ניסוי חברתי: בן 30 חי שבוע בדיור מוגן
דורי גל בשנות השלושים לחייו עבר לחיות שבוע ימים ב'מגדלי הים התיכון' בנורדיה. אחרי ימים של פעילות, הרצאות, שיעורים ופגישות הוא הבין שהוא לא צעיר כמו שהוא חושב
בשיתוף "מגדלי הים התיכון"
שעת ערב מאוחרת, וכמו כל בחור בגילי אני מתכונן לבילוי היומי. הפעם, הוחלט לשבור קצת את השגרה היומיומית המשעממת ולנסות משהו אחר. כעבור שעה קלה אני יושב לצד שישה אנשים נוספים סביב שולחן, כשכולנו דרוכים ומרוכזים במטרה. מה המטרה? לנצח את השולחנות האחרים. כלומר, לא את השולחנות אלא את אלה שיושבים סביבם. המשחק: טריוויה.
עוד במדור: אוסטיאופורוזיס: למה זה קורה - ומהן השיטות למניעה
זה אולי יישמע קצת כמו בילוי מוזר, אבל אני כבר לא בן ה-30 שהייתי. כלומר, אני כן. לגמרי. אבל למשך שבוע אחד בחיי החלטתי להפוך לדייר במגדלי הים התיכון, כדי להתחיל להתכונן כבר מעכשיו לחיים שאחרי הפנסיה. האמת, גם ככה אני מתאים לקונספט: הולך לישון בשעה די מוקדמת, מעביר את הזמן בנעימים, מתרוצץ בין רופאים. בקיצור, קלישאה של קשיש. על פניו, הגעתי בדיוק למקום הנכון.
במשך שנים, לפחות מאז התקופה שסבתי התגוררה בבית אבות, הודעתי לכל מי שאפשר שכשאזדקן. אני מנשל מהירושה את כל מי שינסה להכניס אותי למוסד כזה. אבל מתברר שיש בית אבות, ויש את מגדלי הים התיכון בנורדיה. כלומר, מלון אמיתי.
ואם הסטיגמה הנפוצה היא שמדובר במקום שאליו מגיעים אנשים כדי לסיים את חייהם בשקט, הרי שהיא ממש, אבל ממש, לא נכונה. אם כבר, זה המקום שאליו אנשים מגיעים כדי להתחיל את חייהם, בדיוק כפי שהם רוצים.
עוד במדור: איך הורידו בני וסילבי 80 ק"ג ממשקל גופם?
תרקוד, היא אמרה לי
קודם כל, באמת מדובר במלון. חמישה כוכבים. הדיירים כאן מקבלים תמורה הולמת בדמות כל השירותים שרק אפשר לבקש, פלוס קורסים ושיעורי העשרה. דברים שהייתי מת ללמוד, אפילו באוניברסיטה הפתוחה, אבל מעולם לא היה לי זמן. ועוד לא הגעתי לחוגים, לשיעורים, לאירועים החברתיים, להעשרה.
כמה ימים לאחר הכניסה למעוני הזמני בנורדיה. שניים וחצי חדרים ממוזגים, מסודרים כמו שהבית שלי מעולם לא היה ולעולם לא יהיה. שקלתי לבקש הארכה ופשוט להישאר לגור כאן. שיעורי פילאטיס בבוקר, כאב לי הגב יותר אחרי השיעור מאשר לפניו; משחקי כדורת סוערים; שירה, מקרה שלי אולי יותר נכון זיופים, בציבור; שיחות ערות אל תוך הלילה; ולא פחות חשוב, פיקוח רפואי צמוד וצוות שמגיע בתוך שניות מרגע הקריאה. והיו לי לפחות שתיים כאלה, רק כדי לראות שזה באמת עובד (ועם הצוות סליחה, זה לא שאני היפוכונדר. כלומר, כן, אבל זאת לא הייתה הסיבה לקריאה).
נקודה אחת שהבנתי עוד קודם, אבל הפנמתי כבר ביום הראשון במגדלי הים התיכון הוא שהבסיס לחיים בריאים ושלווים הוא שינה בצהריים. בכל יום. אני ממהר לקפוץ על העגלה, ומתעורר כסביבות חמש אחר הצהריים כשסביבי מצייצות ציפורים את שירת בין הערביים. נחמד. מרגיש קצת כמו קיבוץ.
שעה מאוחר יותר, די-ג'יי לא צעיר במיוחד מרקיד אותנו. אני שוקל לחפש אהבה חדשה ומזמין את חווה, צעירונת כבת 76, לריקוד. "החכמה היא להגיע לכאן כשאתה עוד צעיר ומסוגל לחיות את החיים", היא כמעט משדלת אותי. "להיכנס לדיור מוגן כמו פה בשלב שבו אתה כבר חצי מת, זה להפסיד את כל הכיף. המטרה של האנשים שמגיעים לכאן היא קודם כל איכות חיים, ובשביל זה צריך לחיות".
אני כמעט משתכנע. חולפת עוד שעה ואני בחדר, לא של חווה, תרגיעו. מתבונן מהחלון בעצי האבוקדו. הייתי מספר כמה הפרי טעים, אבל אחרי הכל זה אבוקדו. סביר להניח שגם בגן עדן הוא מגיע באותו סטנדרט . קשה כמו יהלום> קשה כמו סלע> רקוב, יאללה לפח.
איתן, אחד השכנים, נכנס לדבר קצת על פוליטיקה. לא משהו שאני לא עושה גם בבית. הוא בן 87, ולפני קצת יותר מעשור עבר לכאן עם אישתו. "בהתחלה היא סירבה", הוא אומר. "אבל אז היא החליטה להתחכם ואמרה לי: אם תמצא לי דירת שלושה חדרים מרווחת, עם גינה יפה, אני באה. אז מצאתי. והיא באה".
עוד במדור: ארגון הבריאות מצא: ארבעת הגורמים לחיים מאושרים
התחלה חדשה באמצע החיים
אישתו, אגב, הייתה אז בת פחות מ-70, ובדיעבד היא חושבת שזאת ההחלטה מצוינת. "אני אשקר אם אגיד שהתאקלמתי בקלות", היא מודה. "היה לי קשה בהתחלה, בעיקר פסיכולוגית. כאילו מה לי, באמצע החיים, ולמגורים בדיור מוגן עם אנשים שכבר ממש קרובים לסוף", היא אומרת. "בשבוע הראשון בעיקר חיפשתי את החופש שלי, הסתגרתי, נאבקתי. ואז הבנתי שהכל בראש שלי".
היום היא כבר רואה את הדברים אחרת. "בסופו של דבר זה עניין כלכלי", היא אומרת. "כי מכל בחינה אחרת, החיים כאן נהדרים. יש לי את כל מה שאני צריכה, כולל ילדים ונכדים שגרים ממש לא רחוק ובאים לבקר אותי לעתים קרובות. אני מרגישה חיה, במלוא מובן המילה, וזה מה שחשוב".
איתן מספר לי שהעלייה בתוחלת החיים ניכרת גם כאן: יותר ויותר מבוגרים, גם בגילאים שבהם יש במקרים צורך בסיוע סיעודי, מגיעים לכאן. גם עבורם יש שירותים מיוחדים: טיפול צמוד וסיוע בכל מה שצריך. אבל הנוכחות שלהם מזכירה לאיתן ולאישתו, ועכשיו גם לי, את היעד הסופי. "זה אולי לא נעים", הוא אומר. "אבל בגינה הציבורית ליד הבית שעזבנו היו הרבה יותר קשישים סיעודיים. בסוף כולנו נגיע לשם ולפחות כאן הדרך נעימה, הנוף יפה והשותפים חביבים".
אני מנסה להזיז את הרעיון מהראש שלי. נרדם, ומתעורר מוקדם לעוד שיעור פילאטיס סוער, שבו שוב מתברר שאנשים שמבוגרים ממני ב-40 שנה נמצאים בכושר פיזי טוב ממני בהרבה. אולי אני לא צעיר כמו שחשבתי. ממשיך לדרינק עם חבר חדש, "איש מערכת הביטחון" לשעבר ובן אדם שכנראה כבר ראה את המוות מול העיניים לא פעם. אבל לא את המוות שלו. בכלל, יש כאן לא מעט פנסיונרים של מערכת הביטחון, אנשים מהמעמד הבינוני-גבוה ומעלה. "אחרי 40 שנה בשירות המדינה, תן לשים ת'ראש על דיונה", אומר לי עמוס, שם בדוי, למראה שמישהו עוד רודף אחריו. "תסתכל מסביב, זאת חתיכת דיונה".
השבוע בבית בנורדיה עובר במהירות, על מי מנוחות. הספקתי להשלים שיעור חשוב בהיסטוריה של המזרח התיכון, לקבל מושג בסיסי בקולנוע, לנהל דיון מעמיק בסוגיות של מגדר בגיל השלישי ולהתעייף יום אחרי יום מחוגי ספורט שבחיים לא ניסיתי.
במידה מסוימת, אני מסכם לעצמי, זה כמו קייטנה בלתי נגמרת. כלומר, מתישהו היא תיגמר אבל בינתיים: בואו נרקוד עד אור הבוקר.
לפנייה לכתב/ת 
