הפסטיבל של כולם
פסטיבל הקולנוע הישראלי שנערך השבוע ב-JCC האיר את כל פינות החברה הישראלית. לא פלא שהרוחות להטו
בחמישה בנובמבר יצא לדרך פסטיבל הקולנוע הישראלי ב-JCC שבאפר ווסט סייד. רבים מהסרטים שהוקרנו שם, הם דווקא לא כאלו שהוקרנו בקולנוע הישראלי. ״בימים לא פשוטים אלו בישראל, אנחנו מציגים את פסטיבל ישראל האחרת״, אמר אייזק זבלוקי, מנהל מרכז הקולנוע הישראלי בJCC. ״סרטי הפסטיבל מאפשרים הצצה עמוקה ורחבה יותר של החברה בישראל ומאפשרים לנו הצופים ואורחי הפסטיבל פתיחת דיונים ושיח שמובילים להבנות ותובנות שבדרך כלל קצת קשה להבין ממרחק.
הפסטיבל הייחודי התקיים זו השנה התשיעית, ואייזק שמח שהמטרה הושגה והקהל יצא חמוש במידע ותובנות חדשות על הרבדים המסועפים שמרכיבים את החברה הישראלית. ״הרבה מהיהודים כאן לא יודעים ש-20% מאזרחי המדינה הם ערבים למשל. הם לא ידעו להבין שהערבים הישראלים הם חלק מהיום יום הישראלי. הם חלק בחברה, משתלב או לא. אנחנו כיוונו בין השאר את הזרקור גם לשם״.
כשב- JCC בחרו להתמקד במיעוטים, הכוונה הייתה גם לאלו שנמצאים בשוליים. גם אלו שחומות בלתי נראות מוצבות לפניהם מכל מיני סיבות, נסיבות וסביבות. ״למשל בסרט ׳רוק בקו האדום׳, סרט על תושבי הפריפריה הדרומית שדרות. הסרט הוקרן בשבת, ומיד אחריו הייתה שיחה עם הבמאי וגם עם כוכב הסרט. הצופים שהגיעו ראו ישראלים, יהודים ממוצא מזרחי שנדחקו לשוליים. החדשות והמצב הבטחוני זה ההקשר היחידי שבדרך כלל שומעים עליהם וזהו. כאן זה היה מזווית של מוזיקה, ניסיון לפתח סצינת מוזיקה ולהתפתח. הקהל ממש הריע״.
בעת תהליך בחירת הסרטים ב-JCc ראו צוות המרכז סרטים שונים ומגוונים ונחשפו לפסיפס האנושי. ״יש הרבה קבוצות שוליים שרצינו לבחור להציג בפסטיבל״, מסביר אייזק. ״המון קולות שצריכים להשמע. עולים חדשים, ערבים, אוכלוסיות מוחלשות. לראות אותן בסרטים במסעות או עם חלומות ומציאות שמאפשרים מבט אמיתי. הדברים התקבלו מאוד יפה״ . השנה בחרו המארגנים גם סרט פלשתינאי, אך כשיוצריו חוו מתקפת הפחדות ולחצים דווקא מארגונים ערבים ופרו פלשתינאים, הם הסירו את השתתפותם, לדאבונם של אייזק וחבריו.
הפסטיבל השנתי לא ייחודי רק בבחירת הסרטים. לטענת המארגנים ההמשך המשלים וההכרחי לצפייה בסרטים הוא השיח של אחרי. ״יש לנו הרבה דוברים שבחרנו על מנת שנוכל לפתח כמה שיותר את התכנים שמועלים בכל סרט״.
השיח שמתפתח אחרי הסרטים מוביל לא מעט לעימותים וגם למסקנות חדשות. גם השנה נרשמו רוחות לוהטות בדיונים. ״היה לנו סרט על צעיר גיי, קופירייטר, ישראלי פלשתינאי מיפו, כזה שמחשיב את עצמו ישראלי אבל מרגיש שישראלים רואים בו איום. הוא הגיע לשיחה אחרי הקרנת הסרט ואחד המשתתפים קם וצעק עליו. הצעיר לא שתק והגיב לדברים״. גם בשבת האחרונה כשהוקרן סרט שעסק בחופש הביטוי התעורר דיון נוקב וקולני. ״זה נושא חם בעקבות כל מה שאנחנו שומעים עכשיו על השרה מירי רגב. שמחתי שיש דעות שונות אבל חשוב שהכל ישמע ויעשה בדרך מכובדת וטובה. בכל זאת״, הוא מדגיש, ״הפסטיבל הזה נולד כדי לשנות את השיח״.
את הפסטיבל חותם הסרט הדוקומנטרי ״ווימן אין סינק״, שתרגום שמו יחטא למשמעות הכפולה שלו. את הסרט יצרה הבמאית והמפיקה הישראלית איריס זכי. זכי היא יוצרת מסוג אחר. מהתפקיד שהיא לוקחת בסרטיה ועד תהליך העבודה המאוד לא קונבנציונלי.
את הקריירה התחילה החיפאית דווקא כמפיקה בערוץ 24, ערוץ המוזיקה הישראלי בימיו הראשונים ומשם בMTV. אחרי שזכתה לקידום והצלחה החליטה לעזוב את תל אביב ולהגשים את חלומה לחיות בלונדון, שם למדה קולנוע דוקומנטרי.
״במקביל ללימודים עבדתי במלון חרדי כפקידת קבלה במשך שש שנים, שזו העבודה ארוכה שהייתה לי״, מספרת זכי. ״מלכתחילה לקחתי את המשרה הזו כי משהו בחברה הזו סיקרו אותי. משהו לא ברור שרציתי לפצח״. כשהגיע הזמן להגיש פרויקט גמר, בחרה איריס להכין סרט על אורחי המלון בתקווה להעניק הצצה קצת אחרת לעולמם הסגור והמהודק לכאורה של החרדים. ״אני אדם סקרן עם עיניים פתוחות על אנשים והמנגנונים שלהם. הבנתי גם שהדעות והידיעות שלי על העולם הזה היו מאוד שטחיות, וגיליתי עולם שלם ומגוון עם אנשים כמוני״. בדיוק כשהבינה את תהליך הלמידה האותנטי שעבר עליה, החליטה לשרטט דוקומנטרי שנאמן לתהליך האותנטי. ״החלטתי שסרט יחפוף לחוויות שהיו לי, שיחות ספונטניות גם בשבילי כיוצרת ותמונה יותר מורכבת. להראות אנשים שנקלעו למלון. כך, כשהגיע אורח אלי למלון לקבלה והתחיל להגיד שמחפש חדר אז הצעתי קודם כל לראיין אותו, כדי לא להפריע לסיטואציה הטבעית. כשאישר פתחתי מצלמה שהצבתי מאחורי גבי ודיברנו״.
הסרט זכה להצלחה מסביב לעולם, וזכי עברה לפרויקט הבא, אותו מציגה כאן בפסטיבל. ״הבנתי שמבחינתי יש כאן שיטה, והיא כוללת כמה מרכיבים. הבנתי שאני רוצה לעבוד במקום אותו אני מצלמת, כדי להיות חלק, להרגיש בנוח ולתת תחושה נוחה. רציתי שהסרט יורכב משיחות ולא ראיון, ושהאנשים יהיו מזדמנים, והמצלמה יתומה ללא צלם״.
בסרט ״ווימן אין סינק״ נשארה זכי נאמנה לשיטה. ״אני חיפאית, כביכול מעיר של דו קיום, אבל עניין אותי מה עובר על הנשים הערביות בעיר ומה הן חשות על דו קיום. חשבתי שנשים במספרה זו דרך נהדרת להכיר והלכתי להיות חופפת במספרה בואדי ניסנאס. נראה לי שלחפוף זה חיבור אינטימי ודרך שמשכיחה את העובדה שמדובר בסרט״. למרבה הציניות המספרה ממוקמת בשדרות הציונות ופוקדות אותו, מאז שנות השמונים, ערביות ויהודיות גם יחד.
למעלה מחודש עבדה היוצרת כחופפת. ״זו עבודה קשה מאוד״, הצהירה. ״הנשים נפתחו. יש פסיפס ושתי וערב של נשים ערביות וישראליות. מי שצופה בסרט ולא כמונו מהאיזור לא ידע מי זו מי, אבל מהשיח מבינים לאט לאט מי יהודיה ומי ערביה. הייתה למשל יהודיה שסיפרה שהגיעה לשם בשנות השמונים כי אהבה את האדיבות והמשיכה להגיע גם בשיא פיגועים אפילו שהמשפחה שלה שנפגעה בפיגוע לחצה שלא. הייתה תושבת הואדי שאמה יהודיה ואביה ערבי או ערביה שהבת שלה בצבא, אבל היא אמרה שהיא מרגישה שהיא שמחה שהיא חיה בין יהודים.
אני מרגישה שעברתי שטיפת לב״, היא מסכמת. ״חמימות בין נשים יהודיות וערביות בצורה הכי תכלסית. נכנסתי צינית ופסימית ועברתי תהליך של אמון בבני אדם ותזכורת שאם אנשים ביחד בלי כותרות הם יכולים להסתדר. יצא סרט אופטימי עם הרבה ביקורת, כזה שיכול למצוא חן ולעצבן גם ימנים וגם שמאלנים, וגם להרגיע״.
מארגני הפסטיבל רצו שהמסר והמידע שיוצאים מסרטים כמו של איריס יגיעו לא רק לפוקדי המרכז הקבועים לכן פתחו את הקרנת הסרטים במקביל גם בסינמה ווילג׳, ונראה שהניסיון הצליח.
עם השנים מזהים מארגני הפסטיבל את השינויים והמודעות הגוברת דווקא של הצופים. ״כשפתחנו במסורת הפסטיבל רצינו להעלות מודעות. אני מרגיש שהיום המודעות קיימת אבל המטרה היא אחרת. להצליח לייצר שיח אמיתי. בשיחות השבוע באמת קורים דברים ואנשים לומדים דברים. גם אני. חשבתי למשל בפעם הראשונה מה עובר על אזרחי ישראל הערבים שנאלצים לעבור תהליך לא פשוט ולא נעים בגלל קומץ קטן של ערבים שפוגעים בישראלים. וזו זווית שלא לוקחים בדרך כלל כששומעים מה קורה״.
יוצרת מסוג אחר. זכי
מומלצים
