היה זה אלברט איינשטיין - או בראד פיט - שאמר שטיפשות היא לחזור על אותה פעולה וכל פעם לצפות לתוצאה אחרת. טיפשות היא גם התחושה שממלאת את הצופה ב'מכונת הכסף', אחד הסוסים המהירים ביותר במרוץ לאוסקר, המביא את סיפורה של ההתרסקות הכלכלית הגדולה ומשבר הסאב־פריים של ארה"ב בשנת 2008. על פניו הסיפור הוא משעמם, וכלכלי, טבול במושגים כמו סאב־פריים ומונחים כמו שורטים. אבל הסרט רחוק מלהרגיש כאילו התסריט שלו נכתב בתוכנת אקסל. זה סרט רציני של במאי קומדיות מטופשות. חשוב וקליל. מעולה ומרגיז. עם שמות כמו בראד פיט, ריאן גוסלינג וכריסטיאן בייל - שעברו לצורך הסרט ניתוח הסרת סקס אפיל, אבל לא שכחו לרגע איך משחקים.
מגרש המשחקים כאן הוא וול־סטריט והחזירות הקפיטליסטית שעומדת מאחורי הקריסה הכלכלית של 2008. נושא חם שהוליד כמה מהיצירות המעניינות בשנים האחרונות - מ'התמוטטות' עם קווין ספייסי ועד 'הזאב מוול סטריט' עם דיקפריו.
'מכונת הכסף' מבוסס על סיפור אמיתי שתועד בספרו של העיתונאי מייקל לואיס, שהיה בעברו סוחר מניות. הוא מספר בצורה הקלילה והמבדרת ביותר את סיפורה של חבורת גברים לבנים שבעים מוול־סטריט, שהבינו כמה שנים לפני הקריסה ששוק המשכנתאות בארה"ב הוא פצצה מתקתקת, המתמלאת באבק השריפה של הלוואות וירטואליות ומתן משכנתאות ללא הבחנה. וכמו ברוקרים טובים הם החליטו להפוך את המידע הזה לכסף והימרו במיליארדים נגד הבנקים והכלכלה האמריקאית. אתם כבר יודעים מה קורה בסוף.
הדמויות הבולטות: ד"ר מייקל בורי (כריסטיאן בייל), מנהל קרן גידור אקסצנטרי וחובב מוזיקת מטאל־רוק, המנתח נתונים של אלפי משכתנאות ומגיע למסקנה כי מדובר בכסף וירטואלי שייכנס לחדלות פירעון בקרוב מאוד. בנקאי חלקלק בשם ג'ארד ונט (ריאן גוסלינג) שמבין גם הוא את הפוטנציאל ומשכנע את מארק באום (סטיב קארל), מנהל קרן גידור הפועלת תחת הבנק 'מורגן סטנלי', לנצל את התמונה השחורה לטובת התעשרות בטוחה.
באום ואנשי הצוות שלו חשדניים ונוסעים לבדוק את השטח בווגאס ובפלורידה, המקום שבו זמן קצר לאחר מכן תיפול אבן הדומינו הראשונה במשבר הכלכלי. הם עורכים סדרת פגישות בבנקים ובשוק הדיור ומגלים את עומק השחיתות. וגם את העובדה הכואבת: אפילו האנשים שאחראים לבועת הנדל"ן לא ממש מבינים את המכשירים הכלכליים שהם המציאו ואת עומק הבעיה. "אף אחד הרי לא באמת מתעניין בכלכלה לעומק", אומר סטיב קארל. "זו אולי התגלית הגדולה ביותר של הסרט - אתה מבין שכולנו מנהלים אורח חיים המושפע מאוד מהכלכלה, שאת מונחיה ומושגיה רק בודדים מבינים. כולנו חיינו במציאות של כלכלה מנופחת ווירטואלית, אבל כמה מאיתנו ידעו שהמשבר עומד להתרחש ב־2008? יותר מזה - כמה מאיתנו ידעו מה באמת קרה שם? ידעתי באופן כללי שהיה משבר, אבל לא הייתי בקיא בפרטים. הסרט חושף לנגד עיניך תמונה מבהילה ומפחידה, אם להיות עדין".
ובסוף, גם אחרי כל מה שקרה, לא עשינו דבר.
"לגמרי. אנחנו מופגזים מדי יום במידע ובחדשות שליליות ובמקום להבין מה באמת עובר עלינו, אנחנו הופכים להיות חסינים. אתה קורא שיש התרסקות כלכלית, מניד בראשך, אומר, 'זה נורא' וממשיך הלאה. מיליוני אנשים איבדו מקומות עבודה ובתים, הבנקים התמוטטו, הממשלה חילצה אותם ואז אתה אומר לעצמך, 'אוקיי, הכל בסדר', וממשיך. אבל אתה לא מקבל את התמונה המלאה. אני לא חושב שאנשים רבים מבינים לעומק את הסיבות למשבר הכלכלי ואת הגורמים להיווצרותו, וכשאתה מציג להם את זה בסרט, הם מתעצבנים. אבל העצבים האלה באים רק במבט לאחור. למה לא כעסנו כבר אז, כשכל זה קרה בזמן אמת? אין לי תשובה לכך והיעדר התשובה הוא הדבר המתסכל באמת".
¥ ¥ ¥
לבמאי ולתסריטאי אדם מקיי יש דווקא כמה תשובות - והן לא נשמעות טוב. לפני חמש שנים הוא קרא את הספר של לואיס וגילה סיפור שחלקו הוא דרמה, חלקו הוא פארסה - אבל כמעט כולו אמיתי. למקיי היה עד אז בעיקר ארסנל של בימוי קומדיות מטופשות וקרדיט על שדרוג הקריירה של ויל פארל למעמד של קומיקאי בכיר בהוליווד, הודות לסרטים כמו 'אחים חורגים' ו'הרי החדשות'. הוא החליט להילחם על עיבוד הספר של לואיס לגרסה קולנועית ובחמש השנים שלאחר מכן הפך הסרט הזה לפרויקט חייו. "אולפני פרמאונט החליטו להפיק את הסרט למרות שהיו בו לא מעט סיכונים", הוא אומר. "העובדה שהצמדנו לפרויקט כוכבים גדולים כמו גוסלינג, בראד פיט וכריסטיאן בייל ודאי עזרה לשכנע את האולפנים לקחת את הסיכון, וגם למייקל לואיס יש רקורד טוב. קשה יותר למכור היום סרט איכותי. עד לא מזמן היו חברות הפקה קטנות שעשו סרטים עצמאיים, אבל הן נבלעו בתוך האולפנים הגדולים. בנוסף, יש מידת סיכון לא מבוטלת בהפקת סרט על מציאות כלכלית שרובנו עדיין חווים. הרי אנשים הולכים לקולנוע כדי לברוח מהמציאות, ואם אתה מביא להם סרט מציאות כלשהו, הוא בדרך כלל עוסק במציאות שהייתה והסתיימה. רציתי להסיט את הווילון מעל וול־סטריט, יותר מכפי שעשו בסרטים קודמים".
מקיי מספר כי היו ניסיונות למנוע את הפצת הסרט, בעיקר מכיוונם של בנקים גדולים. "כמה מכלי התקשורת הגדולים של רופרט מרדוק כתבו כתבות מאוד שליליות על הסרט, כי הם לא אהבו שהצגנו את האמת בפרצוף. יש אנשים עשירים רבים, שיש להם השקעות עם בנקים גדולים והם ניסו להשתמש בכוח שלהם ולצאת נגדנו. הקרנו את הסרט בפני בכירי מערכת הבנקאות העולמית, כמו מרווין קינג, לשעבר נגיד הבנק הבריטי ופול קרוגמן, אחד מבכירי הכלכלנים בעולם. כולם יצאו מהסרט ואמרו, 'כן, כך בדיוק זה קרה'. חשבנו שהם יקרעו אותנו לגזרים אבל אף אחד לא התווכח עם העובדות. שאלנו אתם מה הדבר שהימם אותם יותר מכל במשבר הזה והם אמרו, 'העובדה שאף אחד לא הלך לכלא'. לא האמנו למשמע אוזנינו! מיליוני אנשים איבדו עבודות, כסף, בתים - אבל אף אחד לא נתן על כך את הדין".
אבל גם הסרט לא מציג רשע אחד ולא מפנה אצבע מאשימה כלפי מישהו ספציפי.
"כל סרט צריך רשע, אבל כאן הרשע הוא המערכת כולה. אני לא מאמין באשמת יחידים אלא באשמה של המערכת ולכן לא רציתי שגם ראשי קרנות הסיכון יהפכו לרשעים. מדובר באנשים חכמים שעשו לובינג ובאמצעותו השפיעו על הממשלה וצברו כוח רב. אבל הם לא היחידים שחוללו את המשבר".
השנה מתקיימות הבחירות לנשיאות בארה"ב ולמרות שהסרט מעורר דיון נוקב, אנחנו לא שומעים דיון דומה בקמפיינים של המתמודדים לבחירות. למה?
"התשובה פשוטה מאוד: רבים מהמתמודדים לנשיאות מקבלים כסף ותרומות מהבנקים. חברי קונגרס ממומנים בכסף רב של הבנקים והילארי קלינטון מקבלת כסף יותר מכל מתמודד אחר. זו מערכת מושחתת ביותר, שבה הבנקים קונים את המתמודדים. אחרי המשבר הכלכלי, היו הפגנות כמו ' Occupy Wall Street' ונראה היה שמשהו הולך לזוז. אבל אז פיזרו את ההפגנות וטענו שהן לא חוקיות. מפלגות הימין נטלו את הזעם של האדם הפשוט ותיעלו אותו לתנועת 'מסיבת התה' ולכעס כלפי המהגרים. גם כלי התקשורת עשו עבודה גרועה בניסיון שלהם להסביר את המשבר. הדבר העצוב הוא שרבים חושבים שבגלל שהמשבר חלף, תיקנו את המערכת הכלכלית. לבנקים יש עדיין המון כוח, יותר מאי פעם. אם הם יתמוטטו שוב - נצטרך לחלץ אותם מכספי משלם המיסים. הרע ביותר עוד לפנינו".
'מכונת הכסף' הוא לא הגרסה הקולנועית של כלכליסט, אלא הגרסה הכלכלית של ערוץ E. באחת הסצנות מופיעה סלינה גומז בבגד ים זעיר ומסבירה את אחד המונחים הכלכליים. מרגוט רובי, פצצה בלונדינית ששיחקה את אשתו של דיקפריו ב'הזאב מוול סטריט', שוכבת בתוך אמבטיית קצף עם כוסית שמפניה ומסבירה מדוע בכל פעם שאנחנו שומעים את המונח "הלוואת סאב־פריים", אנחנו צריכים לחשוב שמדובר ב"חרא". "ועכשיו, לכו תזדיינו", היא אומרת למצלמה ומוסיפה עוד מלח אמבט. בסצנה מעולה נוספת השף אנתוני בורדיין מסביר את האופן שבו בנקים ממחזרים מכשירים כלכליים: "זה כמו דגים", הוא אומר ומסביר שמנות דג שלא נמכרו במסעדה, יכולות להיות ממוחזרות לטובת מנה של נזיד דגים.
הופעות האורח של שחקניות בביקיני מקפלת בתוכה ביקורת אירונית מצידו של מקיי, על כך שרק שחקניות חצי עירומות יגרמו לקהל בבתי הקולנוע להקשיב להסברים מייגעים על כלכלה. אבל אי־אפשר להימלט מהתחושה כי מדובר בסרטים של גברים, על גברים ועם שחקנים גברים - ומקיי חטף על כך לא מעט ביקורת בשבועות האחרונים. "זה משהו מכוון", הוא אומר. "וול־סטריט נשלטת על ידי גברים לבנים ועשירים. אם היו שם נשים בעמדות מפתח, היית רואה אותן בסרט. תראה מה קרה באיסלנד אחרי ההתמוטטות הכלכלית - נשים הבינו שגברים לא מסוגלים להנהיג כלכלה, זרקו אותם ולקחו את השליטה לידיהן. אולי זה גם מה שצריך לקרות באמריקה".
דווקא היעדר הניסיון שלו בבימוי סרטים "רציניים" צייד אותו ביכולת להפוך סיפור מייאש לסרט עם רגעים קומיים מבריקים. "כל סרט הוא יותר מעוד סרט עבורי", אומר מקיי, "כולל הקומדיות הקלילות שאני מביים. אשתי אומרת שכשאני מביים סרט, אני הופך לאדם משוגע והסרט הוא תמצית חיי. אבל אין ספק שאני רוצה שהסרט הזה יעורר דיון אמיתי".
גם הבחירה בקארל להיות אחד ממובילי הסרט נתפסה כהפתעה. קארל אמנם שחקן מוערך בהוליווד, אבל ההחלטה ללהק אותו לצד בייל, גוסלינג ופיט - לא ממש צפויה. "בוא נודה על האמת, אני עדיין מזוהה עם 'בתול בן 40', אבל עשיתי גם את 'פוקס־קאצ'ר'", הוא אומר. "העובדה שמדובר בסרט שמבוסס על אנשים אמיתיים הוסיפה משקל כבד של אחריות. בסרט כזה אתה רוצה להיות הוגן לא רק עם העלילה, אלא גם עם הדמות האמיתית. אני משחק זכר־אלפא, שלא שיחקתי לפני כן. אדם רכושני, מלא ביטחון, שלא מהסס ללכת ולהשיג את מה שהוא רוצה. אבל הכי מבהיל היה לגלות שבראד פיט משחק איתי בסרט. כשאתה משחק עם בראד, אתה בעיקר מקווה לא לפשל. ועם שחקנים כמו כריסטיאן בייל וגוסלינג, אתה פשוט מקווה שהחלק שלך בסרט לא יהיה הכי גרוע".
¥ ¥ ¥
'מכונת הכסף' מועמד לארבעה פרסי אוסקר בקטגוריות חשובות: הסרט, הבמאי, שחקן המשנה (כריסטיאן בייל) והתסריט המעובד הטובים ביותר. בשבועיים האחרונים, אגב, נוטים ההימורים לכיוונו של הסרט לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, גם בגלל שהוליווד אוהבת להיות צדקנית ומחנכת. הזכייה שלו השבוע בפרס גילדת המפיקים, שבשנים האחרונות הזוכה בו גם לקח אוסקר, מחזקת אותו במרוץ מול שני הפייבוריטים האחרים, 'ספוטלייט' ו'האיש שנולד מחדש'.
"השם המקורי של הסרט היה 'אני הולך לזכות באוסקר'", מרעים מקיי בצחוקו בתשובה לאפשרות שיזכה בפרס. "שמע, יש לי טוקסידו ואשתי הולכת לקנות שמלת ערב, אבל אני עדיין לא מנקה את המדף בבית בשביל הפסלון. מחמיא לי שקיבלנו מועמדויות בגלל שזה לא סרט רגיל ובהתחלה בכלל חששתי שישנאו אותו". גם קארל דורש להנמיך את עוצמת להבת ההתלהבות. "לא הלכנו לסרט עם תחושה שאנחנו הולכים לגרוף פרסים. אני שמח שאנשים מגיבים לסרט, שצופים יוצאים מהקרנות כועסים. אני לא יודע אם סרטים יכולים לשנות, כי בוא נודה באמת: סרט הוא בידור. אבל אין ספק שיש משהו מרענן בכך שאנשים יוצאים מהקולנוע ובמקום חיוך על השפתיים, אתה שומע אותם מנהלים דיון".
