"אריק": לקרוא על חייו של אריאל שרון

"אריק" הוא ספר ביוגרפי על חייו של אריאל שרון - הפוליטיקאי והמצביא הדרמטי ביותר, ואחד המרשימים ביותר, בישראל של ארבעים השנים האחרונות. חייו של אריאל שרון ותולדות ישראל המודרנית שלובים אלה באלה. כמפקד בצה"ל מיום הקמתו ב-1948, השתתף שרון במלחמת העצמאות, מילא תפקידים מכריעים במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים, וספר זה זוקף לזכותו את שינוי המגמה במלחמת יום הכיפורים.

לאחר פרישתו מהצבא הפך שרון למנהיג פוליטי וכיהן בממשלות רבות. כהונתו הבולטת ביותר היתה כשר הביטחון במלחמת לבנון הראשונה, שוועדת החקירה לאירועי סברה ושתילה הטילה עליו "אחריות אישית" לפריצתה. כגנרל וכפוליטיקאי הוא הוביל את בנייתן של התנחלויות ישראליות בשטחים הכבושים בגדה המערבית ובעזה, אך כראש ממשלה הוא ביצע מהפך דרמטי, כשניצח על ההתנתקות החד-צדדית מרצועת עזה.

"אריק - חייו של אריאל שרון". מאת דוד לנדאו

דוד לנדאו משרטט את השינוי המפתיע שעבר על שרון, ומשלב בין דיווח בלתי אמצעי של עיתונאי לבין ניתוח בלתי תלוי של היסטוריון. שרון לקה בשבץ בינואר 2006 ונותר במצב צמח עד לפטירתו כעבור שמונה שנים, ב-2014. ביוגרפיה זו מגוללת את חייו של מי שנחשב בעיני רבים לגדול מצביאיה ומדינאיה של ישראל, וממחיש כיצד מנהיגותו של שרון שינתה את פניה של ישראל, וכיצד השינוי באופייה של החברה הישראלית עיצב את השקפותיו.

דוד לנדאו (2015-1947) היה עיתונאי ישראלי, ערך וכתב ב"ג'רוזלם פוסט", שימש עורך העיתון "הארץ" בין השנים 2008-2004 וייסד את המהדורה האנגלית של העיתון. בואו לקרוא קטע מתוך הספר :

ילד שמן ומסכן

ילדותו של אריאל שרון היתה כנראה נעימה יותר מכפי שהיה מוכן להודות. בתמונות משפחתיות משנות ה־30 הוא נראה מרוצה למדי. ילד קטן, עגלגל וצלול עיניים בבגדים נקיים ומסודרים, אפילו מוקפדים מדי, נועץ מבט נחוש במצלמה. ניכר בו שהוא רגוע בחברת הוריו, אחותו ושלל דודיו ודודותיו.

הרקע נראה דל בדרך כלל. קירות בית המשק המשפחתי, הפנימיים והחיצוניים כאחד, מורכבים מקרשים עירומים ומדלתות לא מהוקצעות. חצר המשק אינה מסודרת, אך המקום נראה הומה ושוקק חיים.

שנים לאחר מכן, כפוליטיקאי ובהמשך כמנהיג הליכוד, הִרבה שרון לדבר על המתיחות ששררה בין הוריו לבין יתר המשפחות במושב כפר מל"ל בשרון. מעולם לא נמאס לו לספר כיצד נפצע בסנטרו כשנפל מחמור בגיל שלוש, וכיצד העדיפה אמו לשאת אותו בידיה מרחק של שלושה קילומטרים, דרך השדות, אל רופא פרטי בכפר סבא, ובלבד שלא תצטרך ללכת אל המרפאה בכפר מל"ל, שנוהלה בידי קופת החולים של ההסתדרות. שמואל וּורה שיינרמן, הוריו של שרון, סירבו להיות חברים בהסתדרות.

כמה מוותיקי המושב הגיבו בזלזול לשמע הסיפור הזה ורמזו שהוא מנופח: פולחן עצמי פולקלוריסטי של איש ימין לכאורה, אשר גדל בעצם במשפחה מתנועת העבודה במושב של תנועת העבודה. גם ורה, הגיבורה הבודדה בסיפוריו הנוסטלגיים של בנה, לא אישרה שמניעים אידיאולוגיים עמדו ביסוד העימותים של משפחת שיינרמן עם ועד המושב. "לא היינו (רוויזיוניסטים)," אמרה בריאיון בגיל 85 במשק בכפר מל"ל שאותו המשיכה לנהל. "מי בכלל ידע מה זה פה. פשוט מי שדרש קצת סדר מיד קראו לו רוויזיוניסט."

אך אריק לא חטא לאמת כשתיאר את הוריו כמתבודדים נוקשים וקשי-עורף בחברה שהעדיפה את מי שהולך בתלם. ורה ושמואל היו מראשוני כפר מל"ל. הם הצטרפו למושב עם עלייתם ב־1922. תחילה גרו באוהל. לאחר מכן בנה שמואל את הבקתה הרעועה שבה - למעט כמה תוספות קטנות - המשיכה המשפחה לחיות עד אמצע שנות ה-40, עת יכלה סוף-סוף להרשות לעצמה בית אמיתי. יהודית - דיתה בפי כל - נולדה ב־1926, ואריאל - אריק - בא לעולם שנתיים אחריה. היו מריבות על קרקעות. כפר מל"ל נדרש לתרום חלק משדותיו ליישובים סמוכים שהוקמו אחריו. במקרה אחד - שגם עליו לא נִלאָה אריק לספר בגאווה - החליטה ורה על ניתוק חד־צדדי של הכרם הקטן של משפחת שיינרמן מהאדמות שתוכננו להימסר למושב הסמוך, רמות השבים.

בחצות הלילה, כשבעלה לא היה בבית וילדיה ישנו, התגנבה החוצה עם רובה בידה האחת ומספריים לחיתוך תיל באחרת וביטלה את קו הגבול החדש. אנשי המושב חשדו כי מדובר בפעולה של בוזזים בדווים, אך היא העמידה אותם על טעותם ואיימה לחזור על המעשה אם הגדר לא תוצב בקצה הרחוק של כרמהּ.

כאינדיבידואליסט, וכאגרונום מדופלם וחדשן, ניסה שמואל שיינרמן להכניס למשקו הקטן גידולים שעד אז לא גודלו בפלסטינה. הוא שתל בוטנים ובטטות. במשך שנים הם נחשבו לגידולי הדגל של המשפחה. "מה יש? אפשר להגיד שאריק גדל קטן ורע מזה?"5 ציינה ורה כעבור שנים. אבל הגידולים הנדירים הללו לא נחלו הצלחה מסחררת, וקשיי הפרנסה המשיכו. ורה מחלה על כבודה, כתבה לאחיה יוסף, שהשתקע באיסטנבול, ושאלה אם יוכל למצוא עבודה עבור שמואל.

במשך שנתיים עבד שמואל בטורקיה. בשובו היה להוט להתחיל לגדל כותנה, אך במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית איש לא רצה להקשיב. הוא שתל אבוקדו, עוד חידוש אקזוטי באותם ימים, וגם מנגו וקלמנטינות. אט־אט השתפר מצבו הכלכלי, אך שכר הלימוד של דיתה ואריק בבית הספר התיכון המשיך להכביד על התקציב המשפחתי.

חינוך על־יסודי לא היה אז עניין מקובל עבור ילדי הכפר, והתעקשותם של ורה ושמואל להעניק אותו לילדיהם רק הגבירה את לחשושי שכניהם, שהאשימו אותם ביהירות ובגאוותנות. רוב ילדי כפר מל"ל הסתפקו בשמונה שנים בבית הספר היסודי המקומי ובגיל ארבע־עשרה נכנסו לעבודה מלאה במשק. אריק תרם את חלקו למשק לפני עלות השחר. ואז, בחולצה כחולה ובמכנסי חאקי, לבוש החובה של צעירי הקיבוץ והמושב, נסע באוטובוס לתל אביב.

תיכון "גאולה" - מוסד פרטי שנועד בעיקר לבניהם ובנותיהם של נכבדי היישוב הבורגנים - שכן לחוף הים. אריק חסך את דמי הנסיעה לפלאפל ולגזוז אחרי הלימודים וצעד במשך חצי שעה מתחנת האוטובוסים המרכזית ועד בית הספר. עד שעות אחר הצהריים כבר חזר הביתה ועבד בשדות עד חשֵכה. ואז - שיעורי בית. בבגרותו נהג שרון לשבח את הוריו על שהטמיעו בו את התאווה והסבולת לעבודה קשה וממושכת.

"כילד," כתב ב"לוחם" (Warrior), האוטוביוגרפיה שפירסם באנגלית בשנות ה־80, "האזנתי לאבי מדבר על האצילות שבעבודת הכפיים. עד שבגרתי וטיפחתי דעות משלי בנושא, העבודה עצמה כבר היתה בעצמותַי... בגיל שמונה או תשע כבר עשיתי במו ידי את העבודות הקשות והתובעניות ביותר. באביב הייתי יוצא לפעמים עם הסוס והעגלה אל השדה וחורש את התלמים".

בתל אביב היה שרון מבלה לעתים את השעות שאחרי הלימודים עם סבתו מרים, אלמנתו של סבו מרדכי. היא דיברה איתו ברוסית והרעיפה עליו "סיפורים על חייה בפטרוגרד, שבה למדה להיות מיילדת; בברסט־ליטובסק, שבה עבדה במקצוע שרכשה; ובבאקו, שאליה ברחה המשפחה אחרי המלחמה". שורשיו הרוסיים ושליטתו הבסיסית בשפה הביאו לשרון תועלת פוליטית רבה כעבור עשרות שנים, כאשר יותר ממיליון עולים יהודים דוברי השפה נהרו לישראל. הועיל לו גם הסיפור שרווח במשפחת שיינרמן, ושמקורותיו אינם ברורים, ועל פיו מרים המיילדת היא זו שהביאה את מנחם בגין לעולם. העובדות הברורות הן שבגין אכן נולד בברסט־ליטובסק, ושאביו ומרדכי היו ידידים ופעלו יחד בתא הציוני המקומי.

שרון המבוגר שיבח את הוריו גם על שנטעו בו את אהבת התרבות. "הֱיֵה בן כפר," דחק שמואל האגרונום בבנו, "אך גם בן תרבות." שמואל היה מוזיקאי חובב, אך נלהב, וחרף מזגו החם מצא כמה חברים שינגנו איתו. הוא גם צִייר. ורה היתה קוראת בלתי נלאית והקפידה להאביס את ילדיה בקלאסיקות מהספרות הרוסית. למרות התקציב הדחוק קיבל אריק כינור בגודל "רבע" ומומנו גם שיעורי נגינה. ההורים לקחו אותו לערבים מוזיקליים בביתו של ד"ר שטייניץ, פסנתרן מהולל תושב רמות השבים שגם הרצה על מוזיקה.

אצבעותיו של האיכר הצעיר התקשו אמנם להתמודד עם מיתרי הכינור, אבל הקונסרבטוריון המאולתר של ילדותו בכפר מל"ל וברמות השבים השריש בו את האהבה למוזיקה הקלאסית, וזו נמשכה כל חייו. יריבים פוליטיים שטעמו את נחת לשונו ביום, ידעו שלעת ערב ימצאו אותו מחויך וטוב לב במושבו הקבוע בהיכל התרבות של תל אביב, מאזין לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

אחת מחברותיו ללימודים זכרה שאריק היה תלמיד טוב, וכי באופן כללי המורים חיבבו אותו. אך הצטיינותו ניכרה במיוחד בשיעורי קרב פנים אל פנים (קפא"פ), שבהם היה יד ימינו של המדריך, ועזר ללמד את הבנים והבנות שימוש יעיל במקל קפא"פ. גם ניצני כישוריו הצבאיים התחילו להתגלות כבר אז. בטיול בכיתה י', כשהמורה איבד את דרכו, הוביל אריק את ילדי העיר, המודאגים וצרובי השמש, אל חוף מבטחים.

שמואל המשיך להתנצח ולהתנגח עם שאר המשפחות במושב עד סוף חייו. הוא מת צעיר, ב־1956. בהלווייתו, שנערכה בבית העלמין של המושב, אריק ספד לו. אלוף־משנה אריאל שרון, בנעלי צנחן אדומות ובכומתת צנחן אדומה, כבר היה אז גיבור לאומי, אך גם דמות שנויה במחלוקת; הוא עמד דום לכבודו של אביו, שלף דף מקופל מכיס ירכיתו והקריא, כיאה למעמד, דברי אהבה וגעגוע לאידיאליסט עקשן וחף מפשרות.

חייל ואדם

היה נושא אחד שעמד על סדר יומו של כפר מל"ל ועליו לא ניטשה מחלוקת בין המשפחות הממושמעות ומשפחת שיינרמן הסוררת: חובת ההתגוננות מפני הערבים הפלסטינים שחיו באזור. ורה לא שכחה מעולם את האימה שחשה לילה אחד במהלך מאורעות תרפ"ט, כשלמושב הגיעו שמועות על אלפי ערבים המתקהלים בקלקיליה הסמוכה מתוך כוונה לפשוט על המושב. עם יתר האימהות היא הסתתרה ברפת בטון, בשעה שהגברים התכוננו להילחם על חייהם. המתקפה לא הגיעה. לבר המצווה שלו קיבל אריאל מאביו פגיון קווקזי עתיר-פיתוחים שהביא עמו מבאקו. זו היתה מתנה סמלית, אך שני הצדדים - המעניק והמקבל - הכירו בחשיבותה.

שמירת הלילה על המושב היתה תמיד חלק מחיי האיכרים. אחרי בר המצווה הצטרף אריק למצבת השומרים. בגיל ארבע־עשרה, כמו שאר החבר'ה הטובים, הוא נשבע אמונים ל"הגנה". טקס ההשבעה התקיים, כיאה, באישון ליל, וכלל, כמתבקש, את התנ"ך והאקדח והנר המהבהב. ה"הגנה" היתה ארגון חשאי לכאורה, אך כולם ידעו על קיומו, ורוב הנערים והבחורים קיבלו עידוד להתנדב לשורותיו. האימונים התקיימו בשבתות ובאחד מערבי ימי החול.

זמן קצר לאחר שהתגייס כנער צעיר ונלהב, נקלע אריק למחלוקת ההיסטורית הראשונה מני רבות שרדפו אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו ושהטילו צל גם על חייו הפוליטיים. עבור אריק היה מדובר בהיסטוריה בשני מובנים: לא זו בלבד שהאירועים שדובר בהם נעשו אירועי־מפתח בתולדות הציונות - גם תפקידו שלו בהם היה נתון לוויכוח, לא פעם נוקב, אשר נמשך שנים ארוכות, אפילו עשרות שנים, אחרי שהאירועים עצמם כבר היו להיסטוריה.

היו אלה אירועי הסֵזוֹן, בין דצמבר 1944 לאפריל 1945, שבמסגרתם נרדפו אנשי האצ"ל והלח"י בידי ה"הגנה"; מקצת הנתפסים הוסגרו לידי בריטים וגורשו למחנות מעצר במזרח אפריקה, אחרים הוחזקו במקומות מסתור בקיבוצים, והיו שֶעוּנוּ קודם ששוחררו.

את רוב המרדפים והעינויים ניהלו לוחמי הפלמ"ח, הכוח הצבאי הסדיר של ה"הגנה", אך לעתים השתתפו בהם גם אנשי "הגנה" רגילים. האם אריק שיינרמן, אשף האַלוֹת הצעיר, השתמש במקלותיו ובאגרופיו במהלך אירועי הסזון של 1945? המנהיג לעתיד של הליכוד בוודאי לא היה רוצה כתם כזה בעברו. הראיות למעורבותו קלושות. שרון עצמו הכחיש מעורבות כזאת מכל וכול. "תיעבתי (את הסזון)", הוא כתב בספרו "לוחם". "בעינַי, די היה במעצרם ובענישתם של אותם לוחמים. אבל להסגיר אותם לבריטים? איך יהודים יכולים להסגיר יהודים? זה נראה כמו פשע, מעשה מביש שאיני רוצה כל קשר אליו".

כעבור שנתיים, כשסוגיית פלסטינה עלתה על שולחנו של ארגון האו"ם הצעיר, החלה שוב ההנהגה הציונית לנקוט יד קשה נגד המחתרות הרוויזיוניסטיות. הפעם, כך נראה, אריק התגייס לעניין בלהט. בשלב הזה הוא כבר היה מפקד בצבא הלא רשמי של המדינה שבדרך. אחרי שסיים את התיכון בקיץ 1945, הוא נבחר להשתתף בקורס מפקדי המחלקות של ה"הגנה" בקיבוץ רוחמה בנגב. גם כאן התבלט בקרבות פנים-אל-פנים ובלימודי השׂדאות, אך למורת רוחו סיים את הקורס בדרגת "רב־טוראי על תנאי", ולא רב-טוראי.

הוא רצה להתגייס לפלמ"ח. הוריו רצו שיירשם ללימודים במדעי החקלאות. לבסוף הצטרף דווקא למשטרת היישובים העבריים, זרוע חוקית שפעלה במסגרת כוחות הביטחון של המנדט הבריטי במטרה להגן על היישובים היהודיים ולסייר בכבישים שחיברו ביניהם, ואשר שימשה גם מסווה נוח שאיפשר לצעירים "קרביים" כמו אריק להמשיך להתאמן בנשק ולאמן בו יהודים אחרים בלי שהשלטונות יציקו להם.

השירות בכוח זה פינה לו זמן לעבודה במשק המשפחתי. "יום אחד", כתב לימים, "בשעה שעבדנו יחד בפרדס... אמר (שמואל), 'אריק, אני רוצה לומר לך, אני אקבל בברכה כל מה שתחליט לעשות בחייך. אבל דבר אחד אתה חייב להבטיח לי: לעולם, אף פעם, אל תיתן יד להסגרתם של יהודים בידי לא־יהודים. אתה חייב להבטיח לי שלעולם לא תעשה זאת.'"

אלא שבפועל, הסזון השני, של שנת 1947, לא היה כרוך בשיתוף פעולה עם הכוחות הבריטיים. מנהיג היישוב דוד בן גוריון כבר ראה בבריטים, שסגרו את חופי הארץ בפני פליטים יהודים מאירופה, אויבים לכל דבר. מכיוון שכך הסתפקו אנשי ההגנה בהכאה ובמעצרים של אנשי אצ"ל. באזור כפר מל"ל הוזהרו מגייסים של האצ"ל לבל יתקרבו ליישובים, ומשלא שעו לאזהרות, הוכנסו ידיו של אחד מהם לתוך צינור השקיה ושוּבּרו. פעיל אחר ננעל במפעל לייצור קרח למשך יממה. יש טוענים כי אריק, שהיה מסופח כעת לשירות המודיעין הצעיר של ה"הגנה", הוא שליקט את המידע שהוביל לתקיפות הברוטליות האלה. בתקרית אחרת עקב אריק אחר חמישה אנשי אצ"ל חמושים בטומיגנים וסייע ליחידה של אנשי "הגנה" לארוב להם. אך אנשי האצ"ל פתחו באש ונמלטו. מהירי נפצע אחד מאנשי ה"הגנה" באחוריו.

במרוצת השנים קמו אנשים אחדים וגוללו בפירוט זיכרונות מאותן פעולות, שאריק המבוגר היה מעדיף לשכוח. "הוא נטל חלק פעיל, פעיל מאוד, בכל מה שעשינו נגד אנשי האצ"ל והלח"י,"4 אמר ב־1983 דדי זלמנסון, אחד מחבריו של אריק ב"הגנה". "הוא רדף אחרי כשאני הייתי עם אנשים ברחובות, עם מקלות של טוריות,"5 אמר ב־1990 יוסף מֶנקֶס, מוותיקי האצ"ל. "שרון ואנשיו נכנסו לבית הקפה ובמשך כעשר דקות הרסו מכל הבא ליד," סיפר ב־2005 בן־עמי זמיר, איש אצ"ל אחר. הוא נזכר שאריק הגיע במשאית בראש חוליה של אנשי "הגנה". "הוא ביקש 'תן לי גזוז' והצביע לעבר ארגז המשקאות שהיה מונח על האדמה. התכופפתי לעבר הבקבוקים ואז הוא הניף את ידו והִכה בכל הכוח בראשי עם האלה, ידית הטורייה. ראשי כוסה בדם שנטף על כולי. למזלו הרע של שרון, אחי, שהיה איש פלמ"ח, היה אז בדיוק בחופשת שבת.

הוא הסתער עליהם, ואחותי שבדיוק חיממה מים לתה שפכה את המים עליהם..."

אריק, שהיה ראש ממשלה בעת פרסום הדברים, הכחיש אותם מכל וכול. "לא השתתפתי בסזון הקטן ולא בסזון הגדול ומעולם לא הכיתי יהודי במקל של טוריה."

בספרו האוטוביוגרפי "לוחם" כתב שרון כי הלוחמים פורעי החוק שבו את לבו, וכי קינא ב"פעולותיהם ובגבורתם. אבל הייתי גם ב"הגנה", ואני מאמין שלאנשים אין זכות לצאת ולעשות ככל העולה על רוחם, אמיצים ככל שיהיו."7 זהו נוסח כתיבה המשקף הליכה על חבל דק. הקריירה הצבאית של שרון הוכתמה במעשי נקם מוגזמים וגחמניים, ובעת כתיבת הספר בשנות ה־80 הוא שאף לעמוד בראש מפלגה שההערצה העיוורת לאצ"ל זרמה בדמה. שרון טען לא פעם שהקריירה הצבאית שלו עוכבה - במשך שנים הוא לא הועלה בדרגה ולא מונה לרמטכ"ל - משום שלא היה "מאנשי שלומנו", או במילים אחרות, לא היה מפא"יניק שאפשר לסמוך עליו. "לא משלנו?" נחר בבוז אחד מוותיקי תנועת החירות, מרדכי ציפורי. "לא משלנו? הוא השתתף בסזון והִכה אנשי אצ"ל בזמן החטיפות."

החיים לא היו רק אלות ומחרשות. אריק היה מאוהב. "היא לא היתה בדיוק האהבה הראשונה שלי", כתב כעבור שנים, "אבל מה שהרגשתי עכשיו נראה שונה לחלוטין מכל מה שהרגשתי לפני כן". מרגלית צימרמן, גלי בפי כולם, היתה תלמידה בת שש־עשרה בפנימייה לילדי עולים שהיתה צמודה למשק של הוריו. הוא צפה בה בחשאי כשניכשה עשבים, והוקסם. לשמחתו, תפקידו ב"הגנה" כלל העברת אימונים ביסודות הלחימה לַבָּנים בכיתתה של גלי, והוא העביר באמצעותם את בקשתו הראשונה להיפגש עמה. "חתכתי פרצה בגדר התיל שהקיפה את החצר כדי שהיא תוכל לחמוק פנימה... בערבים היינו יוצאים ויושבים ליד הבאר הישנה של המושב בלב המטעים, מחזיקים ידיים ומדברים בחשכה." רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!