שתף קטע נבחר

נעמי חולמת על אוסקר

הישראלית נעמי טליסמן, יצרה, יחד עם בת זוגתה, סרט תיעודי קצר הופך קרביים. עכשיו הן מועמדות לאוסקר

 אנחנו, ישראלים שכמותנו, תמיד מחפשים את הזווית הישראלית, מקסימום יהודית. בכל שנה בטקס פרסי האוסקר, אנחנו רגילים לפשפש בין הקטגוריות ולאתר איזו נציגות ישראלית.בתחרות השנה מועמד סרטו של המפיק הישראלי ארנון מלצ'ן, The Revenant, בכיכובו של ליאונרדו דיקאפריו, בשלל קטגוריות. יש גם את הסרט "אווה מריה", שהוא בכלל בהפקה פלסטינית, אך דובר בעיקר עברית, וגם את המפיקה לטי גרובמן ששותפה להפקת סרט תיעודי. אבל מועמדת רצינית לזכיה בפסלון הזהוב היא האמנית נעמי טליסמן, שיצרה את הסרט "Last Day of Freedom" ביחד עם שותפתה די היברט-ג'ונס, והן מועמדות לפרס הסרט התיעודי הקצר.

 

נעמי, 49, חיה בסן פרנסיסקו כמעט 15 שנים. "הגעתי לעיר", היא מספרת לנו, "כדי לסיים תואר שני באמנות והחלטתי להישאר בעיקר כי אחרי סיום הלימודים קיבלתי הצעות עבודה והיו כאן יותר הזדמנויות".

בישראל עברה טליסמן את מסלול האמנות היוקרתי שכולל לימודי אנימציה כתלמידת תיכון, מסלול לימודי צילום בבצלאל, וגם במדרשה לאמנות. בנוסף, הספיקה ללמד בבתי הספר 'קאמרה אובסקורה', 'שנקר' ומכללת 'הדסה'.

 

"למרות שעשיתי הרבה בארץ, הרגשתי שכאן נפתחת בפני ההזדמנות לעשות ריסט. לא הכירו אותי, לא היו ציפיות ולא הרגשתי שאני כל הזמן צריכה למלא איזו משבצת. הרגשתי שאנשים הכירו אותי מזווית עבודה מסוימת, והרגשתי שזה לא ממש מתקדם".

 

עם סיום הלימודים, כשהיא אוחזת בתואר שני, התלבטה נעמי לגבי הכיוון האמנותי אליו תפנה. בינתיים, לפרנסתה, הצטרפה לעבודה במשרד חוקרים שמרכז עיסוקם היה לייצג משרד עורכי דין באיתור אלמנטים, דרכים וסיבות לזכות או להקל על נידונים לגזר דין מוות. "במסגרת העבודה החוקרים היו מצטרפים ברוב המקרים בשלב די מוקדם של החקירה בניסיון למצוא דרכים לטהר את הנאשם. לצורך התיעוד ועריכת החומרים הם צירפו אותי". טליסמן הצטרפה מדי יום לצוות החוקרים, אוספת חומרים שצילמו בבתי המשפחות והחברים של הנאשמים, עוברת על חומרי ארכיון ומזכרות שאספו בזירה.

 

מועמד לאוסקר. Last Day of Freedom ()
מועמד לאוסקר. Last Day of Freedom

 

הגעת מעולם של אמנות. מה ריתק אותך העבודה הזו?

"בעיקר מה שתפס אותי היה שמדברים עם קרובי משפחה, ולא משנה מה עשה או לא עשה הנאשם. הסביבה שלו, בין אם המשפחהאו החברים, ברוב המקרים היו אנשים שמעולם לא עשו כל רע, אבל עדיין חיים עם האשמה כל הזמן. זה נגע בי. את רואה משפחות שחיו בשכונות איומות, עם אתגרים מאוד לא פשוטים של הישרדות, אנשים שניסו בסך הכל שלילדים יהיה עתיד טוב יותר ולהגן עליהם".

 

נעמי מתרגשת כשהיא מספרת על המקרים שנתקלה בהם וקשה להישאר אדישים. "את רואה אספקט אחר של מה שזה עושה לכולם.נסענו פעם לראיין משפחה מלוס אנג'לס. משפחה שלמה שגרה בבית של הסבתא שגרה בעצמה עם עוד איזה דוד. הבן שלה עומד בפני הוצאה להורג. הילדים הקטנים שלו מצטופפים איתה בבית ואישתו, האמא שלהם, מגיעה לסירוגין. אני זוכרת את הרגע שבו אנחנו מראיינים ומצלמים, ולפתע שומעים איזו חריקת בלמים. הילדה, בת לא יותר מחמש, רצה פתאום בבהלה לנעול את הדלת וצועקת 'דרייב ביי', 'דרייב ביי'. האוטו לא עצר שם כשהיינו, אבל הבנתי שזו המציאות שלה, לא רק שאבא שלה בבית כלא, היא חיה עם הסבתא והמשפחה כולה מעורבת בפשע, זה מה שהא רואה וסופגת, זה כל מה שהיא מכירה".

 

מתוך כל המקרים ששמעת עליהם, והכרת את הכרוניקה שלהם מקרוב, זיהית איזה מכנה משותף?

"אני חושבת שאפשר לעצור על הצד האנושי, ובעיקר לראות כמה זה קל לא לראות אותו. להתעלם. יש רוצח ויש פשע, ושחור ולבן, אבל לא מסתכלים על הדברים שמובילים לשם. לא מסתכלים באמת מבפנים. כשאת רואה את המציאות הזו, את רואה שזה יותר מהתוצאה. המציאות הזו מובילה, מפחידה והיא חיים או מוות לפעמים עבורם. אני יודעת שיש הרבה סיפורים כאלה כאן, זה לא יוצא דופן. זה מקומם, אבל לא מפתיע אותי לצערי".

המקרים נערמו, אבל התחושות הקשות של נעמי סירבו לכהות. מהר מאוד, היא חיפשה דרך לנתב את הכאב והמועקה לביל אמנותי.

 

איך הנולד הרעיון לסרט?

"אחרי כמה ראיונות הייתי חוזרת ואומרת לדי, שותפתי לחיים ושותפתי לסרט, שקשה לי שיש כאן זווית של סיפור שאף אחד לא מכיר. ידעתי שאני חייבת לעשות משהו. שאלתי אותם במשרד אם הם חושבים שלעשות איזו עבודה בנושא יכול להועיל. לא חשבנו על סרט, אבל וידאו ארט או מיצג, צילומים, דרך לספר את הסיפור. במשרד מיד שמחו לשמוע על הרעיון שיכול להועיל מבחינה פוליטית עקיפה, תדמיתית ציבורית וחשבו שזה יעורר איזשהו דיון ציבורי”.

 

הצלחה אדירה, ממש משום מקום. נעמי טליסמן ודי היברט-ג'ונס  ()
הצלחה אדירה, ממש משום מקום. נעמי טליסמן ודי היברט-ג'ונס
 

הרעיון נולד והתגבש אט אט לפני למעלה מ-5 שנים. טליסמן מתארת תהליך ארוך שבו הגיעו השתיים למקרים רבים, ראיינו משפחות שונות, וחשבו על דרכים להציג את הסיפורים. כשהגיעו לביל דאביט, היה ברור להן שהן מצאו את הסיפור המרכזי.

"חשבנו שהוא מרואיין מצוין עם סיפור חשוב. הוא דיבר בכנות, וסיפר סיפור קשה שמציג כל כך הרבה שאלות ונקודוץ למחשבה".

 

איזה סיפור חושף דאביט לאורך הסרט?

"לביל, שגדל בפרובידנס מסצ'וסטס, היה אח צעיר שבעודו בן 12 עבר תאונת דרכים שהובילה לפגיעת ראש שלא אובחנה וטופלה כהלכה. הוא מעולם לא השלים לימודי בית ספר או קיבל עזרה לפגיעה הקשה שלו. בגיל 17 התנדב למארינס, עם פרוץ מלחמת וייטנאם, ואפילו לא עבר מבחנים בדרך לשם בעקבות מצוקה שהייתה להם בכוח אדם. עם חזרתו מהמלחמה, כשהוא סובל מ-PTSD החל מצבו להחמיר. הוא לא אובחן ומעולם לא קיבל טיפול. היה לו ילד, וכשהתחיל להתנהג מוזר, אשתו עזבה.

 

ביל מתאר איך כשהפך אחיו להומלס, לא יכול היה לקבל את המצב והחליט לאמת אותו לביתו, ביחד עם כל משפחתו בקליפורניה".

לאורך הסרט מתאר ביל כיצד בהיעדר סיוע וטיפול הולם, נכנס ויצא אחיו ממוסדות פסיכיאטרים והסתבך ברחובות. "יום אחד אירע רצח באיזור והחוקרים התקשו לפענח אותו. ביל גילה כמה סימנים שגרמו לו לחשוב שאחיו עומד מאחורי הרצח, ובצעד לא פשוט הוא מחליט להסגיר את אחיו למשטרה, בעיקר כי חשב שזה קרה בעקבות התקף ופחד שזה יקרה שוב".

ביל חשב שהוא עשה את הדבר הנכון ואחיו יקבל כעת את הטיפול ההולם, כפי שהוא מתאר שהובטח לו. שוב נופל האח קורבן למערכת, עם עורך דין רשלן ונראה שגם גזען. האח לא נשלח אפילו לאבחנה פביכיאטרית ולאחר 20 שנים בכלא הוצא להורג בשנת 99'.

 

תכננתן לצלם סרט שמורכב מכמה סיפורים אבל בסוף הוא סיפור אחד. מדוע?

"אלו סיפורים שמזעזעים אותנו מהתחלה עד הסוף, והם כולם של אדם אחד. מישהו שעבר תאונה, ואיש לא מטפל בו. צעיר שלא כשיר להתגייס לצבא, למשפט, אבל נשלח לזירה קשה. אדם שבאופן מאוד מובהק חוזר עם טראומה, ועדיין, איש לא מטפל בו, ולמרבה הדילמה יש מנגד גם קרבן של רצח שגם לה מגיע צדק. היה גם שלב שהיה ניסיון לתקן, לעשות צדק, כשביל הסגיר את אח שלו כדי שלא יקרה דבר כזה יותר, וזה עלה לו במחיר שהוא משלם עד היום. תחושת אשמה קשה, משפחה שמסרבת לסלוח לו".

 

את הסרט החליטו השתיים לערוך באנימציה ייחודית. "כל פסקול הסרט הוא קולו של ביל, האח, והשאר מורכב מאנימציה וחומרים שצילמנו. למשלהסיפורים מהצבא מומחשים עם סרט מוייטנאם שמצאנו בחומרים של הצבא האמריקאי ממש מאותם קרבות. ערכנו את הסרט מ-45 דקות לשתי דקות על המסך והפכנו את הכל לאנימציה. יש גם איזו סצינה שחוזרת, למשל על הנסיעה של ביל לביקור בכלא סן קוונטין. עשינו את הנסיעה, צילמנו בוידאו והעברנו את הצילום לאנימציה".

 

העבודה עם בת הזוג הייתה כרוכה באתגרים?

"מצד אחד אנחנו הכי סומכות אחת על השניה ומצד שני אולי כשעובדים רק עם שותפים עסקיים זה יכול להיות רגשי פחות, ועדיין לא היינו בוחרות לעבוד עם מישהו אחר באופן כזה".

 

מתוך סרטה של טליסמן. Last Day of Freedom
מתוך סרטה של טליסמן. Last Day of Freedom

 

השתיים התרגשו כשגילו כשהסרט התקבל לפסטיבל "פול פריים", פסטיבל סרטי הדוקו של אוניברסיטת דיוק, וכשזכו בו לא האמינו. "הרגשנו שהגענו לטופ. לא חשבנו שאפשר לקבל אישור חזק מזה". הזכיה בפרס הובילה לאפשרות להתמודד על מועמדות יוקרתית בטקס פרסי האוסקר, והשתיים עדיין מתקשות להאמין.

"כשהכריזו על הסרט כמועמד, זה היה סוריאליסטי. סרט דוקו ראשון. אנחנו שמחנו שרצו אותנו בכלל לפסטיבלים. לא ציפינו בכלל”.

 

הנאום כבר מוכן?

"עדיין לא, אנחנו עובדות על זה. אולי זה נשמע שחצני ומטומטם, אבל כשקיבלנו את הפרס בפול פריים כל כך לא התכוננו, וזה חבל כי זו הזדמנות לומר דברים חשובים בעלי ערך.להעלות לדיון את עונש המוות, שבארה”ב יש לו רקע ארוך של גזענות. צריך לדבר על זה. עונש מוות זה ברברי, וצריך לבדוק למה החברה רוצה לאמץ את זה. מה גם שכל המחקרים מראים שהוא לא מרתיע ולא עוזר לאיש. התהליך ארוך וכרוך בייסורים לכולם, ומבחינה פוליטית זה תמיד מורכב מסובך ומאוד יקר ואיזו חברה מתוקנת תרצה את זה"?

 

הישראליות תוזכר גם היא בנאום?

"אין לה קשר ישיר. הזמינו אותנו להקרין את הסרט במרץ בפסטיבל הסרטים בתל אביב. הישראליות היא משהו שאני מביאה תמיד כי גדלתי בישראל. ישראלים מנהלים ויכוחים פוליטיים וזה חלק אינטגרלי מהשיח וזה בסדר. למדתי את הישירות והדיבור על דברים בישראל. שם היה בסדר לנהל שיחה ערה. היום זה אולי נעשה יותר תוקפני. כאן יש הרבה ליברלים שלא באמת בוחנים את זה לעומק. לנו יש מטען תרבותי שנותן לנו להסתכל על דברים ולדבר עליהם".

 

נסיים בשאלה החשובה ביותר - מה תלבשי?

"חליפה, אני חושבת, אבל עוד לא החלטתי".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים