פחד קהל

האוכלוסייה הערבית בישראל צללה זה מכבר לתהומות הייאוש. תחושות השוליות הפוליטית והחברתית, וחוסר התוחלת שנכפו עליה במשך שנים הן עמוקות מכפי שנדמה היה לרבים. כה עמוקות, שאפילו שלטונו ההולך ומתרגש של אריאל שרון אין בו כדי לעורר את הרתיעה והאינסטינקט המתבקש לנסות ולבלום אותו. זהו סימן מובהק לניצחונו של הייאוש על האימה והתקווה גם יחד.

נחשול אמוציונלי אדיר ממדים שוטף את הציבוריות הערבית, והמנהיגות נסחפת עמו במקום לנסות ולהתייצב מולו. אלא שזהו בדיוק תפקידה של מנהיגות. לרוב היא אכן צריכה לשמש רשמקול ומגבר לציבור שלה, אבל יש והיא צריכה להתייצב מולו ולומר לו אמת, גם אם זו קשה, מורכבת ואנטי-פופולרית. הפעם היא מתקשה לעשות זאת ומבכרת רכיבה על גלי הניכור.

משיחות בלתי רשמיות עם רוב חברי הכנסת הערבים עולה שהם מבינים שצריך, אף-על-פי למרות הכל, לתמוך בברק. לא מן הנמנע שהם גם יעשו זאת באופן אישי, אולם הם חסרים את אומץ הלב הציבורי לצאת בקריאה כזו.

מקורות הייאוש של האוכלוסייה הערבית מאהוד ברק והחלטתה ש"שברו את הכלים ולא משחקים" ברורים: הערבים תמכו בו באופן מוחלט בבחירות 1999, והוא מצדו לא העניק לא העניק להם אפילו את זכות הסירוב להשתתף בממשלתו. ממשלתו לא יזמה שום מהלך משמעותי בכיוון של שוויון ואזרוח עמוק ומהותי של הציבור הערבי.

באוקטובר 2000 ירו פקודיו של מפקד המחוז הצפוני, ניצב אליק רון, באזרחים ערבים והרגו 13 מהם. ראש הממשלה והשר לביטחון פנים, שסירבו לקרוא את הכתובת על הקיר בטרם פורענות, לא נפרעו מאליק רון גם לאחר המהומות.

החלטה של האזרחים הערבים להישאר בבית ביום הבחירות או לשלשל פתק לבן היא בבחינת ניצחון ענק לאליק רון, ונפילה למלכודת הדמים הפוליטית שטמן לערבים הישראלים. רון פעל בשירותו של בן בריתו הפוליטי והקונספטואלי, אריאל שרון. דומה שניתן כבר לקבוע, ששרון חייב את ניצחונו הממשמש ובא קודם כל לאליק רון. אם היה כאן תסריט כתוב מראש, הרי שהערבים, בהחלטתם להפיל את ברק, ממלאים את התפקיד שאריק ואליק ייעדו להם.

דרכו הפוליטית הקצרה ורבת התהפוכות של ברק הנחילה מפח נפש לרבים מאלה שהעניקו לו את תמיכתם. רצונו לנסות ולהתמודד עם השסע הפוליטי בחברה הישראלית באמצעות קירוב רחוקים והרחקת קרובים - לא צלח. אבל, וזהו אבל גדול, עם מרכז העצבים שלנו – הסכסוך הישראלי-ערבי – התמודד ברק בתעוזה חסרת תקדים, תוך יכולת להרחיק ראות, לשבור טאבואים ולקרב אותנו משמעותית לסיום סכסוך שראשיתו בשלהי המאה ה-19.

הנה, אם כן, תעתוע היסטורי: לא מן הנמנע שסירובם של האזרחים הערבים לתמוך בברק דוחק את קץ הסכסוך, דווקא בשעה שהם יכולים להשפיע יותר מאי-פעם בעבר.

שרון כבר כאן, האזרחים הערבים ממהרים לבזבז את ייאושם. תוך חודשים הם יזדקקו לו.