העולם המופלא של הקיפודים
יש להם למעלה מ-7,000 קוצים, הם בעלי חוש ריח מפותח ומסוגלים לרוץ במהירות בעזרת רגליים חזקות. כשהם מתכדררים בעת סכנה, מעטים הטורפים שמסוגלים לצוד אותם. עזרא חדד מזמין אתכם למסע בעקבות מיני הקיפודים של ישראל
הקיפודים הם מהקבוצות המיוחדות והמוכרות ביותר בקרב היונקים. הם פזורים בכל העולם, ובעיקר באירופה. הם פעילי לילה, והם נפוצים בחוות, בפארקים, בגנים ובמקומות יישוב, ואפילו בשכונות המאוכלסות בצפיפות. התנהגותם הנעימה של הקיפודים הפכה אותם למושכים בעיני בני האדם, שקיימו עמם קשר קרוב וידידותי למדי.
הקיפודים מופיעים רבות באגדות ובסיפורי ילדים כחיות מחמד. הם משמשים השראה לבובות ולדוגמאות של קישוטי עוגות, תכשיטים ועוד. למרות המידע הרב על אודות קיפודים בחברה, ההרגלים הליליים של הקיפודים נותרו סודיים, ועובדות רבות בנוגע אליהם, בעיקר בתחום הביולוגיה, נותרו לא ידועות. המין האירופאי של הקיפודים הוא היחיד שנחקר מקרוב, אך יש מינים נוספים שעליהם לא ידוע כמעט דבר.
משפחת הקיפודים היא משפחה קדומה בסדרת אוכלי החרקים (Insectivora), שהתפתחה בתקופת האיאוקן לפני כ-50 מיליון שנים. המשפחה מורכבת משתי תת-משפחות: באחת מצויים הקיפודים "האמיתיים"(Erinaceinae) , אשר להם קוצים המכסים את הגוף והם מסוגלים להתכדר בשעת סכנה; באחרת חברים הקיפודים ללא קוצים (Echinosrecinae), שבשעת סכנה אינם מתכדרים אלא בורחים.
במאמר זה נעסוק בקיפודים "האמיתיים", בעלי הקוצים. בעולם יש שבעה סוגים וכ-20 מינים של קיפודים המצויים בכל חלקי העולם הישן, אך אינם רווחים בדרום-מזרח אסיה ובאוסטרליה, אף שהקיפוד האירופאי מצא את דרכו לניו-זילנד.
את הקיפודים מכירים היטב לפי הצורה הכללית שלהם ולפי הקוצים הייחודיים שלהם, המכסים את גבם עד לקדקוד. לקיפודים אין שיער שגדל בין הקוצים, אך בחלקים האחוריים של החזה, הבטן והרגליים יש להם פרווה ארוכה וצפופה.
לקיפודים תפוקת כוח גבוהה ביחס לגודל גופם, ובדומה ליונקים גדולים מהם בהרבה, כמו כלבים, יש להם רגליים עם חמש אצבעות חזקות וציפורן על כל אצבע. רגליהם של הקיפודים אינן קצרות כפי שנראה לעין, אלא הן מתכווצות כאשר מתקרבים אליהם. יש תיעוד של קיפודים רצים במהירות של תשעה קמ"ש (150 מ' לדקה).
מטפסים על גדרות וחופרים מצטיינים
קיפודים הם, כאמור, בעלי יכולת פעילות טובה. הם מסוגלים לטפס על גדרות ועל קירות מכוסים צמחייה, ולחפור בעצמה רבה בעזרת רגליהם הקדמיות. יש מיני קיפודים שחופרים מחילות לקינון. כל הקיפודים הם שחיינים טובים. הקיפודים הם פעילי לילה יבשתיים, שניזונים בעיקר מחרקים, והם מסתמכים בעיקר על חוש הריח והשמיעה.
הם בעלי עמוד שדרה מיוחד ביותר, שהשרירים העיקריים שבו משמשים אותם כשהם מתכדרים, וזו הגנה יעילה ביותר נגד טורפים. לעתים, כאשר הם מאוימים, הם לא מתכדרים, ותחת זאת הם זוקרים את קוציהם ומחכים שהסכנה תחלוף.
תכונות של קיפודים
המאפיינים הבולטים ביותר של קיפודים הם הקוצים. לקיפוד בוגר יש כ-7,000 קוצים, וכל אחד מהקוצים הוא באורך של שניים-שלושה ס"מ וקצהו מחודד. הקוצים הם בצבע קרם-לבן, ועליהם מופיעות טבעות בצבע שחור או בצבע חום. הקוצים הם למעשה שערות שהשתנו. בצדי הגוף ניתן להבחין בקוצים דקים או בשיער גס ונוקשה, המדגימים את המעבר בין הקוצים לשערות.
לקיפודים יש עיניים בגודל בינוני. הם רואים טוב למדי בלילות מוארי ירח, ואף יכולים להבחין בדמויות ובצורות נעות. לפי מחקרים שנערכו, באור רב יש לקיפודים יכולת מוגבלת להבחין גם בצבעים.
חוש הריח של הקיפודים מפותח מאוד, ולהם חוטם ארוך בעל קצה גדול ולח. הקיפודים מרחרחים כל הזמן, לעתים בקול, כאשר הם סורקים את הסביבה שלהם. כשהם מחפשים מזון, הם מאתרים את הטרף, כמו זחלי זבובים החבויים באדמה, בעזרת חוש הריח, המשמש אותם גם לאיתור אויבים אפשריים, לאוריינטציה והכרת המקום, ולהתנהגות מינית, התנהגות הורית ואינטראקציות אחרות - אף כי על היבט זה של חיי הקיפוד קיים ידע מועט מאוד. מחקרים שונים גילו כי גם חוש השמיעה אצל הקיפודים מפותח מאוד.
בעונת החורף הקיפודים נכנסים להיברנציה (תרדמת חורף). תקופת ההיברנציה משתנה במקומות שונים בהתאם למזג האוויר. אצל הקיפוד המצוי ואצל קיפוד החולות היא נמשכת בדרך כלל עד לתקופת האביב. בישראל, הקיפוד המצוי אינו רגיש במיוחד לאקלים הארץ ישראלי ולעתים נראה פעיל גם בעונת החורף.
בניית קנים ומקומות מסתור
הקיפודים בונים קנים מערמות של עלים ועשבים יבשים ללא סידור מוגדר. הקן נבנה בצורת כיפה קומפקטית בקוטר של 60-30 ס"מ, על שקע רדוד או על חפירה רדודה של הקרקע, וכך הוא אינו בולט בסביבה. הקיפוד בונה את הקן על ידי איסוף עלים יבשים באמצעות פיו.
סביר שבניית הקן אורכת יומיים-שלושה. הוא מסדר את הקן ביעילות - תוך כדי חפירה והתכדרות הוא יוצר את החדר בתוך הקן, ודוחס את העלים כדי ליצור את התבנית הטיפוסית של הקן. את החדר הכדורי שנוצר הקיפוד מרפד בצמחייה רכה יותר.
מקומות בניית הקנים הם בדרך כלל מסתור גדר חיה, חורים בין סלעים, בתוככי כל סוג של צמחיית קרקע צפופה, בגזעי עצים, בין ערמות עלים, גזעים או ענפים כרותים, מתחת ליריעות פוליאתילן, ובין פחים וגרוטאות מסוגים שונים ובתוכם. לעתים הקיפודים בונים את קניהם גם בתוך מחילות.
ההתכדרות
ההתכדרות – שינוי מבנה הגוף לצורת כדור, היא מאפיין ייחודי מאוד בהתנהגות הקיפוד המצוי. שום יונק אחר אינו מתכדר בצורה מושלמת כמו הקיפוד. הפעולה נעשית על ידי כיווץ שרירים מיוחדים בעור. כאשר הקיפוד מתכדר הקוצים הופכים סמורים, מתקשחים ומתחדדים כמו גדר תיל. בשלב זה של ההתכדרות הקיפוד מוגן, כך שרק מעט אויבים טבעיים מסוגלים להזיק לו.
בעיות שמירת טבע
למרבה הצער הקוצים של הקיפוד אינם מנגנון הגנה מספק כנגד סכנות מודרניות, כגון מכוניות בכבישים או מכסחות דשא. מכסחות דשא עלולות לפגוע בקיפודים כאשר הם ישנים במקום המסתור במהלך שעות היום, ולקרוע את גופם לגזרים. האוח, דורס הלילה הגדול באזור, הניזון בין היתר מקיפודים, תוקף את הקיפוד מצד הבטן. הוא פותח אותה בעזרת הטפרים העצומים שלו, ובדרך כלל אוכל את תוכנו של הקיפוד ומשאיר את העור עם הקוצים, ולעתים אף אותם בולע.
את הקיפודים טורפים גם זאבים, תנים, צבועים ושועלים. גם גיריות חזקות דיין ובעלות טפרים ארוכים מאוד מסוגלות לחדור את כל מנגנוני ההגנה של כל הקיפודים, כולל של הגדולים ביותר. סכנות אחרות האורבות לקיפודים הן שאריות מזון של בני האדם: הקיפודים נמשכים לכוסות קפה מפלסטיק, לכוסות גלידה ולפחיות משקה. הכוסות והפחיות מכילות לעתים מעט משקה מתוק או שארית מעטה של מזון, והקיפוד מכניס את ראשו לתוכן כדי ללקק את השאריות, אולם כאשר ראשו כבר בתוך המיכל, קוציו נתקעים בחזקה כנגד הדפנות ואינם מאפשרים לו להיחלץ.
כתוצאה מזה קיפודים רבים מוצאים את מותם מרעב. בחלק מהמקרים יצליח הקיפוד לקרוע מעליו את כוסות הפלסטיק והנייר, אבל פחיות המשקה, המושלכות באלפיהן בצדי הדרכים ובשטחים פתוחים, משמשות מלכודת מוות לקיפודים. חברת מקדונלד'ס בגרמניה החליטה, בעקבות לחץ תקשורתי, להרחיב את פתחי כוסות הגלידה שהיא מייצרת, לאחר שנלכדו בהן קיפודים רבים ומצאו את מותם. בישראל לא ידוע עדיין היקף הפגיעה של הקיפודים מפחיות.
גם דריסה על ידי כלי רכב היא סכנה קטלנית עבור קיפודים; בעונות האביב והקיץ, דריסה היא גורם תמותה משמעותי בקרב קיפודים. עיקר הדריסות מתרחשות בחודשים אפריל, מאי ויוני, אולם למרות הדריסות הרבות של הקיפוד המצוי לא מורגשת ירידה באוכלוסייתו.
היסטוריה
אולריך יאספר זייצן מג'וור (Ulrich Jasper Seetzen,1854) כתב ברשימותיו על קיפודים: "קיפודים אינם נדירים, והם משמשים מזון בעיקר לבדואים, ששמים את הקיפוד באש עד שעורו מתקשה ומשחיר, כי אז, לפי דעתם, הבשר רך וטעים". אך זייצן אינו מתלהב מטיב בשר הקיפוד ומוסיף כי "אפשר לסבול אותו". הצוענים באנגליה אוהבים את בשר הקיפודים שנחשב לבשר משובח ביותר, והם מכינים אותו בצורות שונות: יש שעוטפים את הקיפוד בטיט ומבשלים אותו על האש כאילו היה נתון בקדרה.
מזון הקיפודים
הקיפודים ניזונים מחרקים כגון חיפושיות שונות, מעט חלזונות, תולעים, מרבי רגליים, מכרסמים שונים ונחשים. הקיפוד המצוי נחשב לאומניבור, ויצר הציד שלו נחשף במלואו כאשר הוא נתקל באפרוחים של ציפורים דוגרות קרקע.
הקיפוד לא בוחל גם באכילת הביצים, והוא משאיר אחריו קליפות ביצים שבורות. קיפודים גם אוכלים זרעים, גרגירים, ירקות ופירות שנשרו מן העץ. בשנים האחרונות אנחנו עדים לכך שקיפודים רבים ניזונים ממזון של חתולים וכלבים, בנקודות האכלה של חתולים וכלבי רחוב בחצרות ובגינות.
הקיפודים בישראל
בישראל מצויים שלושה מיני קיפודים: קיפוד מצוי, קיפוד חולות, וקיפוד מדבר. הקיפוד המצוי (Erinaceus concolor) הוא הגדול והנפוץ יותר בקיפודי ישראל. הוא בעל גוף מגושם; אורך גופו הממוצע הוא 23 ס"מ, ומשקלו בין חצי קילוגרם לקילוגרם.
משקלם של הזכרים גבוה בכ-20 אחוז מזה של הנקבות. צבעו הכללי של הקיפוד המצוי אפור, וצבע שיער הגחון והפנים אפור-חום. עיניו קטנות ואוזניו עגולות, קצרות ואינן בולטות מעבר לקוצים. פניו מחודדות וחוטמו מחודד דמוי חדק. גבו מכוסה קוצים שצבעם אפור ולבן.
תפוצתו של הקיפוד המצוי: הוא מצוי במזרח אירופה ובדרומה, בקווקז, בטורקיה, בסוריה, בלבנון, בעירק ובאירן. בישראל הוא מצוי בכל האזורים הים תיכוניים, וחודר גם לאזורי ספר מדבר ולאזורי חולות. הקיפוד המצוי הוא יצור לילי, אך לעתים נצפה גם בשעות היום, בעיקר בתקופת הרבייה. במהלך היום הוא מסתתר, בדרך כלל מתחת לאבנים או לערמות עלים ועשב.
תחום המחיה של הקיפוד המצוי, כפי שנחקר בישראל, הוא כ-16 דונם לפרט. מרחק התנועה של הפרט מגיע ל-300 מ' ללילה, והוא נחשב אטי מאוד. עונת החיזור של הקיפוד המצוי מתחילה באביב (בחודשים אפריל עד יוני). ההיריון נמשך 49-34 ימים, והנקבה ממליטה ארבעה-חמישה גורים. הגורים נולדים עיוורים ועירומים. הקוצים שלהם לבנים, רכים וקצרים, אך במהלך 36 השעות הראשונות של חייהם צומחים הקוצים הקבועים. הגורים נגמלים מיניקה בתוך שישה-שבעה שבועות, אז הצעירים עוזבים את הקן או מגורשים על ידי האם.
סימני שדה
עקבות - ניתן למצוא עקבות קיפוד בשטחים בוציים: על גדות שלוליות מתייבשות, בשטחים חקלאיים, בגינות ירק רטובות, בשולי תעלות ניקוז פתוחות ועוד. עקבות הקיפוד ייחודיים, וניתן להבחין בחמש אצבעות קצרות יחסית, בעלות ציפורניים ארוכות הנראות כהמשך של האצבעות. האצבע השנייה, הקצרה ביותר, היא בעלת הציפורן הארוכה ביותר (יש לשים לב אל האצבעות הקצרות מבין החמש).
קל להתבלבל בין עקבות הקיפודים ועקבות החולדות. עקבות הקיפודים גדולים יותר; הרגליים הקדמיות והאחוריות הן בערך ברוחב זהה, אך הרגליים האחורית ארוכות מעט יותר. אורך הרגליים הקדמיות ארבעה ס"מ, ואורכן של הרגליים האחוריות ארבעה ס"מ וחצי.
בכף הרגל ניתן לזהות שלוש כריות קטנות. ברגליים האחוריות לעתים עשויות להופיע שתי כריות קטנות נוספות באזור העקב. מרחק הפסיעה בהליכה רגילה בין הרגל הקדמית לרגל האחורית הוא 15-10 ס"מ, ורוחב הפסיעה בין רגל ימין לשמאל הוא שלושה עד שישה ס"מ.
גללים - גללי הקיפודים מפוזרים באקראי. צבעם שחור והם תמיד מחודדים בקצותיהם. אורך הגללים 5-1.5 ס"מ, צורתם גלילית וקוטרם סנטימטר אחד. הגללים קשיחים ודחוסים בשאריות של חרקים, והם אינם מדיפים ריח חזק. ניתן לזהות גללי קיפודים לעתים קרובות על מדשאות באזור מגורים של בני אדם.
הקיפוד המצוי נוהג לחפש חסרי חוליות מתחת לגללי בהמות כמו פרות וסוסים. תוך כדי חיפוש הוא משאיר סימנים של גללי בהמות שבורים ומפוזרים. הקיפוד גם ידוע כאוכל ביצי ציפורים על פני הקרקע - הוא נוגס בהן ויוצר חור גדול, שדרכו הוא מכניס את הלשון ומלקק את תוכן הביצה. קן שנטרף על ידי קיפוד מזוהה בקלות, היות שכל מה שנשאר מהביצים זה שני ספלים חלולים ושרידי קליפות מרוסקים, והקן עצמו מפוזר על תוכנו.
קיפוד החולות
קיפוד החולות (Hemiechinus auritus)הוא הקטן שבקיפודי ישראל. אורך גופו מגיע ל-17 ס"מ ומשקלו עד 270 גרם. אפרכסות אוזניו גדולות וחפות משיער. הקוצים שעל גבו קצרים וצבעם אפור-צהבהב, ובהם חריצים גבשושיים לאורך.
רגליו וגחונו מכוסים שיער דק בצבע לבן או חום בהיר, פניו בצבע לבן חולי, והוא בעל חוטם מחודד יותר משאר הקיפודים. בית הגידול של קיפוד החולות הוא אזורים חוליים ובעלי אדמות קלות באזורים צחיחים למחצה ובאזורי החוף, או באדמות לס בנגב בעלות כיסוי צומח דליל.
תפוצה בעולם: צפון אפריקה עד הודו, דרום רוסיה ומונגוליה עד ערב. לבנון, ירדן, סוריה, אירן, עירק, אפגניסטן, פקיסטן וסין.
תפוצה בישראל: נפוץ באזורים חוליים ובעלי אדמות קלות, בעיקר באזור החוף - מקיסריה בצפון ועד לחולות מערב הנגב בדרום, וחודר לתוך העיר באר שבע ואדמות הלס שסביבה עד לאזור נחל אדוריים שבחבל לכיש. קיפוד החולות התפשט וחודר (או אולי נדחק) גם לתוך גינות בערים: בתל אביב, בהרצליה, ברעננה, בכפר סבא, ברחובות בנס ציונה ועוד. אוכלוסייה קטנה ומבודדת של קיפודי החולות מאוכלוסיית מישור החוף נמצאת במזרח רמת הגולן.
המין פעיל בשעות בין הערביים ובשעות הבוקר המוקדמות. ביום קיפוד החולות מסתתר במחילות שהוא חופר מתחת לשיחים. הוא זריז, ורץ במהירות של 12 קמ"ש. הרבייה מתרחשת בעונות האביב והקיץ (בחודשים מרס עד יולי). הנקבה ממליטה בין אחד לחמישה גורים.
ישראל אהרוני כתב בשנת 1942: "הקיפוד האזנן מצוי בנגב ובשפלה". בודנהיימר כתב בשנת 1953 על קיפוד החולות: "הקיפוד ארך האוזניים נפוץ הרבה בעמק הערבה, בנגב וצפונה מכאן עד לטול כרם. אופייניים למין זה אוזניו הארוכות וקוציו הקצרים".
קיפוד המדבר
קיפוד המדבר (Paraechinus aethiopicus), הוא מין מדברי שהידע על אודות הביולוגיה שלו מועט ביותר. אורך גופו הוא כ-20 ס"מ ומשקלו עד 600 גרם. המין מזוהה על פי ה"מסכה" הכהה שעל פניו. אוזניו גדולות ורחבות, אך לא גדולות יותר מאלה של קיפוד החולות. במרכז המצח, בין האוזניים, יש פס קירח. על גבו קוצים ארוכים בצבע לבן שקצותיהם צהבהבים, אבל לאורכם שולט בעיקר הצבע חום-שחור. גחונו וחזהו של קיפוד המדבר לבנים.
קיפוד המדבר פעיל בלילה, ובמשך היום הוא חבוי במחילות שהוא חופר או במחילות של בעלי חיים אחרים, לרוב תחת שיחים צפופים או בנקיקי סלעים. הרבייה מתרחשת בעונות האביב והקיץ, בין החודשים אפריל ויוני. הנקבה ממליטה בין אחד לחמישה גורים. המין מותאם היטב למקומות חיות מדבריים, אבל הוא מעדיף אזורים של נאות מדבר וואדיות שבהם ניתן למצוא גם צמחים המהווים עבורו מזון. בחודשי החורף (דצמבר עד פברואר) נמצא קיפוד המדבר בהיברנציה.
תפוצתו בעולם: אזורים צחיחים ואזורים חצי צחיחים בצפון אפריקה, במצרים (כולל חצי סיני), בערב, בעירק, בירדן ובסוריה. תפוצה בישראל: בכל אזור הנגב, ומגיע צפונית לבאר שבע - לאזור בית קמה, למדבר יהודה, לבקעת הירדן, לשומרון ולערבה עד לאילת. ישנן תצפיות של קיפוד המדבר גם באזור רחובות – ככל הנראה מדובר באוכלוסייה שרידית. ייתכן כי בעבר תפוצתו הייתה רצופה והגיעה עד לשפלה.
תודות: לשרון עשת וגלעד וייל על עיצוב מפות התפוצה, לבית החולים לחיות בר של רשות הטבע והגנים והספארי ברמת גן על צילומי חלק מהקיפודים.
המאמר "קיפודים בישראל" התפרסם ב"טבע הדברים". גליון דיגיטלי במתנה
לפנייה לכתב/ת 
