דבר המחזאי.

עמותת "לתת" פירסמה לפני כשבועיים ששליש מאזרחי מדינתנו עניים. נתון מר, אבל מרגיש מוכר. על כן אספר לכם שתדעו ‑ לא כולם נולדו כאלה. הדרך אל העוני קצרה משנדמה: גירושים, פיטורים, מחלה, פציעה, מוות, דיכאון, נוכלות, פשיטת רגל, מלחמה – כל א־נורמליות ביומיום יכולה בקלות לזרוק אתכם אל מתחת לקו הזה. ומי שאומר בליבו: "לי זה לא יקרה", האלים אורבים לו. רק בני המזל שלא ידעו אותו מעולם, ידמה העוני בעיניהם לרחוק כמו מלחמה באפריקה. טעות בידכם. אותם אמידים הטוענים בזחיחות: "זה קורה לאנשים שמוציאים יותר ממה שהם מכניסים"/ "אסור לבנקים לאפשר לאנשים כאלה מינוס"/ "מי שרוצה לצאת ממעגל העוני – יכול"/ (והשיא): "שלא יביאו ילדים לעולם אם הם לא יכולים להאכיל אותם".

"נמרוד"

(מבוסס על אירועים אמיתיים, השמות שונו)

פרולוג.

מעשה בנמרוד, חברים קראו לו נימי, לא משנה שם המשפחה. נמרוד נולד בישראל וינק והלך לגן והיה "אבא שבת" ושיחק מחבואים וחגג בר־מצווה ואהב שניצל ושנא כרובית ועשה עגיל בגבה ונסע לאכזיב ואז לערד ואז לאילת ושמע מוזיקה ואהב נערה שאהבה נער אחר ומילא שאלון והתגייס לצבא וקיבל את התג ואז את הכומתה ואז את הדרגה ואז השתחרר. ומשם הכל החל להידרדר.  

הטעות הגורלית.

בשנייה הראשונה לחייו העצמאים, עם יציאתו מהבקו"ם, ארבו לנמרוד נציגים של קופות החולים ושיכנעו אותו לחתום על ביטוח רפואי עד לסוף ימיו. הוא חתם.

מכאן נקפוץ בפלאש־פורוורד 30 שנה קדימה:

נמרוד בן 51 ועובד בסופרמרקט שהוא חלק מרשת מזון ענקית. סביבו שטים מדי יום אנשים בעגלות ענקיות כאוניות פחם בין מסדרונות הסופרמרקט הצבעוניים. במחלקת הירקות עומד נמרוד וסוחט סמרטוט לתוך דלי מים אפורים. את רוב שערו איבד, גבו נוקשה והשתן לא זורם כמו פעם, שיניו צהובות וחור לו בין הטוחנות 27 ו־28 בלסת העליונה, ולפעמים הוא מחטט בו בלשונו.

זהו אמצע היום ובנו מתקשר אליו. לנמרוד יש אייפון, אבל אייפון 3. המסך סדוק וצריך להעביר עליו את האצבע שלוש פעמים עד שנענית השיחה. בנו מספר שקיבל רגילה ושהחבר'ה מהגדוד נוסעים לאילת: "יש לך 150 לתת לי?" נמרוד נאנח ומשתהה ואחר כך עונה שלא. אין לו לתת. בנו מנתק לו בפרצוף ונמרוד חושב: "יא ראבי, מתי הכל התהפך?"

ההיפוך.

פלאשבק ‑ 30 שנה אחורה, בחזרה ליום השחרור. אביו של נמרוד עבד אז בעירייה. אדם חם שהאמין בחסכנוּת אבל לא בחסכוֹנות. היה מתקלח מקלחות קצרות, החזיק אוטו יד שנייה ורק פעם בשנתיים הרשה לעצמו חופשה במלון ארבעה כוכבים באילת. נמרוד אח בכור לאחיו ואחותו. אמו עקרת בית ופעמיים בשבוע שומרת על תינוק — 400 שקל בשבוע – מה אכפת לה. אוכל לא חסר, אבל גם חסכונות לא נחסכו. אביו נהג לומר ש"עם 9 אלף בחודש אי־אפשר גם לפרנס משפחה וגם לשים בצד". נמרוד בז לו ולאמירה הכנועה הזו שלו, ולמרות שקרא בעיתון ש"עוני זה עניין תורשתי, ורק שלושה אחוזים מהאוכלוסייה ירוויחו בחייהם יותר משהרוויחו הוריהם" ‑ לחש לעצמו: "אני אצליח".

מיד עם השחרור נימי וחבר־הכי־טוב־שלו תיכננו טיול לאוסטרליה וניו־זילנד דרך סין, "כי חייבים לראות את החומה". אחרי הטיול הם מתכננים יחד לעשות פסיכומטרי ולהתקבל בעזרת השם להנדסת מכונות בטכניון. עם מכלי אמביציה מלאים, ניגש נימי לתחנת הדלק הקרובה, ושאל אם צריכים מישהו ל"מועדפת". ענו לו שכן.

"95 או דיזל?"; "מזומן או אשראי?"; "שירות עצמי או מלא?" – במשך חצי שנה ארורה. עשר שעות ביום עבור שכר מינימום ובשבת זה 150 אחוז. נמרוד חסך בבירות, חסך בבגדים, לא "אכל בחוץ" — שום מותרות – משכורת למשכורת, שקל לשקל. "ככה הבירה על החוף בסידני תהיה טעימה יותר", חשב ואז הוסיף: "עם המשכורת הבאה והמענק אני סוגר 24 אלף בחיסכון, וכבר אפשר ללכת לעשות חיסונים". 

רק שבדיוק אבא שלו מת.

שבץ מוחי במהלך ישיבת תקציב בעירייה, כשהדבר האחרון שהוקלד בפרוטוקול היה: "תזמינו אמבולנס!". בלוויה נמרוד עמד זקוף.

המצבה עלתה 11 אלף (לדגם הזול), וכבר היה ברור: הטיול יידחה. באסה, כי חבר־הכי־טוב גם מתחתן אוטוטו וגם רוצה להתחיל ללמוד שנה הבאה, אז הוא כנראה יטוס לבד. נמרוד הבין. ולפני שהספיק להגיד "אנאגנוריסיס", נימי מצא עצמו משלם את חשבונות המים והחשמל והכבלים והגז והארנונה והוועד־בית והאינטרנט (תשתית וספק). נימי כינס את אחיו ואחותו והסביר להם שהם חייבים "לתת יד". אחותו התיכוניסטית מצאה עבודה באולם אירועים וכל ערב הייתה מגישה בורקסים וחוזרת בשתיים בלילה, כי בעלי האירוע "לא רצו ללכת". אחרי חודש נימי קיבל טלפון מהמורה שלה שאמרה שהיא מאוד הידרדרה בלימודים. אחיו הלוחם ביקש סיוע ת"ש מצה"ל, אבל המש"קית אמרה שבגלל שיש למשפחה מכונית – סובארו ג'סטי 2004, עם 248 אלף ק"מ מאחוריה – אז הסיוע נשלל. למזלם, בוקר אחד האוטו עשה טוטאל־לוס לעצמו והחליט שיותר לא יניע. נימי הביא מומחה שהחליף את הסטארטר באלף שקל, ויום אחרי זה הלך המנוע. הלך האוטו. גם למכור אותו עכשיו אי־אפשר. אבל לפחות אחיו יוכל לקבל עכשיו תוספת של 120 שקל במשכורת הצבאית. וואי, תודה.

עד סוף השנה, 900 שקל הם כל מה שנותרו לנימי מהחיסכון לאוסטרליה. הוא כבר השלים עם האמת: לאוסטרליה לא יטוס. לפחות לא בקרוב. וגם הלימודים ייאלצו לחכות, כי קורס פסיכומטרי יעלה בין 4 ל־7 אלף, שאין לו עכשיו.

נמרוד קנה לעצמו ג'ינס וחולצה והלך לחתונה של החבר־הכי־טוב ושם 500. אחרי הכל, זה חבר־הכי־טוב. מכל החיסכון לאוסטרליה נותר לו בכיס מטבע של 10.  

היבריס.

החטא. נמרוד התאהב. הוא העז לאהוב בחורה ולשמוח שהיא אוהבת אותו בחזרה. היא הייתה קוראת לו

"נים־נים" והוא היה נמס. היו לה שיער תלתלים ועיניים טובות. היא עודדה אותו להאמין בעצמו ונימי ראה בה את עתידו. למרות הקשיים, הוא העז לחלום להתחתן ולהביא ילדים. כי אחרת, בשביל מה חי? אז התחתנו. חתונה צנועה, נשבע לכם. והביאו ילד ואז עוד ילדה ואז החליטו שזהו. כי לא יוכלו להרשות לעצמם עוד.

אבל משפחה דורשת שינוי. נימי ניגש למשרד הרישוי וביקש להוציא רישיון על תחבורה ציבורית. המבחנים היו פשוטים והוא עבר בקלות. בהתחלה נהג על מונית של חבר ואז התקבל לתחבורה העירונית וקיבל קו. החיים לא היו מפנקים אבל היו יציבים. יום אחד אשתו, מטבען האינטואיטיבי של נשים, הציעה שתתחיל ללמוד בבקרים כדי שבעוד כמה שנים יהיה איזה מקצוע שישדרג את מעמדם כלכלית. כמובן נימי תמך, למרות שכרגע כל עול הפרנסה יהיה עליו בלבד. "קצת נצטרך להצטמצם, אבל בעוד שלוש שנים ועם התואר — יהיה יותר טוב".

נמרוד הרוויח קבוע 9 וחצי בחודש. יש שיאמרו "משכורת יפה", יש שיגידו אחרת: 3,000 לשכירות/ 800 לאמו שגידלה אותו כל חייו, שתיבדל לחיים ארוכים (מזל שלאבא הייתה פנסיה)/ בערך 1,200 על כל החשבונות השוטפים/ אוכל לארבע נפשות לחודש – בערך 2,500/ סיגריות בערך 300 בחודש (עבר ממרלבורו לנקסט ואז לטבק לגלגול)/ 800 להוצאות בתי ספר וגן עירוניים/ אשתו צריכה בערך 500 לנסיעות וסנדוויץ' בקפטריה של המכללה. כך ש־400 שקל הם כל מה שנותרו לו כל חודש ל"מותרות". ועל האיזון הזה הצליח נימי באורח פלא לשמור במשך יותר מעשר שנים.  

הסיבוך.

בוקר אחד הלך נמרוד לעשות שיננית.

התקשרו מקופת חולים והפצירו בו לנצל את ה"טיפול שיננית חינם" שמגיע לו פעם בשנה. אז הלך. הגברת במסכה הציצה אל תוך לועו ודרשה שיבקר בדחיפות אצל רופא השיניים: "אם אתה כבר פה אני שנייה דואגת שיראה אותך רופא כבר עכשיו". נמרוד היה מודאג אבל הקשיב לה, כי היא באמת הייתה נחמדה. כשנכנס, אמר לו הרופא שהפה שלו מוזנח ושהוא חייב לעשות בבהילות: "טיפול שורש, עקירה כירורגית, הרמת סינוס, כתר חרסינה, תותבת־אקריל, שתל וסתימה", שאחרי הנחה – משמעותית — יסתכמו במחיר של 60 אלף שקל. בערך.

"מה?", פלט נימי, "וזה דחוף? כי לילדה יש עוד מעט

בת־מצווה. והבטחנו לקנות לה ארון ומיטה וחצי", אך הרופא אמר בנימה של מוסכניק: "אין מה לעשות ‑ זה שיניים. יפרשו לך לטריליון תשלומים ואז תשלם רק 800 בחודש. אם תזניח — זה רק יידרדר. אתה רוצה להגיד לי שאתה לא יכול לעמוד ב־800 בחודש?!?" לפי החישוב של נימי — לא, הוא לא יכול, אבל הוא לא אמר את זה. כנראה אין מה לעשות – השעה הגיעה, ולמרות החששות (תופים): הוא ייקח הלוואה מהבנק.

חודש אחר כך הוא ראה תחקיר בטלוויזיה על זה שיש רופאי שיניים שמקבלים אחוזים מהמכירות ובגלל זה הם דוחפים כל הזמן טיפולי שורש, כתרים, מברשות שיניים חשמליות, שטיפות פה ואת החומר הזה בטעם מסטיק שאמור להגן מחורים. ונימי תהה לעצמו אם גם לו מכרו משהו נפוח יותר משהיה באמת צריך. אבל מאוחר מדי — האיזון הופר.

הסבל.

אחרי שחזר התשלום השלישי על השיניים, עיקלו לנמרוד את החשבון. עכשיו הוא מוגבל: הוא לא יכול לקחת הלוואות, אין לו יותר כרטיס אשראי, אין לו יותר צ'קים, הוא לא יכול למשוך מזומן, ומעתה כל המשכורות שלו מעוקלות מיד לטובת החזר החוב.

אשתו של נימי עבדה אז בארכיון באוניברסיטה, וזה קצת החזיק להם את הראש מעל המים. עד היום שבו הכירה שם פרופסור שרמנטי עם שיער מלא וקול בס, שאהב את המחשבה שהיא אקדמאית אבל גם מבשלת דגים חריפים בשישי. לא איחר היום והיא ביקשה מנמרוד גט ואכן קיבלה אותו. הילדים כעסו, אבל היא כבר לא הייתה יכולה לסבול אותו. כבר יותר משנה שלא נתנה לו לגעת בה, הגעילה אותה חולשתו. "אני חיה רק פעם אחת, והגיע הזמן לחיות", שיננה באדיקות. עד שעזבה את הבית ועברה לגור עם הפרופסור. באקט של אצילות ויתרה על הרכוש והמזונות, כי הילדים העדיפו להישאר עם אביהם, "מאשר לעבור לגור עם הבן זונה ההוא".

יום אחד נמרוד התפתה והשתמש בכסף מהתיק של האוטובוס כדי לקנות לבתו ספרים לשנת הלימודים החדשה. כשהבוס דרש ממנו לפרוק את המזומנים בתחנה, הוא פרץ בבכי ונשבע שיחזיר. אבל מדיניות החברה היא ש"אין דבר כזה". הוא פוטר, קיבל פיצויים קטנים ואחרי חודש מצא עבודה בסופרמרקט, שם הוא עובד עד היום. לנמרוד יש לחץ דם גבוה והרופא אמר לו להפחית בעבודה ושהוא חייב לנוח ולאכול נכון. ברור... עכשיו הוא עושה את זה.

כבר אין מי שיקרא לנמרוד "נים־נים" או "נימי". עכשיו הוא רק נמרוד כזה שלא יבקר לעולם באוסטרליה. וגם לא בטורקיה. היום נמרוד גר בשכירות ושומר חצי לימון, וחצי בצל, ואפילו חצי עגבנייה על המדף במקרר.  

ההכרה.

כל צהריים מקבל נמרוד בעבודה חמגשית לבנה ובה לחמנייה, מלפפון, פרוסת סלמי ארוזה, שקית קטשופ דקה שצריך לפתוח עם השיניים וטורטית. אבל נמרוד לא אוכל. הוא מביא את החמגשית הביתה ושם אותה במקרר. כשהבת שלו נכנסת בערב אחרי שאכלה צהריים אצל חברה – פעם שלישית השבוע, שם האמא הכינה שניצל ופתיתים וסלט — היא עצבנית. היא פותחת את המקרר ורואה את החמגשית הזאת שם, מונחת כמו גופה לבנה ומנוילנת והיא זועמת על אבא שלה. היא כועסת עליו על שאין במגירה ביסלי ובמבה אדומה. היא שונאת אותו על שאין במקפיא שקית שניצלים של טבעול ועל שאין קורנפלקס מעל המקרר. היא מבשלת כוס אורז לבן וסוחטת מעליו בתיעוב את שקית הקטשופ הדקה. אחר לוקחת את הצלחת ונכנסת לחדרה. חולפת בהתרסה מול אביה שבסלון – שמוט על כורסה שעליה סדין צבעוני המסתיר את כתמי הרטיבות.

אביה מרים עיניו אליה ומקווה שלפחות תחבק אותו – נחמה יחידה בתוך יום מר – אך היא טורקת את הדלת בחדרה. שמה מוזיקה רועשת ומתחפרת במיטת היחיד שלה. היום אין לה חשק לעשות שיעורי בית. נמרוד בסלון, מדליק סיגריה מגולגלת ושורף לו בגרון, בצרבת שבוערת כמו לועו של הר געש פעיל. הוא עצוב שלא חיבקה אותו. אבל הוא גם חושב שהיא צודקת.  

אפילוג.

יום אחד נמרוד קם לעבודה ולא היו מים בברז. הוא התקשר לעירייה והם אמרו לו שלא יחברו עד שלא ישלם. נוספו גם הוצאות עורך דין, אז ה־700 כבר הפכו ל־1,200. אין לו 150 לתת לבן לאילת, אז מאיפה יביא עכשיו 1,200? הוא מתקשר לחבר שלא עונה. ומתקשר לאחותו שמסננת. ומתקשר לבנק ומתחנן. ואין. אין מושיע. היום לא יהיו מים. גם היום הוא לא יקבל חיבוק מבתו. ואולי בצדק.

למחרת בדרך מהעבודה נמרוד קנה טופס טוטו והתפלל. שביב תקווה ריקה האיר את החשיכה שבליבו, אבל מכבי נתניה הפתיעה בשבת והטופס הלך לפח. כי בסיפורים האלה אין סוף טוב. אחרי "יציע העיתונות" נמרוד הלך לישון ובבוקר בנו בכורו בא להעיר אותו ולספר לו שניתקו גם את החשמל. אבל נמרוד לא ענה וגופו היה קר.

בלוויה הבת שלו בכתה מאוד. גרושתו עמדה עם הפרופסור. והבן שלו — שלא נסע לאילת בסוף — עמד זקוף.