לפני חודש בדיוק הצטרפנו לביקורו החגיגי של נפתלי בנט, שר החינוך והתפוצות’ בבית הספר "סולומון שכטר", באפר ווסט סייד.

בנט נראה נלהב, הביע פליאה והתפעלות מהסיפורים של הילדים, ההורים והמורים עימם שוחח. הוא שמע על הדרך שלהם לשלב בין אמונות בדרגות שונות, על הקבלה ללא תנאים של כל יהודי באשר הוא, ועל הדרך שבה מיישמים ערכים יהודיים גם במשפחות חילוניות. לקינוח הוא גם הצטרף בישיבה מזרחית לילדים לשירה בציבור וכפי שדיווחנו עוד אז מעל דפי העיתון, שכאשר ביקש מהקבוצה ששוחח עימה עצות ליישום השיטה בישראל, נראה היה שתכנן ליישם.

אבל אז נודע דבר הביקור בישראל. ומשם, הפרשנות הייתה שונה. "החינוך בבית הספר הזה מרחיק יהודים מהמסורת של העם היהודי", אמר לא אחר מאשר הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו. לדעתו אסור היה לבנט לבקר בבית הספר ולאשר דרך ששונה מזו האורתודוקסית. דבריו אמנם עוררו ביקורת וגם השר בנט גינה אותם, אבל אז, ממש לפני שבוע, שמענו שבמשרדו, משרד החינוך, נפסל לקריאה ספר של הסופרת דורית רביניאן,שמספר בין השאר עם על התאהבות של יהודיה צעירה וערבי.

כל אלו נשמעו כאן, אצלנו, בקול גדול (יחסית) בתקשורת המקומית והזכירו לישראלים שבינינו את החוויה השונה של יהדות ודתיות בארה"ב, בגולה, לעומת מדינת ישראל.

בנט בעת ביקורו בשכטר מנהטן

"אני עליתי לישראל אחרי שחלמתי לממש את היהדות שלי ולחיות כציונית", מספרת ג'ולי, דתייה מקומית. "אחרי שנתיים חזרתי לניו יורק כי הבנתי שאם אני רוצה לחיות כדתייה כמו שאני מכירה ומקובל עלי, בארץ אני לא אתקבל. לא הייתי דתייה 'טובה' מספיק בשביל הדתיים בירושלים, ולא הייתי חילונית, הרגשתי שאין לי מקום".

כמו ג'ולי, יהודים רבים מופתעים לנחות בישראל ולגלות סלידה דתית לצד כפיה דתית."ברמה של ההבדלים שבין דת ומדינה בארץ ודת ומדינה בארה"ב, יש הבדלים משמעותיים", מסביר סטיבן לורך, יועץ בכיר לבית הספר "סולומון שכטר". "בישראל ענייני דת ממוסדים במסגרת משרד ממשלתי, כלומר, בהגדרה, הדת שזורה ומעורה בפוליטיקה. כשדת מעורבת ונשלטת על ידי פוליטיקה, אין סיכוי ששני הצדדים יצאו מנצחים. חייב להיות מנצח מול מובס. לעומת זאת בארה"ב, מאחר והדת משחקת על מגרש פתוח, זה בהחלט אפשרי וסביר יהיה להניח ששני צדדים יצאו מנצחים, ואפילו יותר. עצם העובדה שאתה משיג את המטרות של הדת שלך, מחזקת את הדת שלי, מאחר ומגרש הדתות, בחברה פתוחה וחופשית משחק לצד המגרש החילוני וכל ניצחון כזה הוא לטובת כולנו".

להשקפתו של לורך, כאשר הדת והפוליטיקה שזורות, ההיחשפות לשלל רבדי הדת הופכת מוגבלת ומותנית. "ברגע שמדובר בקנה מידה ממשלתי וכלל ארצי, הסיכוי של פשרות בכל תחום מצטמצם ומתקרב לאפס. כשמדובר למשל, בחתונה במסגרת יהודית, הסיכוי לפתיחות ולרב גוניות פוחת וכמעט בלתי אפשרי.

“המקור לזווית החד גונית של דת בארץ הוא השילוב המוזר הזה בין דת ומדינה. הוא מוזר לא רק מהזווית שלי, כאמריקאי, אלא היסטורית, של עם ישראל שלפחות 2000 שנה הדת שלו התפתחה והתעצבה על בסיס של ניתוק מהמדינה. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו 60 ומשהו שנה תחת משטר סמכותי".

כשלורך שמע על המקרים האחרונים, הם לא הפתיעו אותו. כבר שנים ארוכות הוא מזהה את בסלידה והחשדנות של ישראלים רבים כלפי הדת והדתיות, וההפתעה על פניהם כשמגלים דרכים אחרות. "לפני 15 שנים כשחגגנו סדר פסח בבית הספר, הגיעו הורים ובני משפחה. בסיום הסדר ניגש אלי סבא ישראלי שאמר שאילו היו טקסים ורבנים כאלו בארץ, כולנו היינו דתיים.

אני חושב", הוא מסביר. "שבטווח ארוך, בעיקר כי עכשיו אין מי שיעשה את זה, אולי יבינו שהמדינה חייבת לברר לעצמה האם חשוב יותר לשמר את הדת למגזר החרדי ההולך וגדל, או להרחיב את היריעה על מנת לאפשר ליהודים טובים מרקעים אחרים למצוא את מקומם הראוי באופן שיערער את הביטחון של היהודים הטהורים. שאלה חברתית ומדינית מאוד קשה. אני רואה את הניגוד הערכי בין שני הדברים", מסכם לורך, "שמירת היהדות על טוהרה באופן שבו סבא וסבתא שלנו היו מכירים ומזדהים, לעומת החייאת היהדות ושיקומה לאלף השנים הקרובות. אין אחד שהוא טוב והשני הוא רע. יש ניגוד".

אלכס מקווינס הוא איש נדל"ן. היום הוא דתי אדוק, אבל בעבר לא יכול היה להיות רחוק מזה. הוא הגיע לכאן לפני 12 שנה מישראל, אבל לא שוכח לספר שלשם הגיע מרוסיה. "בארץ הייתי חילוני גמור, אנטי דת", הוא מתאר. "עוד כעולה חדש חינכו אותנו שדת זה אופיום לעם, וזה לא טוב, מלמדים אותך שדתיים לא עושים כלום, עושקי כספים, וכל זה גרם לי להתרחק מדת בארץ".

כשהגיע לכאן, אורח החיים השתנה, ואלכס תוהה אם גם לכך היה חלק בשינוי הדרסטי שעבר. "אולי גם בגלל שבארץ החיים תובעניים, בעבודה, בדרמות, אתה לא מתפנה לחשוב ומכוון את עצמך לאן שכיוונו אותך. אין לך זמן לחשוב על זה. גם כאן החיים לא קלים, ועדיין, כבר אתה פנוי יותר ויש לך כלים וצורך לבדוק את הדברים".

אלכס מנסה לזהות את הגורמים שהובילו אותו, דווקא כאן, ולא במדינת היהודים, להתקרב לדת. "ארה"ב זו מדינה חומרנית ויש בה את כל החומר שאדם יכול לרצות. כל מה שאני רוצה, אני חווה פה. כאן גם מכבדים דת. יכול להיות שכאן יהודי מרגיש יותר יהודי. דתיים כאן הם משהו טבעי בנוף, חלק מהחברה, עובדים ומחוברים לא רק דרך הדתיות. בארץ אתה לא פנוי לראות את זה. התקשורת נשלטת בידי שמאל אשכנזי, שמייצר אווירה כאילו חרדים יושבים על הצוואר".

הרב עמיאל הירש הוא הרב הראשי של בית הכנסת על שם סטפן וייס באפר ווסט סייד. הוא דובר עברית על בוריה ומקפיד מתוך אג'נדה מהודקת, לשלב את הישראלים, בדרכם ובקצב שלהם, בפעילות בית הכנסת, מתוך אמפטיה עמוקה לאנטי שרובם טעונים בו.

"החיים במדינה, הכוח האינטלקאוטלי אמוציונלי של חירות וטולרנטיות הוא כל כך חזק, שהוא שולט על הזהות הישראלית", הוא גורס. "בארץ ניתן לקיים חיים יהודיים מלאים גם בלי בית כנסת ובלי דת. המקום והזהות הישראלית תופסת את המקום של הזהות הישראלית בתפוצות".

הרב הירש מדבר על יהדות פאסיבית של החילונים בישראל שעל אף הטענות שלהם כלפי הקשר בין דת ומדינה, והויכוח המתמיד על כפיה, חיים חיים יהודיים למדי. "מכיוון שבארץ חיים את כל חיינו בחיים יהודיים, לוח זמנים, לשון, חומר לימודים, חגים ומועדים, כולם מבוססי ערכים יהודים ואין תחליף לזה או אלטרמטיבה, זה מוביל לסכנה של ישראלים שיוצאים מישראל. לאורתודוכסים אין סכנה כזו כמובן, אבל לחילונים שמגיעים עם תפיסה מסוימת על דתיות, לא נוח להזדהות עם בית כנסת. אמנם יש סכנה פחותה שיתבוללו, אבל הילדים שלהם ללא ספק מועדים להתבולל בהיעדר שייכות. הם נותרים נטולי מטען ערכי שיש לאמריקאים כאן בהשתייכות לקהילה ובית כנסת. המחקרים מראים שהם מתבוללים בקצב מהיר יותר אפילו מהאמריקאים, לכן יש למצוא דרך לחבר את הישראלים ליהדות ולהתגבר על האנטי שהם נושאים באופן מובן".

הרב הירש מספר על חוויה שרבים מהישראלים מזדהים עימה. "בישראל ניכר שיש כוח דתי שולט שלא מייצג את מירב היהודים ואת היהודים המודרנים. הם שולטים בממסד, הם משדרים לרוב בישראל שהם מודרנים, עם מסרים לא מדויקים לגבי ערכים יהודיים במהותם, כל מה שקשור בין השאר לגישה לחיי משפחה, לנשים, לטכנולוגיה. בנוסף, משדרים שיהדות זו כפיה, וזה קטלני, כי הבסיס הזה מקשה על יהודים מקומיים להזדהות עם קהילה יהודית ורבנים. יש ישראלים שמגיעים לכאן ואנחנו רואים שמתקשים אפילו להיכנס לבית כנסת”.

אנחנו עובדים על זה בן אדם, בן אדם", הוא מסביר. "המטרה שלנו היא לא רק כלפי ישראלים שחיים כאן. אנחנו מעוניינים מבחינתנו בשילוב בין הישראלים ליהודים להיטיב עם הקהילה היהודית הליברלית בעת חיזוק הקשר עם ישראלים, שאצלם הזהות היהודית מוטמעת מעצם החיים בארץ. אנחנו מקווים להרחיב את הזהות היהודית האמריקאית שהיא חלשה. לישראלים יש את הזהות העצמית המובנית של שייכות לעם יהודי, את זה שואבים באוויר בישראל, וכאן היהודים האמריקאים חלשים יותר בהבנת מושג 'העם' ".

בבית הכנסת פתחו את תכנית "חופשי במנהטן", המיועדת לשלב ישראלים באופן שלא יהווה איום או אנטי. "הדת בישראל כפי שהיא מיוצגת בשלטון אינה מייצגת ערכים מודרנים, לא בישראל ולא בתפוצות. לכן יהודים ישראלים מתקשים עם כל סימני הדת. אנחנו מנסים לתת להם את האפשרות לבחור. כשהישראלים פוגשים אותי הם חושבים, וואו, רב נחמד. לא עולה בדעתם שאפשר לדבר ככה עם רב, ורק בתי כנסת יכולים לתת לישראלים לדבר עברית, מקבלים אותם איך שהם".