צמים בלה לה לנד
סקר גדול בין תושבי לוס אנג’לס מגלה שלמרות המרחק מהארץ, הרבה מאוד ישראלים מקפידים לצום ביום כיפור. מי כן, מי לא ומי באמצע?
יום כיפור בלוס אנג'לס הוא לא אותו יום כיפור אותו חגגנו בארץ. חסרה אווירת החג, ההליכה באמצע הכביש המרכזי שבדרך כלל סואן ורק באותו יום מתרוקן מכלי רכב. חסרה השלווה והשקט. יחד עם זאת, אם אתם בין אלו המבקרים בבתי הכנסת ביום הזה, הרי התחושה אותה תחושה, אנשים לבושים לבן, התפילות, תקיעת השופר והאיחולים ההדדיים של גמר חתימה טובה.
יצאתי לבדוק עם תושבי העיר האם לוס אנג'לס שינתה אצלם משהו. האם הם עדיין חוגגים, צמים, מתפללים, הולכים לבית הכנסת או שזהו סתם עוד יום של חול. זה מה שהם סיפרו לי:
ד"ר אביאל שקד: "השנה אצום כמו כל שנה. גם הילדים שלי, בני 11, 16 ו-18 צמים. אני צם מאז גיל בר המצווה שלי. בני הקטן החליט השנה גם לצום, למרות שהוא לא חייב כי יש לו עוד שנתיים עד לבר המצווה. עדיין אינני יודע לאיזה בית כנסת נלך כי רק עברנו לא מזמן לביתנו החדש בבוורלי הילס ואנו לא נוסעים ביום כיפור. אני לא מבקר במשך השנה בבית כנסת, גם לא בראש השנה, רק ביום כיפור".
דנה גורנצקי, מורה, 22 שנה בלוס אנג'לס: "אני צמה כל שנה ולפעמים כמה פעמים בשנה, כי זה בריא לנקות את הגוף מדי פעם. אני מאמינה שכל אחד צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש וזה בדיוק מה שאני עושה ביום הזה. מנסה לנקות את עצמי מרעלים, ממחשבות רעות ולפתוח דף חדש בחיים. אני לא מבקרת בבית כנסת למעט ראש השנה ויום כיפור ועושה את זה בעיקר בשביל הילדים, כי רק ש, באמת אפשר להרגיש את החג ונחמד לפגוש את החברים ויהודים אחרים בבית הכנסת".
אדי שמגר, גרפיקאי, 15 שנה בלוס אנג'לס: "אני צם בכל יום כיפור והולך לבית הכנסת וואלי בית שלום. הרבה חברים מגיעים אלינו ביום כיפור ואנו מעבירים אותו ביחד בסלון או בחצר. אירוח מאוד קל כי לא צריך להגיש שום דבר, סתם לשבת ולדבר ולהעביר את הזמן. מקפידים להשאיר את הטלוויזיה סגורה ושהילדים לא ישתמשו בלאפ טופס ובטלפונים. אז מה הם בכל זאת עושים? קוראים ספרים, משחקים, זוהי הזדמנות נהדרת לבלות ביחד נטו עם המשפחה והחברים, בלי כל מיני הסחות דעת. אנחנו צריכים לחגוג יותר ימים כאלו, לא בצום, אבל לוותר על שימוש בכל העזרים האלקטרוניים. אני מאוד נהנה מכך שאני יכול לדבר עם אשתי, הילדים והחברים, בלי שהם יבהו בטלוויזיה, יענו לטלפון או ישלחו טקסט בזמן שהם מדברים אתי".
יפעת תמיר, עקרת בית, 12 שנים בלוס אנג'לס: "יש לי דוד שנהרג ביום כיפור, כך שעבורי זה יום זיכרון ואני תמיד מדליקה נר נשמה לזיכרו. צמתי במשך שנים, אבל בשנים האחרונות היה לי קשה עם הצום, אז שתיתי מים. בעלי גם צם, אבל הילדים לא ואני לא רוצה להכריח אותם. אני חושבת שאם הם ירגישו מוכנים לצום, הם יצומו, אני לא חושבת שנכון לכפות על מישהו לצום רק בגלל שאנו יהודים".
טל מזרחי, סוכן מכירות, 8 שנים בלוס אנג'לס: "החג היחידי שאני מקפיד עליו הוא יום כיפור. בפסח אני לא אוכל רק מצות ובשבועות לא רק דברי גבינה, אבל יום כיפור הוא מסוג הימים שגם החילוניים שבינינו שומרים עליו. בגלל שבית הכנסת רחוק, אנחנו נוסעים אליו ברכב. זה בית כנסת רפורמי, כולם מגיעים אליו ברכב וזה לא מרגיש מוזר או יוצא דופן. אני עובד מאוד קשה במשך כל השנה, גם בסופי שבוע אין לי תמיד מנוחה מטבע העבודה שלי ולכן זה נחמד שיש יום כזה בו אני ממש לא עושה כלום. לא עונה לטלפונים, לא לאימיילים, זהו יום מנוחה מושלם".
גלי הרפז, גננת, 30 שנה בלוס אנג’לס: "אני צמה כל שנה ביום כיפור והולכת לבית הכנסת עם בעלי, הילדים והנכדים. אנו הולכים בערב החג, למחרת בבוקר, חוזרים הביתה, נחים וחוזרים לפנות ערב. זהו אחד החגים החשובים, אם לא החשוב ביותר בין החגים היהודים. אני מתקשרת לכל המשפחה והחברים, מאחלת גמר חתימה טובה. אם יש צורך להתנצל בפני מישהו ולבקש סליחה, אני עושה את זה. אני לא יודעת עד כמה אנשים באמת מתייחסים למה שהחג הזה אומר, נראה לי שהרבה מאוד אנשים פשוט יוצאים ידי חובה כשהם צמים ומסתפקים בזה. יש לי חברים שלא צמים בכלל ואני לא מסתכלת על כך בעין רעה, כי איש באמונתו יחיה, מה שחשוב יותר מהצום הוא הניסיון להפוך לאנשים טובים יותר, עוזרים יותר, איכפתיים כלפי אחרים".
דורין צ'רובסקי, אשת ריל אסטייט, 23 שנה בלוס אנג'לס: "אני לא זוכרת שאי פעם צמתי ביום כיפור. המשפחה שלי בארץ גם לא צמה. כשאנשים שומעים שגדלתי בקיבוץ הם מיד אומרים: אה, בגלל זה. אבל אני לא יודעת אם רק בגלל זה אני לא צמה. יש לנו חברי קיבוץ שכן צמו, אלינו זה אף פעם לא דיבר. אני ממש לא מבינה מה הקשר בין הצום לבין בקשת כפרה וסליחה מאלוהים. איך הצום הופך אותנו לאנשים יותר טובים? זה מקסימום מנקה את המערכות בגוף. אנו כן חוגגים את שאר החגים, אבל לא בגלל הדת כמו בגלל שאנו אוהבים את המסורת וזה נחמד לחגוג ביחד עם החברים, כל עוד כמובן שלא צריך לצום".
איילת דרורי, פסיכולוגית, 9 שנים בלוס אנג'לס: "אני לא צמה ביום כיפור ומעולם לא צמתי, אבל חשבון נפש אני עושה. אני מבקשת סליחה מחברים אם פגעתי מהם, עושה חשבון נפש ובודקת מה אני יכולה לייעל בעצמי ובחיי. אני עורכת רשימת מטרות, לא מטרות כמו לעשות דיאטה או לקחת קורס נוסף באוניברסיטה, אלא יותר מטרות רוחניות שנועדו להפוך אותי לאדם טוב יותר עבור עצמי והקרובים אלי. בעלי כן צם ולוקח את הילדים לבית הכנסת. הם עדיין קטנים, אבל אם יחליטו לצום משיגיע הזמן, אז יופי ואם לא, גם טוב".
מיכל אברג'יל, סוכנת נדל"ן, 20 שנה בלוס אנג'לס: "יום כיפור הוא יום משפחתי אצלנו. אני מארגנת לי מספר ספרי קריאה ומעבירה את היום בין קריאת ספרים למשחקי שולחן עם הילדים ובעלי. אנו גם עורכים שיחות על משמעותו של היום, משמעותה של הסליחה והאם באמת ניתן לסלוח לאנשים שמאוד פגעו בך. לא מדליקים טלוויזיה, לא מקשיבים למוזיקה, פשוט יושבים בבית ונהנים מיום משפחה נטו. חברים לפעמים מתקשרים אלי במהלך היום, אבל אני לא עונה לטלפונים ואת הניידים אנו מקפידים לסגור מראש. בגלל שביום כיפור בדרך כלל חם, אנו לא הולכים לבית הכנסת בערב הראשון ובמהלך היום, אבל הולכים ביחד לקראת סוף הצום בשביל לשמוע את תקיעת השופר. אחר כך חוזרים הביתה ואוכלים ארוחה גדולה".
שקד פז, 5 שנים בלוס אנג'לס: "אני לא צמה ביום כיפור מאז הגעתי ללוס אנג'לס. בארץ דווקא צמתי כל שנה, אבל בגלל שכולם צמו מסביבי. כשהגעתי לכאן, לא הרגשתי את הרגשת החג, לא הלכתי לבית כנסת. בכלל, גרתי אז בדיוק מחוץ ללוס אנג'לס באזור לא יהודי וגם לא היה בית כנסת באיזור. כשאת חיה כך בגולה, את לא מרגישה צורך או רצון לחגוג. אחר כך, זה הפך לעניין רגיל, מגיע יום כיפור והחיים מסביבי נמשכים כרגיל, אז הפסקתי לצום. בהתחלה הרגשתי רגשות אשמה קצת, אבל זה כבר עבר לי. החברים שלי גם לא צמים, כך שאני לא מרגישה מוזר לא לצום. ההורים שלי בארץ לא יודעים שאני לא צמה ואני גם לא מספרת להם כי אני לא רוצה לפגוע בהם".
שרה רוטנברג, 40 שנה בלוס אנג'לס, פנסיונרית: "שנים צמתי וחגגתי את כל החגים, אבל מאז שהילדים גדלו ועזבו את הבית ויש להם משפחות משלהם, אני לא מרגישה צורך יותר לצום או לחגוג כל חג. יש חברים שלי שלא מסתכלים על זה בעין יפה, אני מודעת לכך, אבל זה מה שקורה כשהילדים בעצמם לא קרובים לדת. הבנות שלי התחתנו עם גברים לא יהודים והן לא חוגגות את החגים, חברים מזמינים אותי אליהם תמיד לפסח, ראש השנה, סוכות. חגים נחמד לחגוג עם המשפחה וכשהילדים היו קטנים, חגגתי במיוחד בשבילם, כך שהם יהנו מהמסורת היהודית, אבל עובדה שלמרות שהקפדתי לחגוג כל חג, הם התחתנו בסוף עם גברים נוצרים. החתנים שלי גברים מקסימים, אבל אין להם שום דבר עם יהדות וגם את הבנות שלי זה לא מעניין, אז אנו פשוט לא חוגגים ובמשך השנים גם וויתרתי על הצום ביום כיפור. ‘שה לי מבחינה בריאותית וגם אין לי צורך נפשי או דתי לצום".
עדנה ירדני, 7 שנים בלוס אנג'לס, שיננית: "לי קרה אולי ההפך ממה שקורה להרבה אנשים. מאז שהגעתי לכאן, התקרבתי יותר לדת. בארץ למשל, בחיים לא הייתי הולכת לבית הכנסת, ופה דווקא כן. יש לזה אולי קשר לכך שהתחתנתי עם ישראלי שהמסורת חשובה לו ואולי גם לזה שיש לנו ילדים קטנים וחשוב לי לשמור על כל החגים כי זה מה שמאפיין אותנו כיהודים וישראלים. אם בארץ הייתי צמה רק חצי יום, כאן אני מקפידה לצום יום שלם, עד תום הצום. בעלי צם ואני לא רוצה לאכול ולשתות לידו. האמת שזה לא כל כך קשה וזו לא הקרבה גדולה לצום יום אחד בשנה, אז אני עושה את זה מבלי להתלונן יותר מדי. יש לי חברים שהם בדיוק ההפך ממני, מאז שהגיעו לכאן, הם פחות מקפידים, מזייפים פה ושם, מפסיקים לצום באמצע יום כיפור, כי קשה להם. יש משהו בחיים מחוץ למדינה שמשנה אותנו לכאן או לכאן".
דניאלה ברון, 17 שנים בלוס אנג'לס, בעלת בוטיק: "אני תמיד צמה ביום כיפור, מאז שמלאו לי 9. כל הילדים בשכונה החליטו לצום ולהתחרות מי יחזיק הכי הרבה זמן מעמד ומאז זה נתפס. אני לא מחשיבה עצמי כאדם דתי או אפילו מסורתי, אבל יש דברים בסיסיים ביהדות שחשוב לי לשמור עליהם. אני צמה בעיקר בשביל עצמי, לא בגלל שאני מפחדת מעונשו של אלוהים או בכלל שלא נעים לי כשכל החברים שלי והמשפחה צמה ואני לא. לבית הכנסת אני לא הולכת, גם לא ביום כיפור. ניסיתי בעבר ללכת והשתעממתי נורא. כולם מכירים את כולם, ישבתי לבד והשתעממתי עד מוות. גררתי אתי את הילדים וגם הם לא יכלו לחכות לחזור הביתה. יום כיפור בארץ הרגיש כל כך חגיגי וקדוש, וכאן אני לא מרגישה את זה, למרות שאני גרה בשכונה בה גרים המון יהודים, אז את רואה אותם הולכים לבית הכנסת הלוך ושוב וזה נחמד, אבל חסרים לי הרחובות השקטים מתנועה וההליכה במרכז הכביש עם כל החברים".
תומר עדן, 3 שנים בלוס אנג'לס, עובד בעגלות: "ביום כיפור אלך לבית כנסת ישראלי הקרוב לביתי. אני הולך לשם לפחות פעמיים בחודש. בשנה הראשונה שלי כאן כששמעתי שצריך לקנות כרטיס לבית הכנסת, הייתי בהלם, אבל אחר כך גיליתי שיש הרבה בתי כנסת, בעיקר הישראלים שביניהם, שלא דורשים כרטיס כניסה וכל מי שמגיע יכול להיכנס ולהתפלל שם. חצי מהבניין בו אני גר, מלא בישראלים, אז אני מרגיש ממש בבית ויש כאן תחושת חג אמיתית. בשכונה יש שלושה בתי כנסת, כולם במרחק הליכה ממני, אפילו בארץ לא היו לנו כל כך הרבה בתי כנסת בשכונה. אני מקפיד לצום עד הסוף, לפני שנה כמעט התעלפתי בבית הכנסת, בגלל החום, הצפיפות והיובש, אבל לא וויתרתי והמשכתי לצום עד הסוף. לא ממש מבין את מי שטוענים שקשה להם והם לא צמים, הם מאבדים משהו מהיהדות שלהם וזה חבל. הרי מה מבדיל אותנו היהודים משאר העמים? יש לנו מסורת כל כך יפה, חגים עם כל כך הרבה משמעות ועומק. יש לי מכרים שלא חוגגים את יום כיפור, עובדים ומבלים כרגיל, וזה מאוד צורם לי".
תשליך ביום כיפור
צילום: מוטי קמחי
מומלצים
