שתף קטע נבחר

מבראבא לברוקלין

גלוריה בס קופלביץ’, שחקנית וכותבת, הגיעה לניו יורק כתיירת והרגישה שהיא פשוט חייבת להישאר. חצי שנה אחרי, כבר יש לה הצגה משלה

תקראו לזה ספונטניות, תקראו לזה אינטואיציה, מה שזה לא יהיה, כשגלוריה בס קופלביץ', 30, הגיעה לניו יורק לפני כחצי שנה, זה היה כרוך בהרבה אומץ. ״באתי לביקור תיירותי בניו יורק והיה ברור לי שאני צריכה להישאר", היא מספרת.

 

לתיאטרון בישראל היא תמיד קיוותה להגיע, אבל בתור ילדה צעירה מראשון לציון, לא ממש ידעה איך עושים את זה. "לא ידעתי מה המסלול להפוך לשחקנית, אז התחלתי קרוב לתיאטרון. עבדתי מאחורי בקלעים. עשיתי את כל העבודות השחורות והכרתי כל אלמנט". משם, כשהיא כבר יודעת באילו צעדים עליה לפסוע כדי לעבור לקדמת הבמה, הצטרפה לבית הספר של ניסן נתיב, ובהצלחה רבה, חזרה לתיאטרון הקאמרי, הפעם כשחקנית מן המניין. במקביל, לאורך 10 שנים הייתה הכותבת הראשית של שלמה בראבא. אחרי נגיעה קלה בתפוח הגדול, ויתרה באחת על קריירה ששחקניות אחרות חולמות עליה, ונחתה, בלי שום תכנית או מידע, בניו יורק.

 

"אני חושבת שהייתי מאוד מפונקת בדרך בה הגיעו הדברים וכאן הדרך קשה יותר", היא מספרת. "יש לי המון כבוד לתיאטרון בישראל דווקא עכשיו, כשאני כבר לא שם. כשהייתי בישראל, כל הזמן חלמתי על ניו יורק, אבל מכאן, אני יכולה לבחון ולהשוות, ומסתבר לי שאנחנו בישראל, בתיאטרון ברמה מאוד גבוהה. מה שכן, יש מחנק יצירתי, כנראה שזו השפעה פוליטית. עם כל הבעיות בחופש הביטוי שאני הרגשתי בלי צל של ספק. אני יכולה לתת דוגמא", היא מציינת, "אבל מעדיפה שלא. אני לא רוצה ליצור תחושה של אנטי".

 

עשית צעד אמיץ כל כך, מה היה היעד?

"הגעתי בשביל להתמקד בכיוונים נוספים, להתפתח כאן. הגעתי עם שובע מדברים שעשיתי בארץ, והחלטתי להתמקד במוזיקה וכתיבה בשלב ראשון, אלו דברים שעשיתי אמנם כל הזמן, אבל מעולם לא בפרונט".

 

גלוריה מספרת על הקלות שבה הדברים הסתדרו לה בישראל, אבל נראה שגם כאן הדברים זזים, ואם הם לא זזים, היא יודעת להניע אותם. "הגעתי לבד בלי להכיר אף אחד, עברתי מסאבלט לסאבלט, והתחלתי להכיר אנשים, לשמוע על יוזמות ורעיונות. בטעות או במקרה אם יש דבר כזה, הציעו לי לביים".

 

איך זה קרה?

"יש חבורה ישראלית של אמנים שבראשם עומדת יולה בארי, יש לה מקום משלה בברוקלין, שבו אפשר להעלות הצגות ופרויקטים. היא שמעה את הסיפור שלי, נתנה לי מפתח ואיתו את החופש לעשות מה שאני רוצה".

 

ואיך הרגיש כל הכוח הזה?

"מלחיץ, אבל מרגש. היא רצתה להעלות הפקות מקור, וזה בדיוק מה שרציתי לעשות".

 

גלוריה בס קופלביץ' ()
גלוריה בס קופלביץ'

 

 

ממש במקביל להצעה הנדיבה של בארי נתקלה גלוריה במקרה, כמו תמיד, כנראה בחייה, בחברה ללימודים. השחקנית ענת כוגן למדה איתה בבית הספר למשחק בישראל, וכשנפגשו כאן במקרה בבית קפה, גילו ששתיהם כאן למען אותה המטרה. "זה היה בלתי נמנע שנעשה את הדברים שלנו ביחד. סיפרתי לה על המקום שקיבלתי בשביל להעלות הצגה והתחלנו לעבוד ביחד".

השתיים החליטו להקים קבוצת תיאטרון פרינג' והתלבטו ארוכות על הנושא שיוביל את ההצגה. "לי יש משיכה טבעית לריימונד קארבר, עם הסיפורים המאוד ייחודיים שלו. ישבנו שתינו עם כל הספרים שהוא אי פעם כתב ובסוף בחרנו דווקא את הסיפור הכי לא אטרקטיבי להופעה על במה. what's in Alaska. זה היה נראה כמעט בלתי אפשרי להעביר על במה הוא כתוב לקולנוע ממש, כאשר לאורך הסיפור יש כל הזמן מעברים בין מציאות לחלום".

 

אז למה?

"אני חושבת שדווקא בגלל שזה בלתי אפשרי רצינו לחפש פתרונות יצירתיים. זו הפקה של שחקנים ישראלים ואמריקאים, אחרי הרבה מאוד בדיקות וניסיונות שלא צלחו, הצלחנו, בעזרת עבודה עם צלליות ותאורה ומוזיקה להעביר את הסיפור וללכת קצת מעבר למה שאנחנו מכירים בתיאטרון".

 

איך הפכת את הסיפור לתסריט?

"עשיתי לו עיבוד מחדש והתמקדתי בזוגיות. במרכז הסיפור נמצאת מערכת יחסים השברירית של מארי וג'ק, שמחפשים יציבות בעולם מתפורר. כל הסיפור הוא מנקודת המבט של ג'ק מהמציאות האוביקטיבית לחוויה הסוביקטיבית, ששונות מקצה לקצה. לאורך העלילה יש נסיעה לאלסקה על הפרק בשביל הזוג וחשד גדול בבגידה".

 

מדוע התעקשת דווקא על הסיפור הזה, מה חשוב בו בעינייך?

"יש כאן מסר לכל אחד מאיתנו. אני חושבת שזו הזדמנות להסתכל על משהו אחר ולראות את הדברים שעוברים גם עלינו דרך איך שאנחנו חווים את המציאות”.

 

מה ישראלי בהצגה?

"אני חושבת שזו הגישה. שאנחנו יותר חצופים או אמיצים או פשוט בפנים מאשר התיאטרון האמריקאי. אנחנו מביאים משהו אחר עם אומץ".

ההצגה עלתה לאחרונה בברוקלין, ובחודש הבא תעלה בפסטיבל מידטאון שבתיאטרון ג'ון בוקס. המופע יעלה ב-15, 19 וגם ב-20 במרץ, וגלוריה מקווה לראות שם גם קהל ישראלי. "שמחנו שהאמינו בהצגה. זה פסטיבל חשוב שמאגד את ההצגות המבטיחות בברודווי, ובוחר כמה עשרות בלבד".

 

שמחה שעשית מעבר חד לניו יורק?

"אני עובדת קשה מאוד ומרגישה שזו הייתה בחירה מדויקת כאמנית ואפילו כבן אדם. אפילו הגעגוע שיש בי לכשרונות בארץ הוא רווח, ולא מובן”.


פורסם לראשונה 19/02/2016 01:58

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים