נעים להכיר, אני דוקטור דוליטל. כל חיי האמנתי שאפשר לדבר בשפת החיות, לכן בחרתי במוזיקה. היו לי בחדר דגי זהב בגיל 16, למרות שזה כבר גיל להביא בו בנים הביתה. כבר אז העדפתי אותם שקטים (ע"ע בוגר "הישרדות" שמתחיל ב"נ"). חורף אחד, כשההורים לקחו אותי לתאילנד, חששתי שהדגים שלי יקפאו מקור, אז קניתי חימום מיוחד לאקווריום. כנראה קצת הגזמתי עם עוצמת החום, כי כשחזרתי מצאתי את רחל האומללה ליד הפדאל של הפסנתר, מתמזגת עם השטיח מקיר לקיר. בטח ניסתה להינצל מהנזיד שהיה פעם חבריה, תהא נשמתה צרורה בציר דגים. הרגשתי נורא. לא ישנתי לילות ועברתי לנגן בחליל צד.

גם אוגרים היו לי, עד שהיה לי חתול. החתול נרדם במנוע של האוטו בדיוק כשסוף כל סוף עברתי טסט (חמישי!), ושוב לא ישנתי לילות. חצי שנה גם לא נהגתי.

ומה לגבי הכלב שגדל איתי כל חיי? הוריי סיפרו לי יום אחד שהוא עבר לגור בקיבוץ. מצא אישה והתחתן. ככה זה, אהבה מעבירה כלבים על דעתם. די מביך שבגיל 18 עדיין האמנתי לאגדות על אהבה, ורק לא מזמן גיליתי מה באמת עלה בגורלו של עוז, שאחרי שנשך את אחי הקטן (שהיה אז באמת קטן), עבר לגור, אבל לא בקיבוץ.

אז כן, אני היא דוקטור דוליטל. בפנטזיה באמת שאני כן. אז מה אם במציאות פחות הלך לי עם בעלי חיים? אפילו מבעלי (לא חיים, תומר) התגרשתי, כעבור חצי שנת נישואים. אגב, הייתה לנו כלבה משותפת. היא בחרה בו.

עם צבי ארצישראלי. "כל חיי האמנתי שאפשר לדבר בשפת החיות"

קרדיט ידיעות אחרונות

בדיקת ינשוף

בספארי של רמת־גן יש בית חולים לחיות בר. בחדר המיון שלו לא שוכבים עשרות נמרים זקנים במסדרון בתקווה שמתישהו יתפנה שם מקום גם בשבילם, ואולי מישהו סוף־סוף ישים לב גם אליהם. בחדר המיון הזה שמים לב לכל אחד. ללב הזה שבאמת מבין את שפת החיות קוראים יגאל, שם קוד לכל הווטרינרים והווטרינריות המדהימים שעובדים שם. כמה אהבה יש ליגאלים האלה לכל חסידה ועקרב. לו רק הייתי אוהבת ככה חצי מבני האדם, עזבו, לו רק הייתי אוהבת ככה את עצמי.

הפציינט הראשון שלי ביומי הראשון כווטרינרית היה ינשוף עצים. הוא הגיע לשם משדה־ניצן שבנגב בטנדר, בעזרתו האדיבה של עובר אורח שנסע לכבודו עד רמת־גן, בילה כמה ימים תחת טיפול מסור והתאושש. אני מרחתי לו משחה על עין ימין, עם עין אחת עצומה, כי התביישתי להסתכל לו בעיניים. גם לו הייתה עין אחת אדומה וחצי סגורה. טפילים פשו בנוצותיו ותולעים עשו ממנו מזללה.

איזה מזל יש לו שלא אני הווטרינרית שלו! אם החלום שלי היה מתגשם והיו נותנים לי את המשרה, המארג האקולוגי היה צריך להסתדר עם ינשוף אחד פחות. הוא עשה איזו תנועה וכדי שלא ייפול כמעט מחצתי אותו והוא כמעט נפל. החדשות הטובות הן שהעין החצי סגורה שלו נפתחה בעקבות הבהלה, כך שאפשר לומר שריפאתי אותו, ושהזמרת לא חטפה דום לב, למרות שזה היה קרוב. בינתיים (תכף נגיע לנחש).

קרדיט ידיעות אחרונות

אחר כך עשינו בדיקה כללית לקיפוד מפנימית ב'. חשבתי על חברתי נירית, ששכבה בפנימית ב' לפני שנתיים, אחרי ניתוח להוצאת כיס המרה. לו רק היינו כולנו קיפודים. בעוד שעל הקיפוד שקדו שלושה רופאים, לא כולל הרופאה הזאת, על נירית שקד בעיקר בעלה. כי קשה להיות בן אדם, וקשה עוד יותר להיות רופא שלא ישן כמו בן אדם בלילה.

ובדיוק כשכבר הרגשתי על הגל, הניחו על שולחן המטופלים שלי את הפציינט השלישי: עטלף פירות. הכנף שלו הייתה שבורה, שבורה מדי, והזיהום קשה. לא נראה שיש ליצור הזה סיכוי לשרוד, כי בלי כנפיים עטלף לא מסוגל לתפקד בטבע.

ההחלטה הקשה התקבלה בקלות מפתיעה. "המתת חסד", אמרה הדוקטור שעמדה לימיני, וכולם הינהנו בהסכמה. חוץ ממני. היה לי קשה לקבל את רוע הגזירה, אבל יגאל הסביר לי, שהחולה הזה לא ייאלץ לנסוע עד שווייץ ולהתדפק על דלתות. ממנו ימנעו את המוות האיטי הזה בייסורים עוד לפני שהם יגיעו. זה היה אולי הרגע הרחום ביותר של דוקטור דוליטל. הייתה שם אהבה אמיתית, חמלה התפשטה בחדר. יצאתי. לא רציתי להסתכל.

עוף גוזל

אחר כך לקחו אותי להתעודד קצת בגוזלייה, מקום שתמיד נעים להיות בו, אצל עופות כמו אצל בני אדם. אם שם נגמרים החיים, פה הם בדיוק בקעו. החדר רוחש בעלי כנף זעירים שאין להם אמא או אבא, ולכן אנשי בית החולים לחיות בר הם ההורים שלהם עד שיגדלו מספיק כדי לשוב לטבע.

היה נעים לראות שהמטפלים שומרים על דיסטנס, כי למרות שכיף לשחק כל היום עם בולבול קטן (הציפור!), אסור שהגוזלים ייקשרו מדי אליהם. המטפלים דואגים שהגוזלים יזכרו לפחד מאיתנו, באינסטינקט, כי בטבע בני האדם יכולים להיות גם רעים. לא כולם באים אליך עם כף של פירורי לחם.

שקלתי בז צעיר. הוא נפל מהקן לפני חודשיים, ומאז בית החולים הוא הקן שלו. כאן לימדו אותו לאכול וחיזקו את עצמותיו עם מזונות עתירי סידן. בקרוב יעבור לרמת־הנדיב לאִקלום. שם יעקבו אחריו במצלמה נסתרת, כדי לבדוק שהוא באמת מוכן כבר לחזור להיות בז. לעוף חופשי אל גורלו. הבז שקל 150 גרם והמטפלת הייתה מרוצה. הוא גדל. הגוזל שלה כבר לא ממש גוזל.

גם הנץ ששקלנו הראה סימנים מעודדים. כשהגיע, היה בלי נוצות על הכנף ובזכות הוויטמינים שקיבל הן לאט־לאט חוזרות לצמוח. אלוהים, אני לא מאמינה שהרגע שקלתי נץ. הדבר היחידי שאני שוקלת, מדי בוקר, זו ג'מוסה מזמרת עם הפרעות פסיכוסומטיות.

בסוף היום שיחררתי שַחרור, או ליתר דיוק השבתי אותו לטבע. השחרור הזה אף פעם לא היה בכלא, אז למה להגיד שהוא שוחרר? כי זה כיף. ניסיתם? תגידו את זה שלוש פעמים ברצף. "שיחררתי שחרור שיחררתי שחרור שיחררתי שחרור גנן גידל דגן בגן שרה שרה שיר שמח". אבל האמת היא שלשחרר שחרור זה באמת משחרר. כשפרשתי את כף ידי ואיפשרתי לו לעוף, לשוב אל המקום שבו לא היה אף פעם ושאליו הוא שייך, הרגשתי מין צביטה קטנה בלב. כמה קשה להרפות. מצאתי את עצמי תוהה מה יעלה בגורל מפלס הים התיכון ביום שבו אני איאלץ לשחרר. להגיד לאורי שלי, "עוף גוזל, חתוך את השמיים". וחשבתי כמה יהיה מוזר לומר את זה לנשר – "רק אל תשכח, יש נשר בשמיים", ואיך לפעמים אנחנו שוכחים שגם העוף הכי דורס היה פעם גוזל של איזו אמא.

נחש צפע

ואם כבר דיברנו על סכנות, במהלך ביקורי בבית החולים לחיות בר נתקלתי בנחש. יותר נכון, הוא נתקל בי ונתן בי אמון. ביג מיסטייק, יוג'! הייתה לו דלקת עיניים והוא נגע בי והתלפף סביב זרועי!

צרחתי! אבל אז נזכרתי שהוא זעמן שחור, אז לא כדאי לי להרגיז אותו. מילא היה זעמן לבן או חייכן ורוד. מרחנו לו משחה אנטיביוטית, כזאת שבדיוק מרחתי החודש לבת שלי, והוא שב לכלובו.

התפתח דיון. יגאל סיפר שלא מזמן הציל את החיים של נחש צפע, שמישהו ראה בחצר ביתו והלם בראשו במקל או משהו כזה. אני חשבתי שהגיע לו לחטוף יותר ממקל אחד בראש ושממש לא הגיע לו שיצילו את חייו, ועוד ליפול לידיים הכי טובות שיש? ידי הזהב של יגאל? חוצפן!

פתאום קלטתי שיגאל הוא רופא. רופא על אמת, שמחויב לאמנת הרופאים, ולכן עליו לעזור לפציינט שלו, לא חשוב מיהו אותו פציינט ועד כמה הוא ארסי! הנחש הרשע הוא בדיוק כמו מחבל מתאבד שמגיע לאיכילוב ומצילים את חייו, למרות שהוא נטל במו ידיו חיים של מישהו אחר.

הבנתי שרופאה אני לא. מחממת אקווריומים עם דגי זהב שכמוני, מוחצת רגלי ינשופים אדומי עיניים, ושונאת, פשוט שונאת, ומתה מפחד מנחשים. ומעל לכל, באמת שלא יודעת לשחרר. לא שחרור ולא בכלל. אז הסרתי את כפפות הווטרינר, הודיתי לצוות המקסים בספארי, פשטתי את מדי החלום וחזרתי למציאות.

ובמציאות אני שוכבת על הספה ורואה "הופ ילדות ישראלית". אריק איינשטיין שר על "האדון הרופא" והגוזלים שלי צמודים־צמודים, בוהים בטלוויזיה. הכי טבעי שיש.

הידעתם? יש על שמי קרנפה. עוד לא החלטתי אם להיעלב בשמה. •