שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה ישראלי בעיניי?
    טוד פיטוק הוא יהודי אמריקאי שגר כאן שנתיים ועכשיו חזר לביקור. היה לו ממש כיף בקטעים שלא הזכירו לו למה הוא עזב
    אם תספרו לאמריקאים שאתם נוסעים לרמת הגולן, הם יחשבו שאתם שמים את נפשכם בכפכם. לא משנה אם תגידו להם שבתוך ישראל שקט כבר יותר מ-40 שנה. הם מקובעים. המקום הזה מוזכר רק לצד מילים מטרידות כמו “סיפוח”, “הכרה בינלאומית”, “כוחות או”ם” ונוסחאות של “שטחים תמורת שלום”, משפט ציורי שמקורו בתקופה שקדמה לכך שהאזור כולו התרסק כמו מוזאיקה ביזנטית. המפגש שלי עם הסכנה מדגים טוב יותר את המציאות כהווייתה.

     

    לכתבה המלאה לחצו כאן...

     

     

    זה היה בשבת באחת בצהריים. הדבר היחיד שאכלתי עד אז היה ביצה, מוקדם בבוקר. לא עלה בדעתי שהכל יהיה סגור. הגעתי לבית הארחה בקיבוץ וגיליתי שהייתי צריך להביא איתי אוכל. אין אוכל? אין בעיה. בבוקר תוגש ארוחת בוקר. בוקר? החל משמונה. זה השאיר לי, אה, 19 שעות. אבל היה מקום במרחק 30 ק”מ משם שאולי יהיה פתוח.

     

    רגע, אמרתי, אין אוכל? שום דבר? “אנחנו לא מוכרים מזון בשבת”, אמרה האישה בקבלה, “מתוך כבוד לדתיים”.

     

    אני די בטוח שהדתיים נחים בשבת, אמרתי לה. לא ידעתי שהם גם צמים.

     

    “אני לא דתייה”, היא אמרה.

     

    החזרתי לה את המפתחות, נכנסתי למכונית ומיד הבנתי שיש לי בעיה נוספת. היה לי מעט מאוד דלק. אשתי תמיד יורדת עליי כי אני לא ממלא דלק עד שהמחוג מגיע לקו האדום, ובכל פעם מחדש אני מבטיח לה בכנות שאקשיב לה בפעם הבאה.

     

    פניתי בפנייה הלא נכונה. בהינתן מיעוט הכבישים בגולן, זאת הייתה טעות גורלית למדי. התפתלתי על פני האספלט לאורך הגבול עם ירדן ובהמשך חלפתי על פני כרמים, מטעים, חוות, חורבות, ואנדרטאות לחיילים שמתו כשכבשו את האזור אחרי שצבא סוריה פלש אליו ב-1973.

     

    ליד קצרין מצאתי תחנת דלק וקניתי שקית ביסלי. הטעם המקורי. אין לי מושג איזה טעם זה בדיוק, אבל נדמה לי שהוא מוצא חן בעיניי כי הוא החזיר אותי לגיל 20, כשהתנדבתי בקיבוץ העוגן.

     

    בשעה 14:30 נכנסתי למרום גולן. היה להם חדר פנוי, אבל הצ’ק-אין בשבת התחיל ב-18:00. השהייה תהיה קצרה אבל החדר גדול יותר, אז אצטרך לשלם יותר. שאלתי על אוכל. “יש לך מזל”, אמרה פקידת הקבלה. “המסעדה שלנו פתוחה”.

     

    תודה לאל.

     

    “היא נפתחת ב־19:30”.

     

    עד מתי היא פועלת?

     

    “למען האמת, לא הרבה. עד שאנשים מפסיקים להזמין. אין לנו הרבה אורחים, אבל מגיע אוטובוס תיירים. הם יתחילו לאכול ב-19:00 וכשיגמרו, המסעדה תיסגר”.

     

    הם יתחילו ב-19:00 והמסעדה נפתחת ב-19:30?

     

    “כן”.

     

    והיא תיסגר…

     

    “בערך בשעה הזאת”.

     

    ידעתי שאצליח למצוא ארוחת צהריים טובה בכפר דרוזי. אין שם שבת! כשיצאתי לבדי בבוקר מתל אביב, לא תכננתי לנסוע עד חצי הדרך לדמשק, אבל בשלב הזה כבר כמעט הגעתי לשם. חיסלתי את שארית הביסלי. איתו ועם השיר של דני רובס ברדיו, ביקרתי לכמה רגעים נעימים בשנות ה-80 המאוחרות. ככל הנראה נהגתי במהירות תואמת לרעב שהשתלט עליי, כי לפתע נאלצתי לבלום את הנוסטלגיה כדי להימנע מהתרסקות אל תוך הנצח.

     

    גבר רכוב על סוס, עם כובע 10 גלון ומגפי בוקרים, שכאילו דהר זה עתה מוואיומינג, חצה את הכביש מולי. אם הוא באמת היה מוואיומינג, הוא היה מטה את הכובע שלו בברכה. אבל הוא לא היה מוואיומינג. הוא היה ישראלי. אז הוא פשוט המשיך בדרכו, ואני המשכתי לארוחת צהריים במַסְעָדֶה. רוצים להמשיך לקרוא? לחצו כאן...

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "מה ישראלי בעיניי?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים