האמהוּת
"טוב, ברור שהאמהוּת היא אבן דרך אצל כולן, לא? חששתי ממנה, כי אני מסוג האמהוֹת שלא הרגישו מוכנות עד שזה באמת קרה. יש כאלו שחולמות מגיל צעיר להיות אמא, אבל לא אני. לא תקשרתי עם תינוקות אף פעם, הם לא עשו לי את זה. זה הימם אותי בקטע טוב. אני חושבת שבגלל שהגעתי לזה בגיל 30, בשלה, קיבלתי את זה בהכלה ובהבנה. בסדר, לא ישנים וזה באמת הופך אותך לשברירית, אבל נדב בן זוגי המדהים ואני התאפסנו אחרי כמה ימים ועכשיו אנחנו ממש על זה. נדב הוא חלק בלתי נפרד מהדבר הזה. יש לו יכולת להכיל אותי והוא עוזר לי ברגעים שאני נלחצת, ולהפך".
החזרה לחולון
"גדלתי בחולון, אבל כבר בגיל 16 התחלתי לעבוד כברמנית בתל אביב, ובגיל 20 כבר שכרתי דירה בעיר ומאז החיים שלי שם. אבל אז ליאו נולד, ואני ונדב, שגם הוא חולוני, החלטנו שחוזרים לעיר. אבא שלו ואשתו פה, ואמא שלו וההורים שלי, אז הרוב קובע, ואנחנו פה. עשינו החלטה של רגע ותוך שלושה שבועות קיפלנו את הדירה שהייתה לנו בתל ברוך צפון, מצאנו פה דירה ועברנו.
"זה מאוד נוח ומאוד בטוח, כי אני אוהבת להשאיר את ליאו עם הסבתות. חזרתי עכשיו לעבודה, אני בחזרות מטורפות להצגה 'פיטר פן', שתעלה בחנוכה, ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המשפחה שלי לידי. לאמא שלי יש חמישה נכדים, אבל כולם בקנדה. שלושת האחים שלי גרים שם, אז ליאו מקבל בלעדיות. אני מאמינה שנחזור לתל אביב בסוף, אבל כרגע אנחנו צריכים את זה. מה זה בית? בית זה קירות וחומר, מה שחשוב זה מי שסביבך".
הזוגיות החדשה
"נדב ואני היינו חברים שנים. למדנו בתיכונים שונים אבל היינו באותה קליקה. לשנינו היו מערכות יחסים ארוכות וזה מעולם לא עלה על הפרק. אחרי הפרידה מאורן (אורן מאור, מי שהיה בן זוגה וארוסה של הימלבלוי עד לפני שנתיים; מ"ז) משהו השתנה. אני אפילו לא יודעת ממש להגדיר את זה, משהו באנרגיה של הקשר. ואז זה פשוט קרה. חברים שלנו היו בהלם, אבל מצד שני הם גם אמרו 'נו, זה הכי הגיוני, ראינו את זה קורה כבר מזמן'.
"מרגע שהפכנו לזוג הרגשתי ביטחון כמו שמעולם לא היה לי בקשר עם מישהו. זו תחושה מאפשרת, ואז פתאום גם האפשרות להיות אמא כבר לא נראתה כזו מפחידה. תוך כמה חודשים החלטנו להתחתן. נדב מתעסק בהמון דברים. יש לו אולפני הקלטות וחדרי חזרות, והוא עובד על אפליקציה שעושה ספיישל אפקטס. הוא מוזיקאי בבסיסו והעסקים שלו צומחים מתוך זה, אבל זה לא רק זה, יש לו עוד הרבה תוכניות. הוא בחור שווה סך הכל, עובד מהבוקר עד הלילה. מאוד אוהב לעבוד, כמוני, אז אנחנו מבינים אחד את השני".
הקריירה הלא נכונה
"לא המשחק, זו בהחלט קריירה נכונה, אבל לצד המשחק התחלתי לחשוב מה עוד אני רוצה לעשות, ובגלל שאני מאוד טובה בעיצוב פנים החלטתי ללכת ללמוד את הנושא. למדתי בסטודיו 6B, וכשסיימתי לקחתי שותפה ונכנסנו לעבוד בכמה פרויקטים בבתים. זה היה נורא ואיום! פתאום הבנתי שבעבודה הזו אנשים לא מפסיקים להגיד לך מה הם רוצים, והם לא יודעים מה הם רוצים! ואם הם כבר יודעים, זה מכוער!
"הבנתי שאני מאוד טובה בזה אבל שאני לא מוכנה לעבוד בזה, ופרשתי בשיא. היום אני מוכנה לעשות את זה רק בשביל מישהו מהמשפחה או חבר קרוב".
הטיפול הנפשי
"בגיל די צעיר הבנתי שלא מספיק לעבוד ולהצליח ולהגשים, צריך גם למלא את הנפש. אני כל הזמן משתדלת ללמוד ולעשות עבודה עצמית. אני הולכת לפסיכולוגית כבר שנים, אני קוראת לזה חדר הכושר של הנפש. אני גם לומדת בעזרת הרבה ספרים, אני קוראת ספרי מודעות עצמית ולמידה עצמית ומכל דבר אני לוקחת משהו. אני חושבת שזה מאוד עזר לי בחיים ואני ממליצה לכולם.
"גם העניין הזה עם החיבור של נדב, אחרי כל כך הרבה שנים של ידידות. אני לא חושבת שזו אגדה או מזל משמיים או משהו כזה. בסופו של דבר, אם את עושה עבודה עצמית את מגיעה לדיוק שלך ולמקום שלך, וזה מה שקרה לי".
התפקיד בסדרה "איפה אתה חי"
"התפקיד שלי בסדרה שביים ירון שילון בערוץ 1 הוא מבחינתי נקודת מפנה. זו סדרה למבוגרים והיא נהדרת בעיניי, ועכשיו אנחנו מתחילים לצלם עונה שנייה שלה. הצטלמתי בתחילת ההריון, אף אחד עוד לא ידע ולי היו בחילות שלא נדע. כמה לחם שדחפתי לעצמי על הסט, לא עזר כלום. הייתי גם נורא רגישה לריחות, רמזתי לרונן דווידוב ששיחק מולי שאני לא יכולה להריח את הבושם שלו, אני חושבת
שהוא נעלב".
הלידה
"חוויה של שמונה שעות. ילדתי באיכילוב עם דולה ואני ממליצה לכולן. אני אומרת לחברות שלי שמתקמצנות על הדולה: 'תרוויחו את זה בברית או בבריתה'. זה שווה. כל כך חשוב להשקיע את הכסף ברגע הזה, זה הרי יום שבחיים לא יחזור וזה הדבר הכי מפחיד שיכול להיות. היא הייתה איתי ועם נדב כל הזמן. למרות שלא רציתי אפידורל מראש, בסוף נכנעתי לכאב והיה אפידורל. הוא נולד 3.5 ק"ג ואחרי הלידה היה לי די קשה, שבוע לא פשוט. אחרי זה חזרתי לעניינים, וגם לפעילות. חזרתי לעשות ספורט, אבל זה בגלל שהייתי מאוד פעילה גם בהריון עצמו".
היום שבו התגברתי על הפחד מסרטן
"בגלל שאבא שלי נפטר ממחלת הסרטן כשהייתי צעירה ובגלל שתמיד התנדבתי במחלקות האונקולוגיות, היה לי חשש קבוע שיום אחד גם אני אחלה. מה זה חשש? ידיעה כזאת שזה יגיע גם אליי, ממש ידיעה. אני מאמינה שמרוב פחד יצרתי מציאות.
"בשנת 2012 גילו אצלי סרטן בבלוטת התריס ועשיתי ניתוח וטיפול משלים. היום אני כבר לא חיה בפחד. מבחינתי זה היה וזהו. ציפיתי שזה יבוא וזה בא. היום אני פעילה מאוד ב'מרכז טל' שהקימה הסוכנת שלי זוהר יעקובסון על שם בִתה טל, שנפטרה מסרטן. זה מרכז טיפולי הוליסטי לבני 18 פלוס שאין להם מענה אחר. עושים שם מדיטציות ויוגה וטיפולים אלטרנטיביים וזה לא פחות חשוב מכימותרפיה. אני אמנם טופלתי באופן קונבנציונלי, אבל אני מאמינה שגוף ונפש אחד הם ושחייבים לעשות טיפולים משלימים לאנשים שעוברים את הטיפולים המאוד קשים האלה. יש שם מענה מדהים וחשוב לי להיות חלק מזה".
איך הפכתי למעצבת?
"מערכת היחסים שלי עם אופנה היא מורכבת. אני לא באמת יכולה ללבוש מה שאני רוצה. מה שאני רוצה ללבוש, דברים יפים וטרנדיים, יפים רק על נשים קטנות עם חזה קטן. החזה שלי משנה את כל ההירארכיה של הבגד. לא תמיד אני מקבלת ביקורות טובות על הלוקים שלי, וזה בסדר, אבל בדיוק בגלל זה, כש־TO GO הציעו לי לעצב להם קולקציה, ממש התרגשתי. האמנתי שיש לי את זה, למדתי עיצוב ונורא שמחתי על ההזדמנות.
"עכשיו יצאה הקולקציה השלישית שעיצבתי. זה מתחיל מלוח השראה שאני עושה לעצמי ואז אני יושבת עם מלא סוליות ועקבים ובדים ומתחילה להרכיב. זה ממש מגניב. בגלל ההיריון יצאה קולקציה אחת שלא הייתי מעורבת בה, ונשים היו תופסות אותי בקניון ושואלות למה לא עיצבתי. זה מגניב בטירוף, לייצר משהו ושמישהו אחר קונה אותו. אני מתה על זה".
