חיפשתם לאחרונה את השחקן גיל דסיאנו ביטון (38) ברחבי הביצה התל־אביבית? אתם מוזמנים להיכנס לגוגל מפות ולהקליד "רמות השבים, הוד השרון".
תאמינו או לא, אבל דסיאנו, שהיה אורח קבוע ברשימת היפים והנכונים, התברגן, התחתן, עבר לגור במושב היוקרתי שבלב השרון והפך לאב. לילי ביטון פיש, בת ראשונה שלו וחמישית של אשתו, יפעת פיש (46), שותפה במסעדת "אסיה מוניקה" בהוד השרון, נולדה לפני חודש והפכה את דסיאנו למאושר באדם.
בשדרות יהודית בתל אביב, שם הפעיל דסיאנו את בית הקפה הטרנדי "רוטשילד", שאלו איך הצליחה דווקא פיש, גרושה ואם לארבעה ילדים (בני 21, 18, 16 ו־11), המבוגרת מדסיאנו בשמונה שנים, להפיל את הרווק המבוקש ברשתה? "שאלה טובה, אבל זה לא היה כל כך קשה", היא צוחקת.
לחתונה שלהם, שנערכה בערב הסילבסטר לפני שנתיים, הגיעו גם חבריו הסלבריטאים של החתן, שנחשבים לגברים הכי לוהטים במדינה, ובהם עמוס תמם, אביב אלוש, גיא אדלר, גיא אריאלי, שלום מיכאלשווילי, ציון ברוך ואסי ישראלוף, שהוא ואשתו אפרת היו אחראים על השידוך המפתיע.
"בדיוק עברתי לגור במושב וחיפשתי אמנות מעניינת לסלון. אפרת, שהיא חברה שלי, שלחה לי תמונות של העבודות של גיל ומאוד אהבתי, אז צלצלתי וקבעתי איתו", מספרת יפעת.
במי התאהבת קודם, בו או בעבודות שלו?
"בשניהם. קניתי חמש עבודות. אני מקווה שבעוד 10 או 20 שנה ההשקעה תשתלם".
תצטרכי להרוג אותו בשביל זה.
"חס וחלילה. יש לו עוד המון שנות יצירה. הוא אמן נדיר ובעל נדיר. אחרי נישואים לא כל כך מוצלחים, גיל הוא הפיצוי שלי".
טבעת בנרתיק המצלמה
דסיאנו ופיש התארסו לאחר שנה של זוגיות. זה קרה בחופשה באיים המלדיביים, לשם נסעו עם חבריהם הטובים אסי ואפרת ישראלוף, במהלך שתוכנן מראש וכמעט טורפד אחרי שהכלה גילתה את המזימה במקרה.
"זה מקום כל כך קסום, לא ידענו את נפשנו מכל היופי הזה, עם המים הצלולים האלה, יופי עוצר נשימה. קפצנו ישר למים וביקשתי מיפעת להביא את המצלמה. התכוונתי לסלולרי, אבל היא הביאה את המצלמה הגדולה, שבתוך הנרתיק שלה החבאתי את הטבעת".
יפעת: "פתחתי את התיק ולא האמנתי. הבנתי שהלכה לו התוכנית, אז עשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי. עוד לפני הנסיעה התחלתי לחשוד. הבן שלי שאל אותו, 'נכון שאתה הולך להציע שם לאמא?' והוא חייך ולא ענה".
גיל: "מובן שעל המקום כרעתי ברך, לא היה טעם לחכות".
לא חששת מהעובדה שהיא מבוגרת ממך?
"זאת לא הפעם הראשונה שאני יוצא עם אישה מבוגרת ממני, היה לי ניסיון".
וזה שיש לה ארבעה ילדים לא הבהיל אותך?
"לא חשבתי בהתחלה שזה יגיע לחתונה. ההתחלה הייתה קשה, כן, לא, כן, לא. השוויתי את זה לדברים אחרים שהיו לי, אבל ככל שהכרתי אותה יותר, הבנתי שאין מה להשוות. קרה לי משהו שאני לא מכיר, הדבר
יפעת: "דיברנו על זה שאולי לא יהיו לו ילדים ממני, האמת היא שבהתחלה הוא לא רצה ילדים בכלל. אמרתי לו, 'אם ככה, הגעת למקום הנכון'"
החד־משמעי הזה שאף פעם לא הרגשתי. כבר הייתי בסיטואציות כאלה לפני זה, יצאתי עם מבוגרות עם ובלי ילדים, ואף פעם לא ייחסתי חשיבות לעניין הזה של הילדים, כי את יודעת, זה מצב נתון וזה עניין של בחירה איך אתה לוקח את זה. כל בוקר אני אומר תודה שהיו לי האומץ והבגרות להגיד לזה כן, כי אין דברים כאלה. זה הכי מדויק והכי שלם, כל מה שלא היה לי קודם".
אז למה היית צריך אומץ?
"כי גם כשראיתי שזה כל כך מדהים, עדיין היו לי פחדים וחששות".
בגלל הגיל של יפעת?
"קודם כל בגלל הגיל, היא הייתה בת 44 כשהתחתנו והייתי צריך להחליט אם אני רוצה ילדים או מוותר. ודווקא כשהיא נכנסה להיריון, במקום לשמח אותי, זה עוד יותר הבהיל. אמרתי לעצמי, 'מה, עכשיו יהיה לי ילד?'. בגלל שלא היה כמעט סיכוי שזה יקרה, לא לקחתי בחשבון שזה עשוי לקרות".
יפעת: "כמובן דיברנו על זה שאולי לא יהיו לו ילדים ממני. האמת היא שבהתחלה הוא לא רצה ילדים בכלל. אמרתי לו, 'אם ככה, הגעת למקום הנכון'. כשהוא התחרט כבר היינו בתוך מערכת היחסים ואי אפשר היה לסגת".
לא פשוט להיכנס להיריון בגיל 45. עשיתם טיפולים?
יפעת: "לא, זה קרה לבד. באופן טבעי".
גיל: "נתנו עבודה, וזה באמת לא מובן מאליו".
ההורים שלך לא נבהלו מהבחירה שלך?
"ממש לא. הם אף פעם לא התנגדו לשום דבר שעשיתי בחיים. הם תמיד סמכו עליי".
יפעת: "גם אני הייתי בהלם מאיך שהם קיבלו אותי. לא ציפיתי לקבלת פנים כל כך חמה, בכל זאת, אני לא בדיוק האישה שהם ציפו לה בשביל גיל".
עבדים של פחדים
דסיאנו נולד בראשון לציון בשם גיל ביטון, שירת כלוחם בחטיבת גולני ולאחר הצבא התחיל ללמוד בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, במחזור של איתי טיראן ויואב לוי ("ג'וני ואבירי הגליל"). "לא היו לי חלומות להיות שחקן, הייתי בחור פשוט ממשפחה פשוטה. היו לי חלומות פשוטים ללמוד גרפיקה או משהו שקשור לאמנות, אבל אחרי הצבא הייתי בצוות בידור באילת וככה גיליתי את הבמה", הוא מספר. "כולם דיברו שם על לימודי משחק, ואני לא ידעתי כלום על העולם הזה. מימיי לא ראיתי הצגת תיאטרון, אבל הבמאי משה קפטן, שעבד איתנו והיה מורה בבית צבי, אמר לי שכדאי לי לנסות".
רגע לפני הפריצה שלו לתודעה שינה את שמו מביטון לדסיאנו, בעצת נומרולוגית שאיתה התייעץ לגבי הקריירה. היום הוא מחזיק בשני השמות. "רציתי לשנות את הקארמה, אבל היום לא הייתי עושה את זה", הוא מסביר. "זה עניין של תקופות ואמונות, כולנו עבדים של הפחדים ושל ההרגלים שלנו. הייתה מישהי ששיחקה איתי בהצגות ילדים, והיא לקחה אותי לנומרולוגית הזאת. שלפנו אותיות ויצרנו ביחד את השם דסיאנו. זה לא שם שקיים, נראה לי שאני האדם היחיד בעולם שקוראים לו דסיאנו".
הרגשת שמשהו משתנה אחרי זה?
"בסופו של דבר הכל בראש. ציפיתי שמשהו ישתנה, האמנתי שמשהו ישתנה, אז משהו השתנה. זה כמו תרופת פלסבו, אתה מאמין שזה יעזור אז זה עוזר".
את דרכו בעולם הבמה החל מיד בסוף לימודיו, כשלוהק לתפקיד משני בסרט "הכוכבים של שלומי" של שמי זרחין. בהמשך שיחק בדרמה המוזיקלית היומית "דני הוליווד" ("יס"), שם גילם את מלך הדיסקוטקים והפלייבוי של תל אביב בשנות ה־60, שמתגלה כהומוסקסואל; בדרמה היומית "תיכון השיר שלנו" ("יס"), שם גילם מורה לספורט צעיר גרוש ומתוסכל; וגם בסדרה "בתולות" ("הוט"), שבה גילם את ינון, עובד בריף הדולפינים.
גיל: "יצאתי עם מבוגרות עם ובלי ילדים, ואף פעם לא ייחסתי חשיבות לעניין הזה של הילדים. כל בוקר אני אומר תודה שהיו לי את האומץ והבגרות להגיד לזה כן"
מאז, הקריירה שלו לא התרוממה כפי שציפה, בוודאי לא בהשוואה לחברים הטובים עמוס תמם ואביב אלוש, שהחלו את דרכם על אותו קו זינוק ממש. במדורי הרכילות הוא המשיך לככב, בעיקר כשלתפקיד "צמודתו" לוהקו נשים שוות כמו הדוגמנית והשחקנית טל טלמון ("אפיזודה חולפת") או אשת העסקים עירית שטראוס.
יפעת נולדה וגדלה בהוד השרון, שירתה בחיל המודיעין ומיד אחרי הצבא נסעה לארצות הברית, לחתונה של אחיה הגדול. בחתונה הכירה את בעלה הראשון, עורך דין אמריקאי שהוזמן מהצד של הכלה, והאהבה פרחה. "נסעתי לשם עם שתי מזוודות וחזרתי אחרי 12 שנה עם שלושה ילדים ובעל", היא אומרת. "בארץ נולדה הבת הצעירה שלי, ושנה וחצי אחרי זה התגרשנו. רציתי להתגרש קודם, אבל רק פה היה לי אומץ לממש את זה".
פה היית צריכה להמציא את עצמך מחדש?
"כן. חיפשתי משהו לעשות שיאפשר לי עדיין להישאר בבית עם הילדים, והקמתי בשותפות עם השף דניאל זך, שהיה הבעלים של 'כרמלה בנחלה' בתל אביב, את מסעדת 'אסיה מוניקה' ליד הבית בהוד השרון. אני מעורבת בה במינימום הנדרש. בהתחלה הייתי יותר, ולאט לאט הרגשתי שאני יכולה לשחרר ולהיות יותר עם הילדים".
איך הם קיבלו את גיל?
"הם מתים עליו והוא עושה איתם חיים משוגעים. הוא מאוד בוגר, מאוד אבהי, הם מתייעצים איתו על הכל. כל מה שהם צריכים הם מבקשים ממנו, לא ממני".
הם אהבו את הרעיון שתהיה להם אחות חדשה?
"מאוד, הם כל כך גאים בה, לא מפסיקים לצלם אותה ולהעלות לפייסבוק. והם גם מאוד עוזרים לי לטפל בה".
קנאה מפרגנת
בשנתיים האחרונות דסיאנו הוא "שחקן מובטל", כהגדרתו, והוא בעיקר מצייר בסטודיו שהוא מחזיק בדרום תל אביב. לפני שנה אף הציג את עבודותיו בתערוכת יחיד בשם "עיר ובהלות" בבית האמנים בתל אביב. בין אלה שהגיעו כדי לספוג קצת קולטורה אנינה היו חבריו השווים של הצייר, מה שהקפיץ את התערוכה ממדורי התרבות האחוריים למדורי הרכילות הלוהטים של הביצה. "מבחינתי, אביב אלוש, עמוס תמם, החבר'ה של 'מה קשור' - הם לא שמות ולא סלבס, זאת חבורה מלוכדת של חברים שלי שבאו לפרגן", הוא אומר.
יפעת: "זו חבורה מאוד גדולה ומגובשת, כל שבת כמעט אנחנו נפגשים, המשפחות עם הילדים, בעיקר אצלנו, כי יש לנו חצר גדולה".
אין קנאה?
"תמיד יש קנאה, אשקר אם אגיד שלא, אבל זה בא ממקום מפרגן. כשיש חברים שמצליחים יותר ואחרים שמצליחים פחות לפעמים זה לא נעים, אבל אנחנו לא מדברים על זה ולא התעסקתי בזה אף פעם כי זה מיותר. מה ששלי שלי, מה ששלו שלו, זו קארמה, אי אפשר לשנות את זה. פעם פגשתי את אסי עזר במכון כושר והוא סיפר לי על 'להיות איתה'. הוא אמר שיש לו איזה תפקיד שאני יכול להתאים לו ושאל אם אני תימני. ישר אמרתי לו, 'תיקח את אביב, יש יותר תימני ממנו?'"
ממה התפרנסת בתקופות שלא עבדת במשחק?
"בתחילת הקריירה עבדתי בכל בית קפה אפשרי בעיר, מלצרתי, ניהלתי, עשיתי הכל, אבל אחרי שהתפרסמתי זה נהיה קצת מביך. שם זה הבור של כל השחקנים. עשית משהו גדול, התפרסמת, וזהו, פתאום אתה מוצא את עצמך בלי עבודה, ומה, עכשיו תחזור לעבוד בבית קפה? פאדיחה. רוב השחקנים נופלים למלכודת הזו. גם אני עשיתי תפקידים שהביאו לי הכרה, וגם אני נפלתי לשם. כולם עוברים את זה".
מה עם תיאטרון?
"התיאטרון הישראלי כאילו פורח, אבל הוא מנותק ממה שקורה במדינה, אי אפשר להשוות אותו למה שנעשה בשוליים. אז יעשו עוד פעם קלאסיקה ועוד פעם 'הקמצן', ובשביל מה? בשביל למכור לוועדי עובדים עוד הצגה ב־50 שקל לכרטיס? כמה אפשר?".
אבל רצית להיות חלק מזה.
"רציתי, ממש רציתי, אבל זה לא כל כך צלח. למזלי לא התקבלתי, כי אם הייתי מתקבל, היום הייתי במקום חשוך ואפל. לא קל להיות שחקן של שתי רפליקות במשך 300 הצגות, אחרי שלמדת שלוש שנים משחק. זה עצוב, אבל הרוב יישארו שם כל החיים, כי זה המקום הבטוח והנוח שיש לשחקן".
וזו פרנסה לא רעה.
"לא הייתי מתחלף איתם, אין סיכוי. אני מעדיף להיות בסטודיו ולצייר, להתפתח בכיוון הזה. למדתי במכון אבני, ועכשיו אני עושה תואר שני במדרשה לאמנות בבית ברל. להיתקע עם שתי רפליקות כל החיים רק כדי להגיד שאני שחקן זה לא מדליק אותי. תראי מה זה, בדיוק מה שתכננתי לעשות כשהייתי ילד — אני עושה עכשיו. הייתי צריך לעשות את כל הסיבוב הזה כדי להגיע לאן שהגעתי, עם כל המטען שצברתי במשחק".
אתה מצליח להתפרנס מציור?
"אני מתפרנס מזה יפה מאוד. בואי נגיד שזה יותר משתלם לי מהמשחק. השאיפה היא להצליח בזה לא רק פה, אלא לצאת עם זה החוצה. ביוני אני נוסע להציג את העבודות שלי ביריד אמנות בשווייץ, בספטמבר אני הולך להציג בלונדון".
יש מצב שתעבור לגור בחו"ל בשביל זה?
"יש מצב מאוד. זה כבר בתוכנית".
יפעת: "אנחנו רוצים לחזור לארצות הברית. אח שלי גר בסן דייגו, ואנחנו רוצים לעבור לגור שם כדי שגיל יפתח את האמנות שלו".
גיל: "האפשרויות שם הרבה יותר גדולות. אני מבין שאני רק בתחילת הדרך, אבל התשוקה שלי לדבר הזה היא טוטאלית".
תנסה להצליח שם גם במשחק?
"יכול להיות, אבל לא בטוח. להציג בגלריה טובה בניו יורק יותר מדליק אותי מאשר לשחק את הגופה של המחבל התורן בהוליווד. אני לא זונח את מה שעשיתי במשחק, אני לוקח את זה איתי לעולם האמנות, שהוא היום מאוד פתוח, וכולל וידאו־ארט וסאונדים. זה הרבה יותר מאתגר אותי מאשר להיות עציץ באיזו הצגה".
אם לילי תגדל ותרצה להיות שחקנית, איזו עצה היא תקבל מאבא?
"שתהיה מה שהיא רוצה. היא תחליט בעצמה אם זה טוב לה או רע לה".
תעשו לה אח או אחות?
יפעת: "יש לה כבר ארבעה אחים, לא מספיק?"
גיל: "לא נראה לי שזה יקרה. אם ממש נרצה, אולי נעשה מעשה טוב ונאמץ ילד. מה את אומרת, יפעתי?" .
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
