספר אופציות של לימודים בחו"ל במסגרת חילופי סטודנטים. הוא בחר ללמוד באוניברסיטת תל אביב והתאהב במדינה. אחרי אותו ביקור, החליט לנסות להישאר, מה שהביא אותו לפתוח מועדון חשפנות והביא הצ'יפנדיילס לארץ. המועדון שלו היה פופולארי מאוד וערך אירועים שונים כמו ‘ליל החולצות הרטובות’ או ‘תחרות אכילת בננות’, שהכעיסו מאוד את השכנים השמרנים.

     

    באותם ימים, הוא היה עדיין מוכר בשמו לורנס סטרסברג (הוא קרוב רחוק של לי סטרסברג, מקים בית הספר למשחק המפורסם), אבל לאחר שעזב את ישראל ושב ללוס אנג'לס אימץ לעצמו את השם הישראלי: ליעמי וכך הוא מוכר עד היום.

     

    "את יכולה להאמין שיש לנו קרוב ל-10 אלפים איש שהצטרפו אלינו דרך פייסבוק? אני רואה אותנו בקלות מקימים תנועה פוליטית”, הוא אומר בהתלהבות. למרות זאת, חברים שלו ממשיכים לעזוב. "פנו אלי מעיתונים רבים להתראיין על התנועה שהקמתי. אני הסכמתי, אבל החברים שלי לא רצו להתראיין, הם אמרו לי שהם כועסים כל כך שהם חוששים ממה שהם הולכים להגיד ולכן העדיפו לשמור על שתיקה. זה היה החלום שלהם לעשות עליה ולפעמים החלום מתנפץ וזה קשה".

     

    בבחירות האחרונות בארץ, הלך לורנס להצביע בפעם הראשונה ופירסם את תמונתו מכניס את הפתק לקלפי. ארגון ‘נפש בנפש’ פרסם את התמונה והיא הביאה לו מאות תגובות ולייקים. מאז שעלה לארץ, הוא השיל ממשקלו 20 קילו, תודות לעבודה האינסופית במסגרת התנועה החדשה שהקים. הוא מקבל טלפונים ופניות רבות מעולים חדשים ומספר בהתרגשות על מכתבים מעולים שסיפרו לו שהם התכוונו לעזוב את הארץ והחליטו להישאר בעקבות פעילותו.

     

    אחד הסיפורים החביבים עליו במיוחד התרחש בשדה התעופה בלוס אנג'לס. "הגעתי לשדה עם הציפורים שלי ואחד מדיילי הקרקע של אל על אמר לי: אני חבר שלך בפייסבוק ועוקב אחריך. הוא סיפר לי שנולד ברוסיה ואז עבר ללוס אנג'לס. סיפרתי לו שאני עושה עליה והוא איחל לי בהצלחה, נפרדנו לשלום ואחרי כמה חודשים אני מקבל ממנו הודעה שהוא עשה עליה בעצמו. הוא בא למסיבה שערכתי במוצ"ש וצילם תמונות.

     

    "החלום שלי הוא שכל 300 אלף הישראלים החיים בלוס אנג'לס יחזרו לישראל, תחשבי איזה כח יהיה לזה. כולם הרי מדברים שהם רוצים לחזור וכל הזמן דוחים ודוחים, אני מאוד מקווה לראות אותם כאן. האמת שאני רואה רבים מהם בארץ, הם מגיעים לביקור, מספרים כמה שכיף כאן, אבל חוזרים ללוס אנג'לס. הגיע הזמן שהם יחזרו הביתה. עם כל הקשיים כאן, אין כמו בישראל. חברים מתקשרים אלי בספונטניות ואומרים לי, ‘אתה יורד לקפה?’ בלוס אנג'לס צריך לתאם את הקפה הזה, שבועות מראש".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אם אין עמי לי, ליעמי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים