"קרול": סיפור אהבה בין שתי נשים

"קרול" מבוסס על סיפור אמיתי מחייה של פטרישיה הייסמית’, ומספר את סיפורה המרתק של תרז בליבט, מעצבת במות הלכודה בעבודה זמנית בחנות כלבו, ששגרת יומה מופרת לנצח בידי חיזיון יפהפה - הופעתה של קרול ארד, לקוחה שנכנסת לחנות כדי לקנות לבתה צעצוע לחג המולד.

רוצים לקרוא את "קרול" בגרסא הדיגיטלית?הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד

תרז נמשכת אל עקרת הבית המפתה מהפרברים, שלכודה בנישואים משמימים כמו עבודתה של תרז. הן מתאהבות ויוצאות למסע ברחבי ארצות הברית, כלואות במסגרות החברתיות המקובעות, חשופות למורת רוח מתמדת מצד סביבתן, אך מונעות קדימה בכוח אהבתן.

"קרול". כבר לא בשם בדוי

פטרישיה הייסמית' נודעה במותחני הפשע שכתבה, רבים מהם עובדו לסרטי קולנוע. היא פרסמה את קרול, ספרה השני, (שמו המקורי: The Price of Salt) תחת השם הבדוי קלייר מורגן, כי דאגה שהספר יחבל בקריירה שלה. הייסמית' מעולם לא כתבה ספר נוסף כמו זה; למעשה, ספריה נודעו במיזנתרופיה המופגנת בהם. בארבעת העשורים הבאים היא התנערה בפומבי מכל קשר לספר. ב-1990 הסכימה הייסמית' לפרסום מהדורה חדשה, לא בשם בדוי, בליווי אחרית דבר.

הייסמית' זכתה בפרס על שם או הנרי, בפרס על שם אדגר אלן פו, ב-Le Grand Prix de Littérature Policière ובפרס איגוד כותבי המתח בבריטניה. היא נולדה בטקסס בשנת 1921, ובילתה את רוב חייה הבוגרים בשווייץ ובצרפת. היא הלכה לעולמה בשווייץ ב-4 בפברואר 1995. בואו לקרוא קטע מתוך "קרול":

מתוך הספר

עיניהן נפגשו באותו הרגע. תרז הציצה מעלה מקופסה שפתחה, והאישה בדיוק הפנתה את ראשה כך שהסתכלה היישר אל תרז. היא הייתה גבוהה ונאה. גופה הארוך נראה חינני במעיל הפרווה הרפוי, שהחזיקה פתוח עם יד על המותן. עיניה היו אפורות, חסרות גוון ובכל זאת דומיננטיות כמו אור או אש, ותרז, שנלכדה בהן, לא יכלה להסיט את מבטה. היא שמעה את הלקוח שמולה חוזר על שאלתו, ותרז פשוט עמדה שם, אילמת. האישה הסתכלה גם היא על תרז, בהבעת פנים מהורהרת, כאילו חצי מוחה היה עסוק במה שהתכוונה לקנות כאן, ואף שהיו ביניהן עוד כמה זבניות, תרז הייתה בטוחה שהאישה תבוא אליה. ואז תרז ראתה אותה הולכת לאטה לעבר הדלפק, ושמעה את לבה מועד במרוצו להדביק את הרגע שעבר. היא חשה כיצד פניה מאדימות ככל שהאישה התקרבה.

"אפשר לראות אחת ממזוודות הבובה האלה?" ביקשה האישה, נשענה על הדלפק והסתכלה דרך משטח הזכוכית העליון. המזוודה הפגומה שכבה רק כמטר משם. אבל תרז הסתובבה ומשכה קופסה מתחתית הערימה, קופסה שטרם נפתחה. כשהתרוממה, הסתכלה עליה האישה בעיניה האפורות הרגועות, שתרז לא ממש הצליחה להישיר אליהן מבט אך גם לא הצליחה להתיק מהן את עיניה.

"זאת מוצאת חן בעיניי, אבל אני מניחה שלא אוכל לקבל אותה, נכון?" היא אמרה, והצביעה בראשה לעבר מזוודה חומה בחלון הראווה מאחורי תרז. גבותיה הבלונדיניות נטו עם עיקול מצחה. פיה מלא חוכמה כמו עיניה, חשבה תרז. קולה היה כמו המעיל שלה, עשיר ורך, ונדמה שהוא מלא סודות.

"את יכולה," אמרה תרז.

תרז חזרה למחסן כדי לקחת את המפתח. המפתח היה תלוי ממש ליד הדלת על מסמר, ואיש לא הורשה לגעת בו מלבד גברת הנדריקסון.

מיס דייוויס ראתה אותה והשתנקה, אך תרז אמרה, "אני צריכה אותו," ויצאה. היא פתחה את חלון הראווה, הורידה את המזוודה והניחה אותה על הדלפק.

"את נותנת לי את המזוודה מהתצוגה?" היא חייכה כאילו הבינה. היא דיברה כלאחר יד, אמותיה היו שעונות על הדלפק. היא בחנה את תוכן המזוודה, "הם יכעסו נורא, נכון?"

"זה לא חשוב," אמר תרז.

"בסדר. אני רוצה אותה. בתשלום בעת המסירה. ומה לגבי בגדים? הם מגיעים איתה?" במכסה המזוודה היו בגדים עטופים בצלופן ועליהם תג מחיר. תרז אמרה, "לא, הם נמכרים בנפרד. אם את רוצה בגדים לבובות - יש יותר טובים במחלקת ההלבשה של הבובות מהצד השני של המעבר."

"אה! זה יגיע לניו ג'רזי לפני חג המולד?"

"כן, זה יגיע ביום שני." ואם לא, חשבה תרז, היא תמסור את זה בעצמה.

"גברת ה"פ ארד," אמר קולה הרך והצלול של האישה, ותרז החלה לכתוב את השם על הטופס הירוק של תשלום בעת מסירה. השם, הכתובת והעיר הופיעו מתחת לנקודת העיפרון כמו סוד שתרז לא תשכח לעולם, כמו משהו שנחתם בזיכרונה לנצח.

את לא תעשי טעויות, נכון?" שאל קולה של האישה.

תרז הבחינה לראשונה בבושם של האישה, והצליחה רק לטלטל את ראשה במקום לענות. היא הביטה מטה בטופס שעליו רשמה בעמל רב את המספרים ההכרחיים, וביקשה בכל מאודה שהאישה פשוט תמשיך את המילים האחרונות ותגיד, "את באמת כל כך שמחה שפגשת אותי? אז למה שלא נתראה שוב? אולי אפילו נאכל יחד צהריים היום?" הקול שלה היה כל כך נינוח, והיא הייתה אומרת את זה כל כך בקלות. אבל שום דבר לא הגיע אחרי "נכון?" - שום דבר שיקל את הבושה על כך שזיהתה שהיא אשת מכירות חדשה ולא מנוסה שנשכרה לתקופת הסתערות חג המולד, ועלולה לעשות טעויות. תרז החליקה את הטופס לעברה כדי לקבל את חתימתה.

האישה הרימה את הכפפות שלה מהדלפק, פנתה ללכת והתרחקה לאטה, ותרז הסתכלה במרחק ההולך ומתרחב ביניהן. קרסוליה היו חיוורים ורזים מתחת למעיל הפרווה. היא נעלה נעלי זמש שחורות פשוטות, גבוהות עקב.

"זאת הזמנת תשלום בעת המסירה?"

תרז הסתכלה לתוך הפרצוף המכוער וחסר המשמעות של גברת הנדריקסון. "כן, גברת הנדריקסון."

"את לא יודעת שאת אמורה לתת ללקוח את החלק העליון של הטופס? איך את מצפה שהם ידרשו את הרכישה כשתגיע? איפה הלקוחה? את עוד יכולה לתפוס אותה?

"כן." היא הייתה רק שלושה מטרים משם, בצד השני של המעבר, בדלפק בגדי הבובות. תרז אחזה בידה את הטופס הירוק והיססה לרגע, ואז נשאה אותו סביב הדלפק. היא הכריחה את עצמה להתקדם, כי לפתע הייתה נבוכה מהמראה שלה, החצאית הכחולה הישנה, חולצת הכותנה - מי שהקצה את החלוקים הירוקים פסח עליה - הנעליים השטוחות המשפילות והתחבושת המחרידה שהדם בטח חדר דרכה שוב.

"אני אמורה לתת לך את זה," אמרה, הניחה את פיסת הנייר הקטנה והעלובה על קצה הדלפק ופנתה ללכת משם.

שוב מאחורי הדלפק, עמדה תרז ופניה אל קופסאות המלאי. היא החליקה אותן בהרהור החוצה ובחזרה, כאילו חיפשה משהו. תרז חיכתה עד שהאישה תסיים ודאי את ענייניה ליד הדלפק ותלך. היא הייתה מודעת לרגעים החולפים כמו זמן שלא יחזור, אושר שלא יחזור, כי בשניות האחרונות האלה היא עוד יכולה לפנות לאחור ולראות את הפנים שלעולם לא תראה שוב. היא הייתה גם מודעת, במעומעם עכשיו, ובתחושת אימה מסוג אחר, לקולות הרגילים והבלתי פוסקים של לקוחות ליד הדלפק שקראו לקבלת סיוע, קראו לה, ולררררררר הנמוך, המזמזם, של הרכבת הקטנה, שהייתה חלק מהסערה שהלכה וסגרה עליה והפרידה אותה מהאישה.

אך כאשר פנתה בסופו של דבר, היא הביטה ישירות לתוך העיניים האפורות שוב. האישה הלכה לעברה, וכאילו חזרו בזמן. היא רכנה בעדינות על הדלפק שוב, סימנה לעבר בובה וביקשה לראות אותה. תרז לקחה את הבובה והפילה אותה בנקישה על דלפק הזכוכית, והאישה הסתכלה עליה.

"נשמע שאי אפשר לשבור אותה," אמרה האישה.

תרז חייכה.

"כן, אני אקח גם אותה," היא אמרה באותו קול שקט ואיטי שיצר בריכה של שקט בכל הרעש וההמולה שסביבן. היא נתנה לה שוב שם וכתובת, תרז לקחה אותם לאט משפתיה, כאילו לא ידעה אותם כבר בעל פה. "זה באמת יגיע לפני חג המולד?"

"זה יגיע ביום שני לכל המאוחר. זה יומיים לפני חג המולד."

"טוב. אני לא רוצה להלחיץ אותך."

תרז הידקה את הקשר בסרט שקשרה סביב קופסת הבובה,

והקשר נפרם באופן מסתורי. "לא", היא אמרה במבוכה עמוקה כל כך, שלא נותר על מה להגן. היא הצליחה לקשור את הקשר תחת מבטה של האישה.

"זאת עבודה מחורבנת, נכון?"

"כן". תרז קיפלה את טופסי התשלום בעת המסירה סביב החוט הלבן והידקה אותם בסיכה.

"אז סלחי לי שהתלוננתי."

תרז הביטה בה, ושוב חזרה התחושה שהיא מכירה אותה מאיפשהו, שהאישה מיד תחשוף את עצמה, ואז שתיהן יצחקו, ויבינו. "את לא מתלוננת. אבל אני יודעת שזה יגיע לשם בזמן."

תרז הביטה למעבר שבו עמדה האישה קודם לכן, וראתה שהטופס הירוק הקטן עדיין מונח על הדלפק. "את באמת אמורה לשמור את הטופס הזה."

עיניה השתנו עכשיו עם החיוך שלה, הוארו באש אפורה, חסרת גוון, שתרז כמעט הכירה, כמעט יכלה למקם. "קיבלתי דברים בעבר בלעדיהם. אני תמיד מאבדת אותם." היא התכופפה לחתום על הטופס הנוסף של תשלום בעת מסירה.

תרז צפתה בה מתרחקת בצעד איטי, כפי שהגיעה. היא ראתה אותה מתבוננת בדלפק נוסף כשחלפה לידו, וטופחת בכפפותיה השחורות על כפות ידיה פעמיים, שלוש פעמים. ואז היא נעלמה לתוך מעלית. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן