"באין לי מולדת": הכל התחיל בצוק איתן

רוצים לקרוא את כל הספר? היכנסו לכאן

אלייט אבקסיס נולדה בשטרסבורג בשנת 1969 למשפחה יהודית ממוצא מרוקאי. בצעירותה למדה פילוסופיה בפריז במוסד היוקרתי "אקול נורמל סופרייר" ושימשה כמה שנים כמרצה באוניברסיטה של קאן. ספרה La répudiée ("המגורשת") זכה בפרס הספרותי Prix des écrivains croyants והיה בין המועמדים הסופיים לפרס הרומן של האקדמיה הצרפתית. כחלק מהתחקיר שעשתה לקראת כתיבתו, חיה אבקסיס בשכונת מאה שערים בירושלים. הספר אף עובד לסרט בשם "קדוש" (1999) בידי הבמאי עמוס גיתאי. בואו לקרוא קטע מתוך ספרה "באין לי מולדת":

ספרה האישי של אלייט אבקסיס

בוקר עכשיו, מהר, צריך להתעורר, להתרחץ, ללבוש אימונית ולהכין את הילדים לבית הספר. להגיש להם ארוחת בוקר, דגנים לגדולה וחביתה לקטן, שוקו, מהר, אנחנו מאחרים, צריך להזדרז, להתלבש, לצחצח שיניים, לוודא שהכול מוכן, לא לשכוח להסתרק, או יותר נכון, במקרה של הקטן, לפרוע את השיער, ארוחת עשר, בקבוק מים, וחמישה-עשר יורו תשלום לבית הספר, לאסוף את הדברים, החולצות, ולצאת, לצעוד עד לתחנת המטרו. להשיב לשאלותיהם: "הערב אנחנו אצל אבא או אצלך?" להצטער שלא אמרת להם ללבוש את מעילי הרוח כי קר למרות שכבר אביב. כבר עשר שנים שכל הזמן קר, חוץ מאשר בספטמבר, כשהקיץ האינדיאני ממאן להיעלם, לפעמים גם באוקטובר, ואז, לפתע, שורר חום מוזר.

לרדת אל המטרו, לרוץ, להתיישב על מושבים לא נוחים, בתוך צלצול אינסופי. לשאוף את הריח האופייני, תערובת של פלסטיק וניחוחותיהם של הנוסעים. הילדים יושבים זה לצד זה ומפטפטים, ילקוטיהם על גביהם.

"אמא, מה זה בית ספר ממלכתי? זה שונה מבית ספר יהודי?"

אנשים מתבוננים בנו. אני מרגישה את מבטיהם נחים עלינו. אני מסמנת לבני לשתוק. הוא מתבונן בי בעיניים גדולות.

"לא ענית לי!"

"באמת," אומרת הגדולה, "למה אנחנו הולכים לבית הספר היהודי ואת מלמדת בבית ספר ממלכתי?"

הם לא מבינים שעלינו לשמור על פרופיל נמוך, שיש להימנע מלדבר על זה. ואם כבר, אז בלחש. ישנן מילים שאנחנו לא יכולים לומר בקול רם כשאנחנו מחוץ לבית. כשאנחנו בחוץ, אני מעמידה אותם מולי ומסבירה להם את המצב.

"במטרו אנחנו צריכים להימנע מלהזכיר שאנחנו יהודים. כך גם באוטובוסים, במוניות ובכל התחבורה ציבורית. זה נכון גם לגבי בתי קולנוע, חנויות, גנים וגינות ציבוריות. הבנתם?"

"הבנתי," אומרת הגדולה.

"אבל לא רואים שאנחנו יהודים, נכון?" שואל הקטן.

אני מביטה בהם. יש להם שיער ערמוני, עיניים חומות, גון עור בהיר. אני דומה להם, העור בהיר, העיניים צרות, מלוכסנות כמו אצל האסיאתים, עצמות הלחיים גבוהות, אף עדין, אני די גבוהה, די רזה. הילדים מרכיבים משקפיים, לובשים מכנסי ג'ינס, מעילי רוח ונועלים נעלי ספורט כמו כולם. יכולנו להיות ספרדים, וייטנאמים, ערבים, בֶּרבֶּרים. או אפילו צרפתים, כמו כולם. וכמונו.

"לא, הכול בסדר. לא רואים. ואנחנו נתנהג כך שגם לא ידעו."

2

עד לפני כמה שנים, לא פחדתי ללוות את ילדי לבית הספר. לא חשבתי שאני חייבת להזהיר אותם שלא לחשוף את יהדותם. לא השתקתי אותם כשהם דיברו ברחוב או במטרו. לא ראיתי את עיניהם המופתעות שואלות "אמא, למה אסור לנו להגיד שאנחנו יהודים?" לא חשבתי שיבוא יום ואצטרך לספק הסבר. לא חשבתי שתהיה כזאת בעיה.

עד לפני כמה שנים, יצאתי לרחוב כשמגן דוד תלוי על צווארי. הייתי גאה בשמי, אסתר וידָל, ולא הנמכתי את הקול כשאמרתי את שמי בסניף בדואר. לא היינו בסכנה בעיר. לא תקפו אותנו ביציאה מבית הספר, מבית הכנסת או מהבית. לקרוא למישהו "יהודי מלוכלך" היה איסור חברתי. לא העליתי על דעתי שייתכנו בפריז מהומות נגד יהודים בהן יונפו סכינים, מחבטי בייסבול ומוטות ברזל. אם לומר את האמת, לא האמנתי שיבוא יום ואשמע בהפגנות צעקות "מוות ליהודים".

עד לפני כמה שנים היה אפשר ללמד על השואה בבתי הספר ובמכללות מבלי להיתקל בצעקות או הפרעות. לא נתקלתי באמירות כמו "היטלר צדק, חבל שלא גמר את העבודה". לא ראיתי תלמידים קמים ויוצאים מן הכיתה כשהנושא עולה, ולא כאלה שמאמצים את עמדת התליין.

עד לפני כמה שנים עוד העזתי להעלות את הנושא של ישראל בשיחות עם חברי הלא-יהודים. לא תיארתי לעצמי שהשיחה תהיה מתוחה. שלא תהיה ברירה אלא להתחמק מהנושא כדי לא לריב עם חברי ולאבד את כולם. שתשובתם תהיה שאסור להם לבקר את ישראל בפנינו, היהודים, מחשש שיואשמו באנטישמיות. לא חשבתי שאהיה חשודה באנטי-אנטישמיות.

עד לפני כמה שנים לא חשבתי לעזוב. העלייה היתה אופק אפשרי, אפשרות אחת מני רבות. כשנסעתי בעולם הרגשתי צרפתייה. קיומה של ישראל הקנה לי ביטחון. הייתי אסירת תודה לישראלים שנלחמו כדי שיהיה לנו מקום משלנו. הייתי קשורה לארץ הזאת מעומק הלב. היתה זאת משאת נפש. אבל לא שקלתי ברצינות לחיות בה ביום מן הימים.

כשהייתי ילדה למדתי בבית ספר ממלכתי. לאחר מכן למדתי ספרות ונהייתי מורה לשפה וספרות צרפתית במכללה, בפרוורים. אני גאה להיות בין אלה המעצבים את רוח ארצי, מלמדים אותה, מנציחים אותה ומנחילים אותה לדורות הבאים. האמנתי באידיאלים הצרפתיים. למדתי על אירועי מלחמת העולם השנייה מצפייה במיני-סדרה "שואה". ואז לימדו אותי בבית הספר שהשוטרים הצרפתים סייעו להסגיר משפחות יהודיות לנאצים. שהמדינה אף התעלתה על דרישות הגרמנים והסגירה את הילדים, בתואנה שאין להפריד אותם מהוריהם. אבל ידעתי גם שאנשים רבים הסתירו יהודים.

בשבילי, השואה היתה בלתי-נתפסת. אמרתי לעצמי, לעולם לא! ובמיוחד שאלתי את עצמי: מדוע היהודים לא עזבו את גרמניה כשעוד היה אפשר, למרות שדלקו כל כך הרבה נורות אזהרה?

לא שמתי לב שהאינטרנט מוצף בקריקטורות שמתאימות לשנות השלושים של המאה שעברה, מבלי שהחוק מונע זאת וללא תהליך סינון כלשהו. לא הבחנתי באתרים שמציגים שמות של דמויות צרפתיות בולטות ממוצא יהודי. לא נתקלתי באמירות אנטישמיות בטוויטר, ביוטיוב או בפייסבוק. לא חשבתי שאם אחפש בגוגל "היהודים..." אתקל ב"היהודים הם בוגדים", "היהודים הם עשירים", "היהודים בכל מקום"... לא חשבתי שאם אקליד "יהודים ובונים חופשיים" אתקל בשלל תיאוריות על אודות מזימות. שחשבונות הטוויטר של הסטנדאפיסטים, השחקנים והידוענים היהודים מהטלוויזיה יוצפו באיומים ונאצות. ושכאשב בבר של מלון גדול אשמע הזיות של זקן מטורף, מפיו של מי שאינו זקן ולא מטורף.

עד לפני כמה שנים, לא הבנתי שבעצם אני גולה בארצי. צרפת היתה הארץ שלי, התרבות שלי, ההגדרה של מי אני וכיצד אני חושבת. חשבתי שהמנהיגים שלנו ישמרו על ביטחוננו. לא האמנתי שיבוא יום שאשמע את ראש ועדת החוקה בדימוס ושר לשעבר מעיר הערה בדבר ההשפעה היהודית על ראש הממשלה שלנו. השתתפתי בוועידה של סטודנטים יהודים שהנושא שלה היה "יש לי שתי אהבות", ונכחו בה נציגי כל המפלגות. הצירוף "יהודי וצרפתי" עדיין היה אפשרי. היתה בו כמעט גאווה.

לא נתקלתי בעבר בכל כך הרבה צרפתים בחופיה של ישראל. ודירות בתל אביב עדיין היו בהישג יד.

לפני כמה שנים נסעתי לחופשה במדינות ערב. משם באו אבותי היהודים-הספרדים. אנחנו יהודים שמוצאם ממדינות ערב. הורי מרגישים במרוקו כמו בבית. הם מוצאים בה לא רק את זיכרונות הילדות אלא גם את קברי אבותיהם. הם מרגישים בה טוב כי שם נולדו, שם גדלו ושם עוצבה אישיותם.

כשטיילנו במרוקו עלינו לקברים של בני משפחה בקזבלנקה, מרקש ואסואירה. שוחחנו עם סוחרים על עזיבת היהודים, שציערה אותם. הורי נהגו לספר כמה טוב היה להם במרוקו. יהודים וערבים חיו בשלום זה לצד זה. מה קרה לנו? אהבנו אלה את אלה. אנחנו דומים. גם היום אנחנו מרגישים טוב מאוד בחברתם, אצלם, אצלנו, עם הכנסת האורחים החמה אשר קישרה ביננו בעבר. דיברנו את אותה השפה, היו לנו משפחות דומות, ערכים משותפים, היינו חלק מאותו עם ובעלי היסטוריה וארץ משותפים. היו לנו אותם מאכלים, אירחנו בצורה דומה, אהבנו תה עם נענע ולגמנו אותו יחדיו.

היה פעם תור זהב שבו שלוש הדתות חיו בשלום. זה היה בדיוק לפני האסון.

בקורדובה, במאה השתים-עשרה, היה דו-שיח פורה והרעיונות פרחו. כל אחד ניזון מהתרבות של האחר. היהודים בנו את בתיהם על גבעות טולדו. הם הִכו שורשים בספרד. הם חיו באושר במדינה שהרגישו שהיא שלהם. ספרד שימשה השראה לכתיבת שירה, להתרוממות רוח ולמיסטיקה. הם היו רבנים, משוררים, הוגי דעות, מבאי חצר המלוכה ודיפלומטים.

אולם בעקבות אל-מוראביטון שכבשו את צפון אפריקה ואל-אנדלוס הגיעו קנאי הדת, האל-מוואחידון, ואחריהם הקתולים חסרי הפשרות. לכולם היה אויב משותף: היהודים. אלה נטבחו בגרנדה ב-1066 בידי המון ערבי ששנא אותם, לטענתו, על היותם עשירים ובעלי השפעה. בהמשך הם נאלצו להסתתר או לברוח מפחד האינקוויזיציה הקתולית.

הם החלו לנהל חיים מחתרתיים, אבל שמרו על ערכיהם, ובסתר לבם ובתיהם המשיכו להבטיח את העברתם מדור לדור. כלפי חוץ הם חיו כמו כולם, אך בדלת אמותיהם הקפידו על כשרות, לבשו בגדי שבת והדליקו נרות בשקט. הם העמידו פני קתולים, עד כדי כך שחלקם נהפכו לכאלה וכמה מהם אף נעשו כמרים ואפילו ארכיבישופים. אחרים שמרו על הדת תחת מעטה סודיות, כדי שלא למשוך תשומת לב. הם הפכו לאנוסים.

עד לפני כמה שנים לא העליתי על דעתי שאיהפך בעצמי למאראנוס, לאנוסה. למילה מאראנוס משמעות כפולה, "חזיר" ו"יהודי מוסתר". יש בה כינוי גנאי. נגזר עלינו לחיות כיהודים המתביישים ביהדותם. יהודים שמסתירים את כיפתם כשהם חולמים על היום שבו ישובו להיות בני חורין, שבו יוכלו להסיר מעליהם את אורח החיים הייחודי שנכפה עליהם ולהמציא מחדש את האוניברסליות והרציונליות, כדי להילחם בכוח הלא-רציונלי של האנטישמיות.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!